רדיו בריסל, הסרט שפותח את פסטיבל הסרטים היהודי

רדיו בריסל: הקולות שלא שתקו

הסרט רדיו בריסל, שפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ימים ספורים לפני חנוכה, אינו בחירה מקרית. יש בו משהו טעון, כמעט מטריד, במיוחד בתקופה הנוכחית. כל סרט שעוסק בשואה או במה שסבב סביב השואה הוא סרט שאינו קל לעיכול, עבור יהודים במיוחד, אך למעשה עבור כל אדם המבקש להביט בהיסטוריה בעיניים פקוחות. אלא שדווקא עכשיו, כאשר ישראל והקהילות היהודיות בעולם כולו עומדות מול גל חריף של אנטישמיות, הסרט הזה מקבל משמעות רחבה ועמוקה בהרבה מסיפור תקופתי נוסף.

זו אינה אנטישמיות חדשה. יש בה הד מוכר, מצמרר, כזה שמזכיר במידה לא מבוטלת את האווירה ששררה באירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. יהודים מותקפים ברחובות, באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות. שוב חוזרת התחושה שאין מקום שהוא באמת בטוח. בתוך ההקשר הזה, רדיו בריסל מבקש להזכיר לא את רגעי השיא של האימה, אלא דווקא את מה שקדם להם. את הזמן שבו עדיין היה נדמה שאפשר להימלט, להסתתר, להשתלב. את השנים שבהן האנטישמיות כבר הייתה שם, גלויה וסמויה, אך טרם קיבלה את צורתה המוחלטת והקטלנית.

עניין נוסף שמוסיף עומק לדיון סביב רדיו בריסל הוא זהות הבמאי, פרנק ון פסל. ון פסל אינו יהודי, ובחר לעסוק בסיפור שואה ויהדות מתוך מחקר, עדויות והבנה אמנותית. עובדה זו יוצרת שכבת מבט חיצוני שמאפשרת התמקדות בצדדים האנושיים, הדרמטיים והאסתטיים של הסיפור. אהבה, קול, זיכרון, תוך שמירה על חיבור אוניברסלי לצופה מכל רקע. יחד עם זאת, היא מציבה אתגר של רגישות ודיוק היסטורי: יצירה חיצונית חייבת להקשיב בקפידה למקורות ולחוויות הממשיות, כדי לא לצמצם את מורכבות העבר היהודי. התוצאה היא סרט שמצליח להיות גם תיעודי־רגשי וגם פיוטי, גשר בין זיכרון אישי לבין היסטוריה כללית, בין עבר לבין דיון עכשווי על אנטישמיות וזיכרון קולקטיבי.

לפני שהכול קרס

הסרט מחזיר אותנו לבריסל של מאי 1940, רגע לפני הפלישה הנאצית לבלגיה ולמדינות בנלוקס. זהו זמן של חרדה מתמשכת, אך גם של אשליה מסוימת: אולי המלחמה תפסח עלינו, אולי עוד אפשר לברוח. יהודים רבים שכבר נמלטו מגרמניה ומאוסטריה הגיעו לבריסל דרך אנטוורפן, עיר נמל שנתפסה כתחנת מעבר מבטיחה. אלא שגם שם הם לא היו רצויים. האנטישמיות לא חיכתה לנאצים. היא כבר פעלה, כבר סימנה, כבר דחקה לשוליים.

בבריסל ניסו רבים מהפליטים היהודים להשיג אשרות יציאה לארגנטינה או לדרום אמריקה. הם חלמו על התחלה חדשה, רחוקה מהיבשת המתפוררת. אלא שהפלישה הגרמנית טרפה את הקלפים. ברגע האחרון, ממש לפני הבריחה, נסגרו השערים. אותם פליטים מצאו את עצמם כלואים לא רק בגבולות, אלא גם במעמד משפטי ואנושי בלתי אפשרי: פליטים בלתי רצויים, גורמים מפריעים, בעיה שיש לנהל.

