קונצרט פתיחת העונה הסימפונית ראשון לציון

קונצרט של מסורת וחידוש – הסימפונית ראשון לציון במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב

התזמורת הסימפונית ראשון לציון פתחה את עונת הקונצרטים במשכן לאמנויות הבמה' עם ערב מוזיקלי עשיר ומגוון, שנע בין יצירה ישראלית עכשווית, דרך הרומנטיקה הגרמנית ועד לפסגות הרפרטואר הסימפוני הרוסי. ממיכאל וולפה הישראלי והשופר אל בטהובן, עם הפסנתרנית היפנית המעולה יוקינה קורוקי, ולקינוח מרהיב ונוגע, קטעים מאגם הברבורים של צ'ייקובסקי.

משכן אמנויות הבמה התמלא אמש בקהל נרגש לקראת הקונצרט החגיגי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון. היה זה ערב שבו המוזיקה הוכיחה בנגינתה את גמישותה ועוצמתה של התזמורת המקומית, הממשיכה למצב את מעמדה כגוף אומנותי מהמעלה הראשונה.

את הערב פתח עופר סלע, מנכ"ל התזמורת, עם בקשתו, שחוזרת על עצמה בפתיחת כל קונצרט של התזמורת, להחזרת החטופים וסיום המלחמה. לצד זה, אמר, המוזיקה היא זאת שמאפשרת לחיים להמשך.

המנצח הצעיר של התזמורת, רתם ניר, מנצח עם כל גופו, לבו ונשמתו. הוא מנהל את התזמורת במקצועיות מרשימה ובאנרגיה מדויקת, עם הקשבה עמוקה לגוונים השונים של היצירות. כבר מהצליל הראשון הורגשה רמת האיזון בין קבוצות הכלים השונים.

הקונצרט נפתח ב"תרועה וניגון לשופר ולתזמורת' של מיכאל וולפה. וולפה הלחין את היצירה במיוחד עבור בר צמח, שהוא נגן קרן ושופר, בהזמנת מכון גתה, והיצירה נוגנה לראשונה בפסטיבל 'צלילים במדבר' בחג חנוכה האחרון.

היצירה, בעלת צביון ישראלי ברור, מתכתבת עם מסורת מקראית אך נשמעת עכשווית ורעננה. נגינתו של בר צמח בשופר הוסיפה ממד טקסי ומעורר רגש, והזכירה לקהל את החיבור שבין צליל המוזיקה לבין שורשיה התרבותיים. זאת יצירה שמתאימה במיוחד לימים אלה, לקראת ראש השנה וחגי תשרי.

על הכל ניצח רתם ניר, שהוביל את הערב ביד בטוחה, תוך שהוא מקפיד להעניק לכל יצירה את האופי הייחודי לה. ניר, שניחן ברגישות גבוהה לפרטים לצד חזון כולל, הוכיח שהוא מסוגל לייצר נרטיב מוזיקלי אחיד גם כשעוברים מוולפה אל בטהובן ומשם לצ’ייקובסקי.

וולפה – תהילה וניגון לשופר ותזמורת

היצירה של המלחין הישראלי מיכאל וולפה, 'תהילה וניגון לשופר ותזמורת' יוצרת חיבור בין השופר, כלי עתיק־יומין לבין תזמורת סימפונית מלאה יצר רגע של מיסטיקה וקדושה על הבמה והרטיט את השומעים בקהל.

בר צמח, שניגן על השופר, הצליח להפוך את הכלי  המזוהה עם בית הכנסת ועם קריאת ההתעוררות בראש השנה, לאמצעי מוזיקלי חי ודינמי.

השברים והתקיעות התמזגו עם המערך התזמורתי, והולידו רגעים שנעו בין טקסיות עילאית לבין אווירה אינטימית כמעט אישית.

זה היה פתיח ישראלי מובהק, עם ניחוח של אדמה מקומית ושל זיכרון תרבותי. גם דרך ההגשה של צמח, שאביו שמנגן בתזמורת חש, מין הסתם, נחת עצומה מנגינת בנו, היא מרתקת.

בר מלהטט בשופר, כפי שהוא מהלך עמו קסמים גם באופן התנהלותו במרחב. רגע הוא במרכז הבמה, ואז הוא נסוג לאחד הצדדים, כמו מתחבא, וחוזר חזרה. יש בכך כדי להוסיף נופך של התרגשות להגשה המוזיקלית המיוחדת.

בטהובן – הסימפוניה החמישית

כבר מהאקורדים הראשונים בפתיחה הורגש הקסם: הפסנתר נצנץ בעוצמה אך לא השתלט, ודיאלוג מרגש נרקם בינה לבין התזמורת. בפרק האמצעי נפרש ליריזם שקט, כמעט אינטימי, בעוד הפרק האחרון היה חגיגה של קצב ואנרגיה. התזמורת ליוותה אותה בנאמנות ובדיוק, כשניר שומר על דיאלוג מאוזן בין הסולנית לתזמורת.

