ראיון אישי עם דורית ניתאי, מנהלת תיאטרון ניקו ניתאי ובמאית

בין מורשת, פרינג’ ויצירה חברתית: דורית ניתאי נאמן על תיאטרון כמרחב חיים

תיאטרון ניקו ניתאי, שהתחיל כתיאטרון קרוב, חוגג השנה 25 שנים להיווסדו. דורית ניתאי, אמנית שהתחילה כשחקנית, עברה לבימוי והקימה מחדש תיאטרון שמכבד את זכר אביה ומורשתו אך גם מביא את השקפתה ותפישותיה החדשניות, מספרת על דרכה, על אביה ועל התיאטרון.

חיים כיצירה, זהות ושליחות

"החיים שלי הם תיאטרון ויצירה. זה לא רק עבודה, אלא תשוקה וצורך. אני מרגישה שדרך היצירה והעשייה אני יכולה לתרום ולהגיע לקהל ולתת פעולה מיטבית, כשאני משמשת בעצם כצינור", אומרת דורית ניתאי נאמן.

היא מבהירה כי עבורה תיאטרון איננו מקצוע בלבד, אלא שדה של פעולה מתמשכת, שמחבר בין עשייה אמנותית לבין תפיסת עולם רחבה יותר של אחריות תרבותית וחברתית.

"כמנהלת פסטיבל 'האזרח כאן', מנהלת תיאטרון ובמאית, אני רואה בעבודתי ובפעילותי מעבר לתקציבים ומגמות.

אני מתבוננת הרבה על מורשת. אני אוהבת לחקור, וזה קשור גם בהיותי ממשיכה דרך. אני לא מתיימרת, אבל אני אוהבת לקרוא מחזות וחומרים חדשים ולהתייחס ליוצרים כמו אבי, ניקו ניתאי ז"ל, פנינה גרי ודני הורוביץ ויוצרים נוספים שהיו לפניי, ולחשוב על מה שהדברים, על המשמעות הדברים היום."

לדבריה, נקודת המוצא האישית שלה עוצבה כבר בגיל צעיר, בעקבות אירוע מטלטל. "יש משהו במסלול האישי שלי שעיצב אותי. עברתי תאונת דרכים מאוד קשה בגיל 14. עד אז הייתי ספורטאית ומתמטיקאית, והתאונה הפכה את חיי, הכניסה אותי למסלול יותר מאתגר. הייתי צריכה לייצר את עצמי מחדש, וזה חיבר אותי לחיי הנפש וההתבוננות."

לצד זאת, היא מדגישה כי הרקע המשפחתי לא קבע את דרכה באופן אוטומטי. "גם לגדול בבית של תיאטרון זה לא מחייב שאגיע לתיאטרון. זאת הייתה בחירה מאוד אישית ולא פשוטה או קלה", דורית אומרת.

מסלול מקצועי: משחק, בימוי וניהול תיאטרון

המסלול המקצועי של ניתאי נאמן החל בעולם המשחק. "למדתי משחק באוניברסיטת תל אביב והייתי שחקנית. שיחקתי בסמטה ובקאמרי, שיחקתי אצל חנוך לוין וגם בטלוויזיה ובקולנוע, אבל באיזשהו שלב זה לא הספיק לי."

נקודת המפנה הגיעה כאשר נפתח עבורה פתח לעולם הבימוי. "היה פסטיבל בצוותא וקיבלתי שם אפשרות לביים, ואז הרבה דברים התחברו לי. בימוי זה לקיחת אחריות, עריכה.

אני אוהבת לערוך מחזות, להנחות שחקנים, לקחת חומר ולראות איך הוא יכול להיות אחרת. אז התחלתי לביים."

המעבר הזה לא היה רק שינוי מקצועי, אלא גם שינוי תפיסתי. הבימוי, מבחינתה, הפך לכלי מחשבה ולשפה. הוא אפשר לה לעבור מעמדה של מבצעת לעמדה של מעצבת מבנה אמנותי שלם.

בהמשך, עם הקמת התיאטרון, התרחב גם תחום האחריות שלה. "ברגע שהקמנו את התיאטרון, התחלתי גם לנהל אומנותית ולנהל עמותה. זה משהו מאוד מאתגר. כשעושים בחירות צריך גם לדעת לוותר."

לצד הניהול, נשמרה אצלה זיקה חזקה לבמה עצמה. "כל הזמן קורץ לי לחזור לשחק, אבל אני נשאבת אנרגטית חזרה לבימוי. אני מאמינה שגם החזרה למשחק עוד תגיע. אי אפשר לעשות הכול."

ניקו ניתאי, מורשת ותפיסת תיאטרון פתוחה

דמות מרכזית בשיחה היא אביה, ניקו ניתאי, מהיוצרים הבולטים של התיאטרון החוץ מוסדי בישראל, פורץ דרך ומייסד תיאטרון קרוב.

ניתאי פעל לאורך שנים מתוך תפיסה של תיאטרון פתוח, ישיר ובלתי מתווך, המבקש לקרב בין יצירה לבין קהל. בתוך השיחה, דורית חוזרת שוב ושוב אל מושג המורשת, אך לא כמשקל מכביד אלא כמרחב של דיאלוג.

"יש משהו במסלול האישי שלי שעיצב אותי. אני לא מתיימרת, אבל אני אוהבת לקרוא מחזות וחומרים חדשים ולהתייחס ליוצרים שהיו לפניי, ולחשוב על מה שהדברים מביעים כיום."

היא מתארת גם את עמדתו של אביה כלפי מוסדות ותארים. "כשאבי היה בחיים, הוא לא היה מוכן לקרוא לתיאטרון על שמו. הוא קרא לו 'תיאטרון קרוב', כי הוא רצה לקרב בין היצירה לבין האנשים."