הסרט מדגיש נקודה היסטורית כואבת במיוחד: רבים מהיהודים לא נאספו בראשית בידי הנאצים, אלא קודם כול בידי הרשויות המקומיות. הם נשלחו למחנות מעבר, לבתי כלא, למתקנים שנועדו “להחזיק” בהם. משם הדרך אל הנאצים ואל מחנות ההשמדה כבר הייתה קצרה, בירוקרטית, כמעט טכנית. האימה הגדולה החלה, כדרכה, בהחלטות קטנות, בניירת, בסימון אנשים כלא רצויים.

אלזה: דמות אחת, גורל של רבים

בתוך המציאות הזו ניצבת אלזה, צעירה יהודייה יפה, חכמה, מוכשרת ושאפתנית. היא ספק דמות בדיונית, ספק ייצוג של דור שלם. אלזה אינה גיבורה במובן ההרואי; היא אינה לוחמת מחתרת ואינה סמל. היא פשוט רוצה לחיות. להתאהב. לעבוד. להתפתח. להיות חלק מהעולם שסביבה.

הכאב הגדול בדמותה של אלזה נובע מהפער שבין האופן שבו היא תופסת את עצמה, כאישה צעירה עם חלומות, כישרון ועתיד, לבין האופן שבו העולם מתעקש לראות בה קודם כול יהודייה. זהות שמספיקה כדי לשלול ממנה שייכות, ביטחון ואפילו חיים. הסרט אינו מציג אותה כקדושה או כקורבן פאסיבי, אלא כאדם מלא, חי, עם תשוקות ועם רצון עז להיות כאחד האדם.

ברה והעולם דרך הקול

מולה ניצב ברה, צעיר בלגי יוצא דופן, מוכשר ללא ספק, שחי את העולם דרך צלילים. הרדיו הוא מרכז חייו, לא רק כמדיום טכנולוגי, אלא כמרחב רגשי. דרך הקולות, האפקטים, המוזיקה, הוא מצליח לייצר עולם אלטרנטיבי, כזה שמאפשר לאנשים לשכוח לרגע את הפחד הממשמש ובא.

הבחירה של הסרט למקם את העלילה בלב תחנת רדיו אינה מקרית. הרדיו של שנות הארבעים היה כלי רב עוצמה: מקור מידע, בידור, נחמה ולעיתים גם מניפולציה. ברדיו בריסל הוא הופך למטאפורה לזיכרון, לקול האנושי שמנסה להישמע גם כאשר המציאות סביבו הולכת ונסגרת.

אהבה בדקה התשעים

הקשר בין אלזה לברה נרקם ברגע האחרון, כמעט בניגוד לכל היגיון. זוהי אהבה שנולדת בצל הסכנה, בצל הידיעה שמשהו נורא עומד לקרות. היא קצרה, עזה, כמעט חסרת זמן. וכמו רבות מהאהבות בתקופות כאלה, היא נקטעת באלימות, מתנפצת כמעט מיד, אך אינה נכחדת.

אלזה נשלחת אל גורלה. ברה נותר מאחור, עם הזיכרון. הסרט אינו מציג את האובדן הזה כטרגדיה מלודרמטית, אלא כחור שקט, מתמשך. משהו שנשאר, מהדהד, ואינו מרפה.

סוף סימבולי

בסופו של דבר ברה עושה את המסע שאלזה לא זכתה להשלים. הוא מגיע לארגנטינה, אותו יעד מבטיח שאליו כיוונו רבים מהפליטים. אך זה אינו סוף של התחלה חדשה. חייו שם הופכים למעין פולחן של צלילים, זיכרון חי של האישה שאהב ושל העולם שנגדע. הקול שלה, הסאונד, הופכים לנוכחות מתמדת.