עוצמה ועדינות במשכן – התזמורת הסימפונית ראשון לציון עם יוקינה קורוקי

החלק האמצעי של התוכנית  המוזיקלית המרתקת הציב במרכזו את הפסנתרנית היפנית יוקינה קורוקי, שניגנה עם התזמורת את היצירה של בטהובן – הקיסר. הקונצ’רטו מס’ 5 לפסנתר ולתזמורת במי במול מז’ור, אופוס 73 ("הקיסר"). כבר בפתיחה, כשהפסנתר מתפרץ עם אקורדים מיידיים ומבריקים, הורגשה השליטה הבטוחה של קורוקי בכלי ובמרחב. היא העניקה ליצירה את תחושת ההוד והדר שלה, אך גם חשפה את השכבות העדינות והאינטימיות שבה.
בפרק האיטי האולם כמו עצר את נשימתו: הפסנתר נשמע שקוף, כמעט שברירי, מול מגע רך ומרוסן של כלי הקשת. הסיום היה התפרצות של אנרגיה קצבית, אך כזה שנשאר תחת שליטה אמנותית הדוקה, ולא גלש לראוותנות טכנית.

יוקינה קורוקי, שזכתה בפרס הקונצ'רטו הקלאסי בתחרות רובינשטיין (2023), נחשבת לאחד הכשרונות הבולטים בעולם הפסנתרנות כיום, והיא מופיעה ברחבי העולם, למשל בקרנגי הול בניו יורק. נגינתה הוסיפה נופך מרגש, שנע בין עדינות לעוצמה, ליצירה ששמענו אמש.

עם סיום היצירה הקהל לא נותר אדיש: תשואות ממושכות, קריאות "בראבו", ועמידה כוללת באולם. הפסנתרנית חזרה לבמה להדרן של מוזיקת ג'ז, בניגוד מלא ליצירה הקלאסית שניגנה רגע קודם, אך נאמנה לסגנון הנגינה הייחודי שלה – פרפראזה שהעניקה סיום אישי ומרגש לחלק הזה של הערב העוצמתי.

מעבר לעולם אחר – צ’ייקובסקי ונבל

וכשנדמה היה שהערב מעמיד במרכזו את יצירתו של בטהובן, הגיע טוויסט מפתיע: קטעים מתוך 'אגם הברבורים' של צ’ייקובסקי, בעיבוד עשיר שכלל את הנבלנית הסולנית של התזמורת. צלילי הנבל, צלולים ועדינים, שזרו את המנגינות המוכרות בנופך חלומי ואגדי. העניקו סיום פיוטי וקליל לערב שהיה עד כה רווי עוצמה דרמטית. הניגוד בין כובד־הראש הבטהובני לבין האור הצ’ייקובסקיאני יצר תחושת השלמה והרמוניה לא צפויה.

אגם הברבורים, כידוע, הוא בלט, אופוס 20 של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שנכתב בשנים 1875–1876. יצירה זו היא אחת המוכרות ביותר שצ'ייקובסקי כתב, ומוזיקת הבלט המפורסמת בעולם. את עלילת הבלט, בן ארבע מערכות במקור, יצרו ולדימיר בקיצ'ב ווסילי גלצר על פי סיפורי עם רוסיים, יחד עם אגדה גרמנית עתיקה, המספרת את המעשה באודט, נסיכה שקללת קוסם רשע הפכה אותה לברבור.

החלק הזה של הקונצרט, שהכניס אווירה קלילה וקסומה, שלהב את כל הנוכחים באולם. האנרגיות של הנגינה והנגנים, עם ניצוחו הדינאמי של רתם ניר, הביאו לתחושה של התעלות.

בשורה התחתונה:

זה היה ערב שבו נשזרו זה בזה חיבור למסורת יהודית וישראלית, עוצמת הרומנטיקה הגרמנית והקסם הרוסי של צ’ייקובסקי. התזמורת הסימפונית ראשון לציון הוכיחה שוב את יכולתה לנוע בקלות בין עולמות שונים, וליצור ערב מוזיקלי מלא עוצמה, רגש וגיוון.

הרושם שנותר מהקונצרט איננו רק של תכנית מרשימה, אלא של מסע מוזיקלי שכולו תחושת התעלות – עדות לכוחם של אמנים כשהם מתמסרים באמת ליצירה.

הקונצרט כולו הדגיש את כוחה של התזמורת לשלב בין מסורת לבין חידוש – בין קול מקומי ליצירות על-זמניות, בין אנרגיה דרמטית לעדינות לירית. ערב זה היה עדות נוספת לכך שהתזמורת הסימפונית ראשון לציון, בניצוחו של רתם ניר ובשיתוף אמנים אורחים מן השורה הראשונה, ממשיכה לבסס את מעמדה כאחת המובילות בישראל.