ראיון עם נעמי הררי

רוב הסיכויים שראיתם את נעמי הררי בשנה האחרונה, אם בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה. השחקנית הצעירה והחרוצה הזאת, שהיא כבר שחקנית קבועה של הבימה ומשחקת שם כרגע בארבע הצגות במקביל ('משהו טוב', 'רומי וג'ולייט', 'הערת שוליים' ו'שאהבה נפשי'), ראיתם אותה בסרט 'המשלחת' באחד התפקידים הראשיים, היא משחקת כרגע בסרט קצר שמועמד לפרס אופיר, ועוד.

הכוכבת העולה הזו היא אמנם שחקנית בראשית דרכה, אבל למעשה ההיסטוריה שלה הולכת הרבה אחורה, לבחירה בבית הספר התיכון 'תלמה ילין' במגמת משחק, לשם לקחה אותה חברה שהלכה לעשות אודישן גם היא, משחק בתיאטרון צה"ל ולימודים בסטודיו 'יורם לוינשטיין'. וכמובן, כל העולם הזה לא היה לה זר. היא הכירה אותו כבר דרך אחותה, השחקנית אביגיל הררי, שעשתה מסלול דומה, שהתחיל גם הוא בלימודי משחק בתלמה ילין.

לפני כשבועיים צפיתי בהצגה 'משהו טוב', בה נעמי משחקת לצידה של הכוהנה הגדולה של התיאטרון הישראלי של ימינו, ליא קניג משהו טוב בהבימה – בילוי נעים. "כשסיפרו לי על ההצגה", אומרת נעמי, "ידעתי שבחרו עבורה משהו מאוד מוצלח, משהו שכבר הופיעה בו לפני כ 12 שנה, ואני מאוד התלהבתי מההזדמנות לשחק לצידה. נזכרתי שהביאו אותה פעם לסטודיו יורם לוינשטיין, היא דיברה איתנו, ומשהו בה נראה לי כל כך ילדי וקסום, הייתה חוויה מאוד כייפית. גם כיום אני נהנית להתבונן בה. למען האמת, לא היו לנו הרבה חזרות יחד, כיוון שההצגה בנויה בעיקר ממונולוגים, אבל כשאנחנו נפגשות בחזרות אני מאוד נהנית ללמוד ממנה. כשהיא ראתה שאני בלחץ, הצחיקה אותי".

עוד דבר שניתן ללמוד ממנה, מספרת נעמי, הוא שאתה לא יכול להיות במקצוע הזה אם אתה לא אוהב אנשים. "זה נכנס אלי כל כך עמוק, והתחושה שלה, שהקהל הוא החבר הכי טוב שלה, אני לומדת את זה ממנה. המשחק לצידה הוא מתנה עצומה לתחילת קריירה".

לא לחינם ההצגה נקראת 'משהו טוב'. יש משהו טוב בשלושת דמויות הנשים הללו.

"כן, אלה שלוש נשים טובות. זה נותן המון. כשליא נכנסת, הקהל קם על רגליו, הוא מייד אוהב אותה ואת ההצגה. הוא כבר מחכה להתרגש. זה לא מובן מאליו וזה לא קורה בכל הצגה. לא תמיד השחקן חש מיד את הנוחות הזאת עם הקהל".

מהם האתגרים בהצגה הזאת?

"האתגר המרכזי נובע מכך שההצגה מחולקת למונולוגים. המשחק הוא לא רציף. יש זמן מנוחה ואז צריך להחיות שוב את הדמות, זה מאוד מורכב. לא להרבה שחקנים יוצא להתנסות בזה. יש שחקנים ותיקים שלא התנסו בזה מעולם. אבל מהצגה להצגה אני שוחה בזה יותר".

למה הלכת ללמוד משחק?

"לא הרגשתי שאני פורצת דרך בזה, כי אביגיל, אחותי הגדולה, היא שחקנית. היא מבוגרת ממני בעשר שנים, והיא הלכה ללמוד בתלמה ילין כשאני הייתי בת חמש. אחר כך למדה ב'יורם לוינשטיין'. אני לא הרגשתי שאני בהכרח הולכת בכיוון הזה. אנחנו מאוד שונות. מצד שני, כיוון שזה כבר היה מוכר אצלנו בבית, זה לא נראה לי כצעד אמיץ או יוצא דופן.

יחד עם זאת, למדתי ברמת חן, שם המסלול הטבעי היה תיכון בליך. חברה שהלכה להבחן בתלמה, כאמור, הציעה לי להצטרף. הלכתי איתה, עשיתי אודישן והתקבלתי".

