ראיון עם המחזאי אורן יעקובי

המחזאי אורן יעקובי אחראי ללהיטים תיאטרליים רבים, המצליח מביניהם הוא, כמובן, 'אפס ביחסי אנוש', שנחשב לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בישראל, לאחר שעיבד אותו מסרט למחזה. מלבד זאת הוא המחיז גם את 'בלוז לחופש הגדול' בלוז לחופש הגדול בבית לסין – בילוי נעים ולאחרונה את 'בחורים טובים'  בחורים טובים Archives – בילוי נעים.

בנערותו, אורן היה בטוח שיהיה שחקן. הוא למד במגמת תיאטרון, ולאחר מכן בבית צבי. כיוון שלא הצליח במיוחד כשחקן, ניסה לכתוב לעצמו מחזה, 'דצמבר' היה מחזה שהעביר בתחילה לצוותא, אך כיוון שלא התקבל שם, הוא שלח אותו לאבישי מילשטיין, הדרמטורג של בית ליסין וכבר אז מנהל פסטיבל 'פותחים במה' של התיאטרון. אורן זכה בפסטיבל, שנועד לתת במה לקולות חדשים במחזאות הישראלית, בשנת 2002. את שני התפקידים בהצגה שיחקו יובל סגל ומיכל ינאי. הוא מספר  שלאחר שראה אותם משחקים, הבין שיובל סגל משחק את התפקיד, שמבוסס על מערכת יחסיו עם הוריו, טוב ממנו. מכאן הקפיצה לתובנה, שמחזאות היא בעצם כלי הביטוי היצירתי שלו, לא הייתה גדולה.

אורן עשה דרך ארוכה מאז בבית ליסין, לאחר שעלה 'דצמבר' ציפי פינס בחרה להעלות ששה מחזות שכתב. הוא אחראי גם ללהיטים כמו 'סימני דרך' בהבימה, ב 2018, אותו ביים המנהל האמנותי היוצא של הבימה, משה קפטן. ב 2021 עיבד את סלאח שבתי מחדש לבמה, בבימויו של צדי צרפתי בתיאטרון הארצי, שם עלה גם המחזמר 'הלהקה' בשנת 2022, במקביל עלה בבית  ליסין 'לעבור את הקיר', בבימוי של עידו רוזנברג.

אורן נשוי לשחקנית טלי אורן. הוא כתב לה את מופע היחיד המוזיקלי שלה 'לא מתחתנת' בתקופת הקורונה, ולאחר השבעה באוקטובר כתב לה, למיקי קם ולמשי קליינשטיין מופע בשם 'הקבינט הנשי'.

על הכתיבה עבור אשתו הוא מספר: "לא מתחתנת' הוא פרויקט שנולד בתקופת הקורונה. ראיתי את אשתי הנהדרת, שרגילה לשחק בשלוש-ארבע הפקות במקביל, יושבת בבית ללא תעסוקה מקצועית. גם אני הייתי פנוי יחסית, ואמרתי: זאת הזדמנות. לא ידענו מתי התיאטרון יחזור, ובכל זאת עבדנו יחד, וזאת הייתה חוויה טובה מאוד לשנינו. ההצגה רצה זמן רב, ולאחר מכן, אחרי השבעה באוקטובר, כתבתי לה, למיקי ולמשי, את 'הקבינט הנשי'. אני מאוד נהנה לעבוד איתה, ואני מקווה שההזדמנות הבאה לא תיווצר בזמן מגיפה או מלחמה".

במקביל, הוא כותב גם לתיאטראות לילדים ולנוער, למשל, את 'חבר שלי פו הדב', הפקה משותפת של תיאטרון חיפה, תיאטרון הקיבוץ ותיאטרון גשר, בהפקה בינלאומית עם תיאטרון גרמני. בשנת 2008 הוא יצר יחד עם התסריטאי גיורא יהלום את הסדרה 'רביעיית רן', שבשנת 2010 נמכרו זכויות ההפקה שלה לרשת CBS, ועוד ועוד.

אורן: "אני מרגיש את היצירתיות האמיתית שלי כשאני כותב. אני כותב מחזות וסדרות לטלוויזיה, ולאחרונה הוצאתי את ספר הביכורים שלי 'בגדול, זושה רוצה לחיות'".

הספר עוסק בגבר בן 32, רווק, שנדרש על ידי אחותו עימו יש לה מערכת יחסים בעייתית, לטפל באימם שהולכת ומפתחת דמנציה, והיא מסרבת לחיות חיים חסרי משמעות בהם תהיה תלויה באחרים. היא רוצה שהבן ישים לה 'משהו בתה' שיסיים את חייה שהולכים ומתדרדרים. הדילמה בין 'להיות או לא להיות' היא אחת מהנושאים העיקריים בספר, שכתוב בצורה משעשעת, לפי מיטב סגנונו של אורן.

מה התגובות לספר?

