ראיון עם אייל שכטר, שחקן ומוזיקאי

הראיון עם אייל שכטר מצייר דיוקן של אמן שלא מסוגל לעמוד במקום. מי שרגיל לנוע בין במות, חזרות, והופעות , ומוצא את עצמו לפתע מול ריק כמעט מוחלט.

עבור שכטר, שחקן ומוזיקאי הפועל כמעט בכל זירה אפשרית, מדובר במעבר קיצוני ממצב של עשייה בקצב גבוה כפי שהוא רגיל, למצב של היעדר מוחלט.

זה לא רק שינוי בלוח הזמנים אלא טלטלה תודעתית של ממש. זהו המצב עבור רוב האמנים, אלא שאייל מצא לו דרך מקורית להתמודד עם הריק התעסוקתי שמשפיע לרעה על חיי כולנו. הוא מציע עזרה, בחינם, לאמנים מתחילים או פשוט כאלה שזקוקים לעזרה בתהליכי עבודה שהוא מכיר היטב. 

ממאה לאפס

בשגרה, שכטר מחזיק רפרטואר חריג בהיקפו של הצגות בהן הוא מופיע, לצד מופעי המוזיקה שלו עם שני הרכבים: אבטיפוס והפטריקים

. בימים של שגרה יחסית, הוא משחק כ-15 הצגות פעילות במקביל, החל מהפקות פרינג' ועד תיאטרון לילדים, עבודות עם אנסמבל אספמיה לצד הופעות בתיאטרון אורנה פורת. הוא נע בין תל אביב לבאר שבע ולירושלים, בין יצירות כמו "השתקפויות" השתקפויות בתמונע – בילוי נעים, "מהפכניות", "אנטיגונה: "אש בארזים" ו"הנחשול" והפקות נוספות של תיאטרון אורנה פורת לצד הפקות של תיאטראות פרינג' בבאר שבע ובירושלים. מדובר באינטנסיביות מקצועית שמעטים מצליחים לתחזק לאורך זמן. דווקא מתוך השיא הזה הגיע הנתק.

"המלחמה תפסה אותי רגע לפני עלייה של הפקה חדשה", הוא מספר. "הדרך למטה" של אלמה וייך הייתה אמורה לעלות, והצוות עוד האמין שמדובר בדחייה זמנית. "אמרנו לעצמנו – שבוע, כמו בקורונה. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא זה". שכטר, שכבר חווה את משבר הקורונה כאמן פעיל, זיהה את הדפוס. "אמרתי לעצמי שזה לא ייגמר בעוד שבוע. לצערי צדקתי".

ההשוואה לקורונה אינה מקרית. עבור אמנים רבים, אותה תקופה הותירה חותם עמוק. אצל שכטר, הזיכרון הזה הופך למנגנון התרעה. הוא אינו מוכן לשוב לאותה תחושת קיפאון. "הייתה שם מראה שחורה", הוא מגדיר זאת, "ואני לא מוכן להיכנס אליה שוב".

הפוסט שמציע עזרה

כאן נכנסת לפעולה היוזמה החדשה שלו. פוסט שפרסם ברשתות החברתיות, שבו הציע עזרה לאנשי תיאטרון ומוזיקה, עבור אייל, זה אינו מהלך יחצני או עסקי. להפך. מדובר במהלך הישרדותי כמעט. "אני מרגיש שאני מתחרפן", הוא אומר בפשטות. "אז אמרתי לעצמי – תהפוך את זה למשהו טוב".

ההצעה שלו כוללת ליווי בעבודה על דמויות, פיתוח טקסטים, שיחות עומק על תהליכים יצירתיים. ללא תשלום וללא מסגרת פורמלית. "פנו אליי כבר לא מעט אנשים", הוא מספר. "עברתי על מחזה, דיברתי עם כותב, יש שיחות עם מוזיקאית, ויש גם רשימת המתנה. לגבי חלק מהפונים, אני בכלל לא יודע מאיזה תחום הם".

