ראיון עם יעל קרמסקי, מנהלת אנסמבל פספורט וראש מסלול משחק באוניברסיטת תל אביב

​פרופסור יעל קרמסקי: הארכיטקטורה של הנפש והמאבק על החופש האמנותי

​ראיון על מסלול חיים שבין מחול לתיאטרון, על הקמת אנסמבל "פספורט", על השליחות האזרחית בתוך כיתת המשחק ועל האיום הקיומי המרחף מעל התרבות הישראלית.

​רגע ההכרעה – מהתנועה אל המילה

​פרופסור יעל קרמסקי לא תכננה מראש להפוך לבמאית תיאטרון. הדרך שלה החלה בעולם המחול, כרקדנית וכוריאוגרפית, תחום שבו פעלה באופן אינטנסיבי עד סוף שנות התשעים. "הייתי רקדנית וכוריאוגרפית עד שנות התשעים", היא מספרת בפתח דבריה, "ויצרתי באופן עצמאי". אלא שמתחת לפני השטח, כבר התרחש תהליך עמוק של שינוי וחיפוש.

​נקודת המפנה הראשונה הייתה בניו יורק. קרמסקי חיה בעיר במשך ארבע שנים, תקופה שהיא מתארת כקריטית להתפתחותה האמנותית. "זו הייתה תקופה מאוד פורייה בתחום המחול בעיר ניו יורק", היא נזכרת. "הופעתי ויצרתי, והייתי בתוך סצנה מאוד חיה". באותה תקופה פעל בעיר גם אוהד נהרין, והתחושה הייתה של מרכז יצירתי עולמי שבו הכל אפשרי. החוויה הניו-יורקית עיצבה בה את התפיסה של יצירה טוטאלית, חסרת פשרות, המשלבת דיסציפלינות שונות.

​כאשר חזרה לישראל, המשיכה ליצור ולהופיע. יאיר ורדי, אז מנהל מרכז סוזן דלל, זיהה את כישרונה ופתח לה דלתות שאפשרו לה להמשיך לפעול במרכז הבמה של המחול הישראלי. "לאורך השנים עד 98' הייתי רק בתחום המחול", היא מדגישה, "אבל בפנים כבר קרה תהליך אחר".

​המהפך היה פנימי, אך קיבל אישור חיצוני. "מה שקרה לי עם התיאטרון זה שהבנתי פתאום שהלב שלי לא במחול", היא אומרת בגילוי לב. מי שנתנה לה את הדחיפה המכרעת הייתה שפרה מילשטיין, שעמדה אז בראש מגמת התיאטרון בבית הספר תלמה ילין, שם לימדה. "היא אמרה לי שמה שאני עושה הוא יותר בימוי", נזכרת קרמסקי, "והיא ממש דחפה אותי ללמוד תיאטרון".

​המפגש עם תום לוי, שהיה אז ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הפך לנקודת ההכרעה הסופית. "הזמנתי אותו לראות עבודה שלי בבית ציוני אמריקה", היא מספרת, "מופע עם ארבעה רקדנים, כנר וזמרת אופרה". לוי, בחושיו המחודדים, זיהה מיד את השפה הייחודית שלה – שפה שחורגת מגבולות הז'אנר. "הוא קלט אותי ברמות הכי עמוקות שלי, ואפשר לי להיכנס ישירות לתואר שני עם מינימום של שיעורי השלמה".

​בהמשך, היא הצטרפה ל"מעבדה" של עודד קוטלר, ושם התגבשה ההכרה הסופית לגבי זהותה כיוצרת. "נכנסתי לשם והבנתי שמקומי בתיאטרון העצמאי", היא אומרת. גם שיחה משמעותית עם השחקן דורון תבורי חיזקה את ההבנה הזו. "הוא אמר לי: 'את לא תסתדרי ברפרטוארי'. ובאמת, אישיותית אני לא בנויה לזה. יש לי הערכה רבה לרפרטוארי, אבל האישיות שלי לא מתאימה לשם. אני רוצה לעשות את שלי".

​אנסמבל פספורט – יצירה כעסק קיומי

​בשנת 2014 הקימה קרמסקי את "אנסמבל פספורט" עם אייל זוסמן. זה היה מהלך שהיווה עבורה נקודת מפנה ניהולית ואמנותית כאחד. "באותה תקופה החלטתי להקים את הקבוצה שלי", היא אומרת. בדיעבד, היא מבינה את המשמעות הבירוקרטית והכלכלית של המהלך במציאות הישראלית: "רק אחר כך הבנתי שהקמתי עסק קטן לפי המונחים של מדינת ישראל. קבוצת תיאטרון עובדת כמו עסק לכל דבר ברמה הניהולית והארגונית".