זהו סיום סימבולי מאוד: האנשים נעלמים, אך הקולות נותרים. הזיכרון אינו מת. הוא משנה צורה, אך ממשיך להתקיים.

קולנוע של זיכרון והווה

רדיו בריסל הוא סרט שמביט אחורה, אך עושה זאת מתוך מבט עכשווי. הוא אינו מסתפק בשחזור היסטורי, אלא שואל שאלות שמטרידות גם היום: מה קורה לחברה שמתחילה להגדיר קבוצות שלמות כבלתי רצויות? כמה מהר הופכת הדרה חברתית לאלימות ממוסדת? ואיך נראית אנטישמיות לפני שהיא מתפרצת לאסון גלוי?

פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים

פתיחת הפסטיבל עם סרט כזה היא הצהרה ברורה על מטרותיו: לא רק להציג קולנוע יהודי או סרטי שואה קלאסיים, אלא גם ליצור שיח על זהות, היסטוריה, ואקטואליה. פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, שמתקיים מדי שנה, נחשב למוקד שבו פוגשות יצירה אמנותית והיסטוריה תרבותית יהודית, ומזמין את הצופים לשיח, לחשיבה ולהזדהות עם סיפורים שמרחיבים את ההבנה האנושית.

השנה, לצד רדיו בריסל, מוצגים בפסטיבל כ-50 סרטים קצרים וארוכים, דוקומנטריים ופרי דמיון, מחו"ל ומישראל. הם נוגעים בזיכרון, בהגירה, בזהות יהודית בעידן המודרני, במתח שבין מסורת לקיום עכשווי, ובפולקלור יהודי מודרני. הפסטיבל כולל גם סדנאות, שיחות עם יוצרים ודיונים פתוחים שמאפשרים לקהל להעמיק ולהתמודד עם נושאים מורכבים כמו פוסט־שואה, אנטישמיות עכשווית ושאלות מוסריות.

הקרנת הפתיחה עם רדיו בריסל מהדהדת במיוחד משום שהיא מציבה את המסר של הפסטיבל: להביט בעבר לא כדי להסתכל לאחור בלבד, אלא כדי להבין את ההווה, לשאול שאלות על מקומנו בחברה ועל אופן ההתמודדות עם סבל, זיכרון והדרה. זהו פסטיבל שמזמין את הצופים לא רק לצפות, אלא גם להקשיב לקולות של העבר, ולדיאלוג שהם מייצרים.

 עוד מהפסטיבל:

סיפור משמרת: מחווה למקצוע האחיוּת של ארכיון הסרטים הישראלי

תערוכה חדשה השמה את מקצוע האחים והאחיות במרכז,

מציגה קטעי ארכיון השמורים בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים

התערוכה תיפתח במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים

14 בדצמבר 2025 עד 10 בינואר 2026

ביום ראשון, 14 בדצמבר, תיפתח בסינמטק ירושלים תערוכה חדשה המציגה קטעים היסטוריים מאוסף ארכיון הסרטים הישראלי, העוסקים במקצוע האחיות.

האחיות והאחים שטיפלו, הצילו ועמדו בחזית מערכת הבריאות הישראלית ניצבים במרכזו של מסע חזותי החושף את תולדות מקצוע האחיוּת דרך קטעי ארכיון נדירים ותצלומים מעומק הזיכרון הקולנועי. המחווה למקצוע האחיוּת מבקשת להאיר את הפן המקצועי, האנושי והקהילתי של עמוד השדרה השקט של מערכת הבריאות.

האירועים מתקיימים לאורך פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים במסגרת יוזמה משותפת של ארכיון הסרטים הישראלי ומִנהל האחיוּת במשרד הבריאות, ובתמיכת קרן עזריאלי וגושן בריאות ורווחת הילד בקהילה.