איך היו הלימודים בתלמה?

"הם פשוט פתחו לי עולם. זה מין האצה כזאת של התבגרות, חוויה מאוד משמעותית עם מקום עצום לאהבת אמנות. זה נתן פתח לדברים שידעתי שיש בתוכי ויכולתי לעוף עליהם, עם קבוצה של אנשים מאוד מוכשרים, ביניהם אסף זלמנוביץ שמשחק גם הוא בהבימה היום, ואגב גם למד ב'יורם לוינשטיין'. הלימודים בתלמה נתנו לי המון ביטחון. לצד זה, מה שמאוד לא מקובל, כי בתלמה יש לו"ז מאוד צפוף, המשכתי לרקוד בסטודיו (גילוי נאות, נעמי רקדה הרבה שנים עם בתי קרן אור), נהניתי מאוד מהריקוד, זה צד אחר בנפש ואני עדיין רוקדת ונהנית מהריקוד".

ריקוד זה כלי לשחקן.

"כן, זה ניכר יותר ויותר בלימודי משחק. מחול זה דבר מדהים".

לאן המשכת מתלמה?

"בצבא שיחקתי בתיאטרון צה"ל. המשחק בצבא היה מתנה במובן אחר. יכולתי להמשיך לרקוד, כי הלו"ז היה הרבה פחות צפוף, וגם להצטלם, אבל גם התנסיתי בסוגים שונים של קהלים. חיילים קרביים שנרדמו, שצחקו, שלא תמיד יכלו להישאר מחוברים למה שקורה על הבמה. חשוב לשחקן להתנסות בכל מיני סוגים של קהלים".

ואז הלכת ל'יורם לוינשטיין' כמו אחותך אביגיל.

"כן. זה מקום שבו עולות הרבה שאלות מקצועיות ואישיות. הגישה בסטודיו היא מאוד דורשנית ואינטנסיבית, ויש גם ניפויים במהלך הלימודים. אני הרגשתי שם סוג של גל התבגרות שני. זוהי תחושה סובייקטיבית, כמובן. אחד הדברים הטובים שלמדתי שם הוא להיכשל ולהתמודד עם כישלון, והכל תחת לחץ, כשצריך להגיש מהיום למחר חמש סצינות ותרגיל".

את מרגישה שיש לך טייפקאסט?

"לאור התפקידים שאני מקבלת, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, אני מרגישה שרואים בי כל מיני צדדים. לא נראה לי שיש טייפקאסט שמגביל אותי. הייתי הילדה השקטה והמוזרה ב'מפקדת', שיחקתי גם תפקידים בהם הייתי פייטרית. ב'רומי וג'ולייט' בהבימה אני משחקת נערה חריפה מאוד, גם פגיעה וגם נלחמת על הגשמתה העצמית. יש בה המון עוצמה. אני מרגישה מאוד בבית עם התפקיד הזה. הנערה במשלחת, לעומת זאת, היא נערה עם פגיעות מאוד גדולה, אבל גם בה יש המון כוח. היא חזקה".

מהו האתגר המרכזי שלך כשחקנית?

"האתגר הוא לסמוך על עצמי לאורך זמן. השאלות שמלוות את השחקן הן, למשל, מתי נקבל תפקיד, האם הקהל נהנה או לא נהנה מן ההצגה. צריך לבנות וודאות. לא להיות מונעת רק על ידי חיזוקים חיצוניים. חשוב לי לאזן. לשחק וגם לשמור על התחביבים שלי. וגם ללמוד לשחרר.

אתגר אחר הוא הנושא הכלכלי, לא קל להתקיים ממשחק. אם אפשר לשלב משחק בתיאטרון ובקולנוע, זה מתגמל יותר. התיאטרון הוא מאוד חזק. זה סוג של טקס שאין לו תחליף".

מהו תפקיד הבמאי בעיניך, והדיאלוג עם הבמאי?

הבמאי צריך לדעת, קודם כל, מי השחקנים שלו, ומה השפה של כל אחד מהם. הוא צריך להכיר אותם באופן עמוק. חדר חזרות הוא מקום מאוד אינטנסיבי, ולפעמים שחקנים מדברים בשפות שונות. הבמאי צריך גם לתת לשחקן תחושה שהוא סומך עליו, וכמובן גם להיפך. כבר שמעתי על מקרים בהם שחקנים נתנו לבמאי תחושה שהם לא הולכים אתו. הבמאי צריך לתת לשחקנים שלו מפתחות, איך הוא רואה את הדמות, ובתוך זה לתת להם לחקור את הדרך שלהם".