בהקשר זה היא מוסיפה על תפיסת עולם של יצירה כשליחות. "אבי ראה את עצמו כשליח וכמתווך בין היצירה לקהל. בזמן מלחמת יום כיפור הוא יצא כשחקן לשטח והגיע לחיילים, והוא הסתכל בעיני הקהל ואמר שזאת החוויה האמיתית."

פרינג’, שפה בימתית חדשה ופעולה חברתית

אחד המוקדים המרכזיים בעשייה של ניתאי נאמן כבמאית ויוצרת הוא פיתוח שפה תיאטרונית לא ליניארית. "דבר נוסף שמעניין אותי זה פורמט שיצרתי, שהוא פורמט מעגלי. יצרתי בעזרתו הצגות והופעות, גם באנגליה.

יצרתי שפה שאני קוראת לה הצגה מעגלית שאין לה התחלה וסוף. זה אירוע שמתרחש בנקודה בזמן, אבל יש את מה שקורה לפניו ויש את מה שקורה אחריו, וכך נוצרת יצירה של חדרים מעגליים. הקהל מתחלק לקבוצות, וכל קבוצה מתחילה בחדר אחר."

היא מדגישה כי מדובר במהלך מודע של פירוק המבנה הדרמטי המסורתי. "עשיתי את זה מזמן. זאת שפה של הצגה לא ליניארית. כל הרעיון בא מזה שמעניין אותי להתבונן. אני חושבת על מהות התיאטרון, מתי הוא ככה ומתי הוא אחרת, וגם על החללים שבהם מתרחש התיאטרון, אותם אני רוצה להרחיב."

הניסיון שלה כולל גם פירוק של זמן דרמטי קלאסי. "גם עם ההצגה ארץ יחפה שיצרתי , ארץ יחפה בתיאטרון ניקו ניתאי – בילוי נעים שברתי את הזמנים, את ההווה והעבר, והוספתי תנועה ומוזיקה. זה היתרון בעבודה עם אנסמבל שחקנים שאני מכירה. נכנסים יחד לחדר חזרות, תוהים ותועים ולשים את החומרים עד שמגיעים לדיוק. דרך העבודה הזאת אני יוצאת נשכרת כבמאית וגם מתאפשר  להם לבוא לידי ביטוי ואני נתרמת מהם מאוד".

מתוך התבוננות רחבה בשדה התרבות, היא מצביעה על שינוי מבני. "יש מגמה שלפיה ניתן לראות שאומנות הפרינג’ היא בעצם המרכז, לא מבחינת כמות הקהל אלא מבחינת העשייה. הדברים מתחילים בפרינג’ ומשם מגיעים לרפרטוארי. לפרינג’ יש יותר תעוזה להתכתב עם הדברים שקורים."

לצד השפה האמנותית, היא מדגישה גם ממד חברתי מובהק. "אנחנו מאוד מאמינים בתרומה לקהילה. יש לתיאטרון ניקו ניתאי כמה פרויקטים בתחום, כמו 'שווים בתיאטרון'. יש לנו קבוצת תיאטרון של אנשים עם מוגבלויות, והם עובדים על פרויקטים יחד עם השחקנים של התיאטרון ומקבלים ליווי מקצועי. הם גם משולבים בפסטיבל 'האזרח כאן'."

הפעילות הזו מלווה גם בגישה של נגישות כלכלית וקהילתית. "יש לנו כרטיסים מאוד מוזלים עבור עמותות. אני מסתכלת על מה שאני יכולה לתת ואיך ניתן לגשר על הפערים בתוך החברה."

תיאטרון, חברה, טראומה ושאלת התפקיד

במהלך השיחה עולה שוב ושוב שאלת היחס בין יצירה למציאות. "האם כיוצרת אני משקפת מציאות או שאני יכולה לשנות אותה? מהו המדד שלי כיוצרת ומנהלת תיאטרון? האם יש בזה שליחות ואמירה?"

היא מתארת מתח קבוע בין תיעוד ומציאות לבין ניסיון לעצב אותה מחדש. "אני לא יכולה שלא לשקף את הטראומה הלאומית שהתחילה בשביעי לעשירי."

בהקשר זה היא מחברת בין יצירה לבין מסגרת הפעולה הציבורית שהיא מובילה. "מכאן אני מתחברת לאזרח כאן, ולכן הפסטיבל נקרא כך. זה פסטיבל לזכויות האדם והאזרח."

היא מתארת את אופן העבודה היומיומי שלה ואת תפיסת הצוות. "יש לי צוות שאני עובדת איתו היום. לעשות פרינג’ בלי צוות זה בלתי אפשרי. הצוות הזה הוא כמו משפחה, ויש אנשים נוספים, ואפילו מתנדבים שבאים אלינו. כולם יחד יוצרים קהילה תומכת. תיאטרון הוא דרך חיים. אני שואלת שאלות כל יום. אני לא עושה את זה בגלל שאני חייבת."

היא מסיימת במבט על המציאות שלנו כיום, בעת מלחמה וקצת אחריה.

"כיום צריך לעצור, כי המציאות מטלטלת, וכדי לצאת מהטלטלה צריך לחשוב אחרת, לאמץ זווית ראייה שונה. אני חווה את התיאטרון כמקום מנחם. קיבלתי במהלך המלחמה טלפונים מאנשים שמהווים את קהל התיאטרון, והפידבק שקיבלתי הוא שהקהל רוצה להמשיך לקיים את היצירה התרבותית."

צילום תמונה ראשית: אהוד לבון