אירוע פתיחת התערוכה – פאנל מקצועי והקרנת סרטי ארכיון

פאנל בהשתתפות אנשי מקצוע מתחומי האחיוּת וחקר התרבות הישראלית. במחווה למוסד האחיוּת נצלול אל ארכיון הסרטים הישראלי, נצפה ונדבר על רגעים של חסד ונתינה מצד מי שבדרך כלל נסתרים מהעין – האחיות והאחים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הארץ ושל המדינה בזכות נוכחותם התומכת והמשקמת בעתות חירום ושגרה.

בהשתתפות:

נטע הלפרין, יוצרת האסופה "סיפור משמרת" עבור ארכיון הסרטים הישראלי, עיתונאית ומרצה לכתיבה עיתונאית בבית הספר לאמנות מנשר.
אביחי ברודץ', אח בבית חולים שניידר, תושב כפר עזה.
סיוון הררי, אחות מחוזית, לשכת הבריאות מחוז דרום.
פרופ' מיכל וייץ ליפשיץ, אחות חוקרת אינפורמטיקה בבריאות. ייסדה את ארגון "אימהות ברזל" לאחר שבנה נפצע קשה בעזה.

בהנחיית הילה שטרית, מנהלת ההנגשה לקהל הרחב בארכיון הסרטים הישראלי.

אירוע הפתיחה של התערוכה והפאנל יתקיימו ביום ראשון, 14.12.25 בשעה 19:30 בסינמטק ירושלים.

לפרטים נוספים: https://jff.org.il/he/90387

שיח גלריה

שיח גלריה על טיפות החלב, עבודה עם הורים במציאות משתנה, וההורות של ימינו – עבר מול הווה, תוך דגש על חיזוק השותפות בין הידע המקצועי של האחיות לצרכים ולידע ההורי.

בהשתתפות:

פרופ' רות פלדמן, חוקרת מובילה של קשרי הורה-ילד, מוח ואוקסיטוצין, ראש קתדרת סימס-מאן להתפתחות המוח והמשפחה באוניברסיטת רייכמן.

נעה ידלין, סופרת, כלת פרס ספיר ופרס ראש הממשלה, מחברת רבי המכר "בעלת הבית", "שטוקהולם", "אנשים כמונו" ו"הספר הלא נכון".

אחיות טיפת חלב ממחוז ירושלים משרד הבריאות: אימאן עותמן ומיכל בן נתן.

בהנחיית נטע הלפרין, יוצרת האסופה "סיפור משמרת" עבור ארכיון הסרטים הישראלי. עיתונאית במדור המשפחה של "הארץ"

שיח הגלריה יתקיים ביום שלישי, 16.12.25 ב-19:00  בסינמטק ירושלים.

הכניסה חופשית בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל.

לפרטים נוספים: https://jff.org.il/he/90387

אסופה מקוונת

דמותה של האחות ופועלה בולטים בארכיון הסרטים הישראלי. האחות מופיעה בסרטים משנות ה-20 של המאה הקודמת, מטפלת בפצועי מאורעות תרפ"ט, וצצה בהמשך גם ביומני החדשות, בסרטים תיעודיים, בפרסומות ובסרטוני תדמית. באסופה ייחודית, המורכבת מקטעי ארכיון וטקסטים, מוצגות כמה מאבני הדרך המרצפות את השביל שנמתח ממשלחת אחיות הדסה שהגיע לארץ ישראל ב-1918, דרך חומרי ארכיון נדירים ועד סרטים עלילתיים שמיקמו את האחות בתפקיד הראשי – עדות למקומה המרכזי בחברה המצויה בהתגבשות מתמדת.

האסופה, שכתבה וערכה העיתונאית נטע הלפרין, מתארת את התפתחות מקצוע האחיוּת בארץ ישראל, מראשיתו לפני למעלה מ-100 שנה, ועד לימינו אנו.

האסופה תופיע בקרוב באתר ארכיון הסרטים הישראלי, ותהיה זמינה לצפייה ולקריאה ללא עלות.