איך את מכינה את עצמך לתפקיד?

"יש הבדל משמעותי בין הצגה, לסרט ולסדרה בטלוויזיה. אני אוהבת לקרוא שלוש פעמים את המחזה, או התסריט, בלי מתודיקה, ואני קצת שואבת מכל מיני דברים שלמדתי. יש המון משמעות לטקסט עצמו, אבל גם לדברים שהמחזאי כתב על הדמות ולדברים שהבמאי אומר עליה. אני אוספת את כל המידע הזה, ואז אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות. איך הדמות הזאת הולכת, איך היא יושבת. אני גם יושבת עם אורי (בלופרב, בן זוגה שאלון השחקן עם אורי דב יוסף בלופרב – בילוי נעים) לעבוד על הטקסטים. הוא פרטנר מצויין לזה. אין בינינו קנאה, יש המון פירגון.

אחר כך אני מייצרת לי מין סוג של נוחות עם השחקנים האחרים. אני לומדת אותם, ואת היחסים שנוצרים בינינו בהצגה, ומשתמשת בזה כדי להרגיש יותר נעים, יותר קרוב. כך ב'משהו טוב' וכך היה גם ב'משלחת'. שם שיחקתי עם שניים שהיו בתחילה זרים גמורים. שיחקנו שלושה חברים הכי טובים ודי מהר הרגשתי ככה, חברות קרובה".

אלו סוגי מחזות את מעדיפה?

"באופן עקרוני, זה תלוי סיפור, אבל בדרך כלל אני מעדיפה מחזאות מודרנית דווקא. ראיתי לאחרונה הרבה קלאסיקות, אבל לי באופן אישי נוח יותר עם טקסטים עכשוויים".

רפרטוארי או פרינג'? נדמה לי שלא שיחקת בפרינג'.

"יצא לי לעשות מעט מאוד פרינג'. המקום שבו אני נמצאת כיום מאוד נעים לי. חשוב לי להיות חלק מלהקה, זאת חוויה חזקה. וזה כמובן גם נכון יותר כלכלית. אני יודעת שיש בפרינג' תשוקה גדולה ליצירה, ואם יהיה משהו טוב, אני אשמח להיות גם שם".

עד כמה את בוחרת תפקידים?

"בהבימה מציעים לי תפקידים. עד היום לא היה תפקיד שהוצע לי ולא רציתי. שמחתי על כל התפקידים שקיבלתי פה עד היום. לשמחתי עד היום הצלחתי לעשות רק דברים שעניינו אותי, גם בקולנוע. הסרט שבו הכרנו, אורי ואני, 'זכרון אשר דוהה', שהוא מועמד עכשיו לפרס אופיר, הוא סרט קצר שאהבתי מאוד לעשות. יש עכשיו סרט נוסף שהוצע לי לשחק בו, אבל עדיין אי אפשר לדבר עליו".

אורי.

"כן, הסיפור שלנו התחיל על סט 'זכרון אשר דוהה', אבל לא הכרנו שם. אנחנו פחות או יותר בני אותו גיל ושייכים לאותם מעגלים, אבל לא יצא לנו לעבוד יחד. הסרט של יפתח, שהוא במאי מאוד צעיר ומוכשר, נתן לנו את ההזדמנות הזאת. התסריט מאוד מצא חן בעיני מראש. בתהליך העבודה על הדמויות, הוא נתן לנו תרגילים מאוד עוצמתיים, אלה אמנם תרגילים קלאסיים של משחק אבל הם עזרו לנו לבנות אמון. שנינו היינו מאוד מסורים ונהנינו מתהליך העבודה, והקשר בינינו התפתח מאליו".

שאיפות קריירה לעתיד לבוא? משחק, כתיבה? בימוי?

"אני מרגישה שאני רק מתחילה לגבש את האופקים המשחקיים שלי, גם בתיאטרון וגם בקולנוע, ותמיד נהנית בחדר חזרות. יש לי גם חלום, לשלב תנועה בחזרות, לעצב תנועה, עיצוב המחול בתיאטרון, זה עדיין לא מפותח בארץ".

אם לא היית שחקנית, היית… 

פסיכולוגית. אמא שלי מטפלת, עובדת סוציאלית, אבא שלי פסיכיאטר. בתחושה שלי, כשחקנית, שמאוד מחוברת לרגשות ולאנשים, מאוד מאוד מתאים לי להיות פסיכולוגית. תמיד היה לי צד כזה. אני לא שוללת את זה לעתיד.

צילום ראשי: רדי רובינשטיין