"מאוד טובות. זה מאוד שונה מביקורת בתיאטרון. כשהצגה עולה ומוצגת לפני מבקרי תיאטרון, התגובות הן מיידיות. עם ספר, זה ממד אחר של זמן. מקבלים 'פרוסות' של ביקורת, זה מגיע בגלים. התגובות שאני מקבל מחממות לי את הלב, במיוחד כיוון שזהו ספר ראשון שלי".

איזה ז'אנר אתה מעדיף ואיזה סוג של מחזות אתה אוהב לכתוב?

"למעון האמת, אין לי העדפה. כל ז'אנר הוא אופציה, ואני מודד אותו לפי הסיפור שאני רוצה לספר, מה הגיבורים צריכים או רוצים, ואיפה זה פוגש אותי. אני נהנה מכתיבת דרמות משפחתיות, מחזות זמר. אגב, בהשוואה בין כתיבת מחזה לכתיבת ספר, מחזה אנחנו כותבים מתוך תבנית, ואילו פרוזה משוחררת מהתבנית הזאת. יש פה אפשרות לצבוע מחוץ לקווים, עדיין יש קווים, אבל הספרות מאפשרת יותר חופש".

אני חושבת שבכל ז'אנר יש קווים.

"אני נהנה ומכבד את הקווים. הקווים מדגישים את הסיפור. הם מביאים יציבות. כשאני עושה עיבוד לסרט, למשל, הקווים מאוד עוזרים. ב'בלוז לחופש הגדול' וגם ב'בחורים טובים', אני לוקח את קווי המתאר של הסיפור ויוצר אותם מחדש, בגישה שתכבד את היצירה המקורית ואת יוצריה".

וזה מה שהפך אותם ואת 'אפס ביחסי אנוש' לשלאגר?

"גם זה, אלה היו יצירות מוצלחות ומצליחות מלכתחילה, אבל צריך שיהיה שם שלד סיפורי יציב, שיוכל לשאת עיבוד מחדש לתיאטרון".

התלהבתי מאוד מ'בחורים טובים', יותר מההצגה שהמחזת מאשר מהסרט עצמו. נראה לי שזיקקת את המהות ואת העניין והידקת את העלילה.

"בסרט יש כמה דברים שהדליקו אותי. עולם השידוכים בחברה החרדית, על רקע הקונפליקט העדתי, ומצד שני, יש פה פרמיס, סיפור טוב, על בחור שמעמיד פני עיוור כדי לזכות באהבה. משם הייתי צריך לחשוב מספרים את זה כמחזה על הבמה. בסרט יש הרבה דמויות ולוקיישנים שצריך לצמצם כדי להפוך את הסרט להצגה. לקחתי את אבני הלגו האלה, העולם החרדי, השד העדתי, סיפור האהבה, דמות הערבי ומוטיב רומיאו ויוליה והעיוורון, והצבתי אותן מחדש".

מה זה אומר?

"הפכתי את בית המרקחת, שכלל אינו מופיע בסרט, כמקום המפגש המרכזי. הגדלתי את דמות העובד הערבי, שהיא שולית מאוד בסרט. הכנסתי הרבה יותר ניגודיות בין העולם הישן לבין העולם החדש. אני לא חושב שהצופים מעוניינים לראות את הסרט על הבמה. יש פה עבודה על 'דומה ושונה'. זאת מלאכת העיבוד".

מהי מערכת היחסים של מחזאי עם הבמאי והשחקנים? מה מקומו של המחזאי לאחר שהוא מסיים את הכתיבה?

"זה מאוד שונה ממחזאי למחזאי ומבמאי לבמאי. אני משתדל כמה שיותר לשחרר, להשאיר לבמאי לעשות את העבודה שלו. ברור שאני נפגש עם הבמאי ועם ציפי פינס, שהיא המנהלת האמנותית של בית ליסין ושוטח בפניהם את החזון ואת הכוונות שלי. עם זאת, תפקידם של הבמאי והשחקנים הוא לא להגשים את החלום שלי. הם צריכים למצוא את הקול שלהם בו, ואני סומך עליהם מאוד".

איך אתה מלווה את התפתחות המחזה להצגה?

"כמובן שאני מגיע להקראות ולחזרות כשאני מתבקש לכך, ומביע את דעתי. אני מקשיב לתגובות, להערות ולבקשות של הצוות. 'בבחורים טובים' לדוגמא, כשעשינו הקראה ראשונה, הרגשנו שנחמי (הגיבורה הנשית) נעלמה לנו. הבנו שזה לא נכון דרמטורגית, לכן הוספתי סצנה בה אותה היא מובילה. לפעמים בחזרות רואים שיש טקסטים ואמירות קומיות שלא עובדות, ומורידים או מזיזים אותם.

יש מחזאים שמבקרים כל יום בחדרי החזרות, ויש כאלה שמגיעים רק לפי הנדרש. אני משתדל לנהוג בגבולות ההיגיון. אני יכול לעקוב אחרי שינויים שנעשים בטקסט, למשל. יכול לקרות שהבמאי רוצה להכניס ביטוי שברור לי שהוא לא מתאים לדמות".

עד כמה אתה מרגיש את 'פלא היצירה', כשאתה חוזה במילים שכתבת מקבלות חיים על הבמה?