​האנסמבל נולד מתוך יצירה בשם "פספורט", שהתבססה על עיבוד של טקסטים שאינם מחזות קלאסיים. "הדרך האמנותית שלי מתחילה מעיבוד של טקסטים שמגיעים מספרות קנונית, משדות דוקומנטריים ומשדות פואטיים, כולל שירה", היא מסבירה. תהליך הפיכת הפרוזה והשירה למחזה בימתי הוא סימן ההיכר שלה.

​הנושא המרכזי שמעסיק את האנסמבל הוא מערכת היחסים המורכבת בין האדם למדינה. "זה עובר כחוט השני לאורך כל העבודות שלי", אומרת קרמסקי. כך למשל, בעיבוד ל"נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן נופל מחוץ לזמן, אנסמבל פספורט, מוזיאון תל אביב – בילוי נעים(עיבוד של 280 עמודי ספר למחזה), ביצירה "אי שם" המבוססת על ספרו של יזי' קושינסקי, וב"לוטוס" שעסקה ברצח רבין.

​בימים אלו האנסמבל שוקד על פרויקט חדש ומסקרן בשם "בטון חשוף", המתקיים בתוך תערוכת האדריכל רן כרמי במוזיאון תל אביב. "רן כרמי בנה את בניין הכנסת, בית המשפט והתחנה המרכזית החדשה, מפלצות שעד היום אנחנו נחנקים איתן. יש משהו מאוד ברור במנטליות הישראלית דרך הארכיטקטורה, ואנחנו בונים את המחזה מתוך הטקסטים של התערוכה".

​קרמסקי מדגישה כי האנסמבל אינו רק פרויקט של אדם אחד, אלא שותפות גורל. היא מציינת בראש ובראשונה את אייל זוסמן, שהקים איתה את האנסמבל: "אני חייבת לו, הוא האדם המרכזי והשחקן הנהדר". היא מונה את חברי הצוות הנאמנים: השחקנית דינה בליי ("שנשמתה באנסמבל ובנשמתי"), רונן יפרח הווירטואוז, ערן בוהם, אילן זכרוב ורמה נסראללה. לצידם, היוצרות המלוות את השפה הוויזואלית: איריס מועלם (מעצבת חלל, וידאו ותאורה), לירון ספיר (מעצבת תלבושות) ודנה קונסון. "האנסמבל הוא יותר מצוות; יש בו מחויבות, נאמנות ותפיסה אמנותית משותפת. אני ברוכת מזל".

​הבית במוזיאון – ארכיטקטורה, וידאו וחלל

​אחד המאפיינים המרתקים בעבודתה של קרמסקי הוא הקשר ההדוק למוזיאון תל אביב לאמנות. "המוזיאון הוא הבית שלי, לא רק כאכסניה אלא גם מבחינת הזהות", היא אומרת. העבודה שלה מותחת את גבולות המדיום ומשלבת בין אמנות פלסטית לתיאטרון חי.

​ההשפעה של ארכיטקטורה על עבודתה היא עמוקה וישירה. קרמסקי מציינת בחיוך שהיא חיה עם ארכיטקט  מה שמזין את תפיסת החלל שלה. "החלל נפגש עם התפיסה האמנותית. אנחנו עובדים עם וידאו כבר עשר שנים, וכל פעם הוא משרת מטרה אחרת". דוגמה בולטת לכך הייתה בהפקה של "חלום ליל קיץ" של שייקספיר, שבה נוצרה "חוויה טוטאלית" המשלבת שחקנים וטכנולוגיה מתקדמת. האנסמבל משקיע בציוד וידאו יקר מתוך הבנה שהדימוי הוויזואלי הוא חלק בלתי נפרד מהמידע הבימתי.

​ כיתת המשחק כמראה חברתית

​במקביל לעבודתה כיוצרת, קרמסקי עומדת בראש מסלול המשחק באוניברסיטת תל אביב, מסלול מואץ המשלב תואר ראשון ושני בארבע שנים. היא הקימה את המסלול בשנת 2014, אותה שנה בה הקימה את אנסמבל פספורט.

"המחויבות למסלול משחק היא קודם כל מחויבות אזרחית", היא מדגישה בלהט.

​עבורה, הכיתה היא מעבדה חברתית חיונית. "כיתת המשחק שלי היא תמונת מראה של החברה הישראלית, עם סטודנטים מהפריפריה, אתיופים וערבים". היא מזכירה בגאווה שחקנים כמו רמה נסראללה שכבר משתלבים בתעשייה. "הדינמיקה בכיתה היא תהליך עמוק. היחסים עוברים את שלב הניכור והזרות, ובמקום זאת נוצרים אמון וקבלה של האחר. קשה להאמין לאיזה דרגות אפשר להגיע".