העמימות הזו אינה מרתיעה אותו. להפך. היא חלק מהעניין. "אני לא שואל יותר מדי שאלות בהתחלה. אם אני יכול לעזור, אני עוזר". הגישה הזו מייצרת מרחב פתוח, כמעט ניסיוני, שבו הגבולות בין תחומים מיטשטשים. תיאטרון, מוזיקה, כתיבה, הכל נכנס תחת אותה מטרייה של צורך ליצור.

כאשר הוא נשאל האם עשויים לצמוח מכך שיתופי פעולה עתידיים, שכטר אינו שולל זאת. "הכל יכול לקרות", הוא אומר, אך ממהר לדייק: "זו לא המוטיבציה. המוטיבציה היא להפעיל את הנפש". זו הבחנה חשובה. בעולם שבו יצירה נמדדת לעיתים קרובות דרך תוצרים ותוצרים בלבד, שכטר מחזיר את הדגש לפעולה עצמה. הנתינה לאחרים שהיא בעצם נתינה לעצמך.

גם כאשר הוא חוזר לחלל עבודה, מדובר במשהו אחר לגמרי מהשגרה המוכרת. "יש חזרות להצגה של אלמה, אבל הן בחלל מוגן", הוא מתאר. "וזו לא באמת חזרה. זו חזרה לנפש". ההגדרה הזו, כמעט פיוטית, חושפת את הפער בין עשייה אמנותית מלאה לבין מה שנשאר ממנה בתנאי חירום. "אין לזה ערך אמיתי מבחינת הפקה", הוא מודה, "אבל זה עוזר לצינורות הנפש".

הביטוי "צינורות הנפש" חוזר אצלו יותר מפעם אחת, והוא אינו מקרי. שכטר מדבר על יצירה כעל מערכת זרימה. כאשר היא נקטעת, נוצרת חסימה. היוזמה שלו, אם כן, אינה רק אקט של נתינה אלא גם ניסיון לפתוח מחדש את הזרימה הזו, אצלו ואצל אחרים.

יש בכך גם ממד קהילתי. "אני נלחם על השפיות שלי ושל החברים שלי", הוא אומר. המאבק אינו אישי בלבד אלא משותף. במובן הזה, הפעילות שלו מתפקדת כמעין מנוע קטן בתוך מערכת משותקת. "אני אעשה סטארט למנוע", הוא מנסח זאת, כמעט במונחים מכניים.

לצד זאת, ניכרת אצלו גם מחויבות לדור הצעיר. "כשפונים אליי מסרטי סטודנטים, אני מרגיש שאני צריך לתת", הוא אומר. זו אינה חובה מקצועית אלא עמדה ערכית. "יש לי ידע ויכולת, והם בתחילת הדרך". המפגש הזה, בין ניסיון להתחלות, מטעין אותו באנרגיה מחודשת. "כשאני נדלק, זה הכי טוב".

הראיון עם שכטר אינו רק סיפור אישי של אמן בתקופת משבר. הוא משקף מצב רחב יותר של שדה תרבותי שלם שנמצא בהקפאה. בתוך המציאות הזו, היוזמה שלו מציעה מודל פעולה שונה. לא המתנה, לא הסתגרות, אלא יצירה של תנועה גם בתנאים בלתי אפשריים.

ייתכן שהמהלך הזה לא יניב הפקות גדולות או פרויקטים מתוקצבים. ייתכן שהוא יישאר בגבולות של שיחות, רעיונות וניצוצות קטנים. אבל דווקא שם טמון הערך שלו. ביכולת לשמר תהליך, להחזיק קו רציף של עשייה, גם כאשר הכל מסביב נעצר.

בסופו של דבר, שכטר אינו מנסה לפתור את המשבר. הוא מנסה לשרוד אותו מבלי לאבד את עצמו כאמן. זו בחירה מודעת, כמעט עיקשת, להמשיך לפעול גם כאשר התנאים אינם מאפשרים זאת באמת. ובמציאות הנוכחית, ייתכן שזו אחת הצורות המדויקות ביותר של התמודדות.