"הפלא של היצירה. עכשיו אני מרגיש בזה שוב, עם הספר החדש. לגבי הצגות, אני מתרגש פחות מהפלא של היצירה ויותר מתרגש כאשר אני שומע שאוהבים את היצירה שלי".

ותמיד אוהבים?

:לא. יש גם כישלונות בדרך. זה חלק מהדבר. כמו בכל עקומת למידה, בהתחלה הכישלונות מאמללים וממרמרים יותר, ועם הזמן מבינים שזה חלק מהתהליך, ויש מזה למידה. לא מזמן כתבתי מחזה ועשינו הקראה בבית ליסין. כשההקראה הסתיימה הבנו שזה עוד לא , או שאף פעם לא יהיה, בשל לבמה, או לא מספיק מעניין או לא מספיק יצירתי.

כשמשהו לא מצליח, צריך להתרחק ממנו, ואז לחזור אליו לאחר שהאגו נרגע, לנקות את הפילטרים ולבחון אותו מחדש, האם ניתן לתקן אותו או לזרוק אותו סופית לפח הזבל של ההיסטוריה".

אורן מסביר, כי גם במחזאות יש אופנות. מה שהיה אופנתי לפני עשור או שניים, למשל, דרמות משפחתיות, כבר לא אופנתי יותר.

מה אופנתי היום? לאן מתפתח התיאטרון הישראלי?

"כיום מחפשים קולות אחרים, שונים. למשל, שמים נשים במרכז הסיפור. עוד כיוון הוא, כמובן, העיבודים. הרבה סרטים שמקבלים עיבוד לתיאטרון. לדעתי אנחנו בשיא. זה עוד ישתנה. כיום אוהבים קומדיות, ובעיקר קומדיות ישראליות. הכיוון הוא צעיר יותר. יש גם פרויקט שנועד להחזיר את הצעירים לתרבות. זה אומר, להביא אותם למוזיאונים, לאולמות הקונצרטים ולתיאטרון, וזה עובד. 'בלוז לחופש הגדול', שיצר רנן שור ז"ל, הצלחנו להפגיש שתי קבוצות גיל בקהל. את אלה שגדלו על הסרט, וכיום הם בעשור החמישי או הששי לחייהם, ואת בני הנוער ובני העשרים, שלצערנו הסיפור הוא רלוונטי מתמיד עבורם.

התיאטרון חוזר להיות משהו מגניב. הוא מפסיק להיות מקום של מנויים ושל מבוגרים, ומגיעים יותר ויותר צעירים, שמגיעים להצגה מהיום להיום. העיבודים של הסרטים לתיאטרון, למשל, מביאים את הצעירים שאהבו את הסרטים. כשהם בתיאטרון, הם רואים הצגות נוספות שמדברות אל ליבם".

הפרינג' מדבר אל הצעירים יותר, לא?

"אני טוען שאחת הסיבות של הצמיחה של הפרינג' היא הצמיחה של התיאטרון הרפרטוארי, ככל שהמיינסטרים הולך ומתרחב, כך גם השוליים שלו גדלים. אגב, חלק מהשחקנים שמשחקים ברפרטוארי משחקים בישראל גם בפרינג' ".

יש טענה שמחיר כרטיס לתיאטרון הוא יקר מדי.

"עובדתית, אנשים מוכנים לשלם עבור תרבות בישראל. למשל, אנשים מוציאים הרבה יותר עבור הופעה של זמר או להקה שהם אוהבים. זה החלק של ה'לחם ושעשועים' שאנחנו נהנים ממנו ושווה לשלם בשבילו".

חייבים לדבר על 'אפס ביחסי אנוש' ועל ההצלחה הענקית שלו.

"כן. ההצלחה הענקית היא הפתעה בשבילנו. העלינו את זה כמחזמר קטן, עם 15 משתתפים, אמנם עיבוד לסרט מאוד מצליח, אבל לא תיארנו לעצמנו שהוא יגיע ל 500 הצגות ועדיין ימשיך בכל הכוח".

מה הופך את זה ללהיט?

"כל הדברים שדיברנו עליהם. עיבוד לסרט מצליח, חבורת נשים, עוצמה מאוד גבוהה, מבט לעולם חדש. שיתוף הפעולה המאוד מוצלח עם עילי בוטנר ככותב ועידו רוזנברג הבמאי. יש פה נשים צעירות שמשחקות נהדר. ההצלחה הזאת היא הוכחה לכך, שלעיתים לוקחים את המרכיבים הכי טובים ויוצאת מהם העוגה הכי מוצלחת, ולעיתים מאותם מרכיבים העוגה נופלת. קשה לנבא את זה מראש".

מחזאות זה תהליך עבודה די בודד, לא?

"אני מקצועית לבדי, אבל לחלוטין לא בודד. אני לא כותב בחדר סגור, אלא בבתי קפה, מוקף באנשים. בתהליך היצירה מעורבים כל הזמן עוד אנשים וגורמים שאני מנהל עימם דיאלוג, וכמובן בחזרות יש דיאלוג חשוב. אני לא חש בדידות".

צילום ראשי: רוית זיו