​היא מציעה בכמעט ייאוש: "צריך להביא מצלמות ולעשות סדרה על כיתת המשחק, כדי לראות על מה יושב הפילוג בחברה הישראלית ואיך ניתן לפתור אותו. אין נחמה גדולה יותר עבורי מלראות את הקרבה הזו נוצרת".

​עם זאת, המציאות של הסטודנטים היום קשה מנשוא. "זו תקופה שבה נחשפים מנגנוני ההישרדות. הסטודנטים חיים בהישרדות כלכלית כשההורים כבר לא יכולים לעזור כמו פעם. אני מצדיעה לכל מי שהולך ללמוד היום אמנות במצב שבו אנחנו ב'טוטלוס' מבחינת תקציבים ותמיכה. הדור הזה הוא דור מאוד מפוכח, הם מסתכלים למציאות בעיניים".

​היא מציינת את אלון טיראן, מנהל תיאטרון האוניברסיטה: "אלון מנהל את התיאטרון ביד רמה ועם חזון יוצא מן הכלל. הוא הביא את התיאטרון לרף מאוד גבוה, והדיאלוג בינינו מאוד בריא ואינטימי. הסטודנטים משלבים כוחות. סטודנטים לבימוי, למשחק ולעיצוב, והם עובדים עם הבמאים הכי מעניינים בארץ כמו יותם גוטל, אריאל וולף ושירי גולן".

​התיאטרון הישראלי – פריחה בצל איום קיומי

​כאשר קרמסקי מתבוננת על מצב התיאטרון הישראלי, היא רואה תמונה דואלית. מצד אחד, ישנה התחדשות מבורכת, כפי שאמר יותם גוטל עמיתי בראיון בבילוי נעים ראיון עם יותם גוטל, דרמטורג ומחזאי הבית של הבימה – בילוי נעים. "התיאטרון הרפרטוארי נפתח לכוחות צעירים נהדרים – יאיר שרמן בבית לסין, גלעד קמחי בקאמרי, נועם שמואל בהבימה (שהיה תלמיד שלי בתלמה ילין), אודי בן משה ואיה קפלן. גם בתיאטרון גשר לנה קריינדלין פתחה מקום לצעירים כמו לירון ספיר ואיתי טירן".

​במקביל, הפרינג' הישראלי תוסס. "יש ארבעים קבוצות תיאטרון בארץ שבונות זהויות אמנותיות נפרדות. עשרות מרכזים פורחים גם בפריפריה". היא זוקפת חלק גדול מההצלחה הזו לזכותה של עירית פוגל, שניהלה במשך 17 שנה את מדור התיאטרון במשרד התרבות וטיפחה את המודל של קבוצות עצמאיות (החל מרנה ירושלמי ורות קנר ועד היום).

​אולם, לצד כל העשייה הזו, קרמסקי נושאת אזהרה חריפה ונוקבת. "יש סכנה עצומה לעתיד התיאטרון הישראלי. כל הכוח והעוצמה האלה תלויים בחופש הביטוי. אין תיאטרון טוב בלי חופש ביטוי, וראינו איך ברכט נאלץ לברוח מגרמניה הנאצית. אין תרבות כשאין חירות אמנותית".

​היא מתארת מצב שבו התקציבים הנוכחיים אינם מאפשרים יצירה אמיתית, אלא רק דוחפים למינימליזם כפוי של הישרדות. "התקציבים מאפשרים כרגע רק לשרוד 'עם שלוש עדשים', כמו אצל וויצק. לא לפתח, לא לקחת סיכונים, לא לחדש. אם המצב ימשיך כך – אנחנו מתים. הגענו לקו האדום".

קריאה לפעולה

​בסיום הראיון, קרמסקי פונה אל הציבור ואל עמיתיה היוצרים בטון נחרץ. "לקח שנים לבנות את כל הדבר הנפלא הזה, שני דורות חזקים של יוצרים. אבל זה לא יחזיק אם לא יהיו חופש דיבור וחירות אמנותית. זו לא שאלה תיאורטית, זו שאלה קיומית".

​המסר שלה ברור: התיאטרון אינו רק בידור, הוא הכלי שדרכו חוקרת החברה את "נפש האדם ומגבלותיו, את גופו של האדם, את המודע והתת-מודע". בלעדיו, החברה הישראלית מאבדת את היכולת לבחון את עצמה. "העם צריך לבחור אם הוא רוצה תרבות. כי בלי חופש אמנותי ובלי יכולת ביטוי, אין תיאטרון, ואין חברה".

צילום ראשי: ז'ראר אלון