רמי ובסאם: אפירוגון בתיאטרון יפו

האולם בתיאטרון יפו, על גבול יפו־תל אביב, מרחב שהיה תמיד נקודת מגע וגם נקודת חיכוך בין זהויות ותרבויות והפך למקום של חיבור, היה מלא עד אפס מקום. היה שם ערבוב בלתי שגרתי של קהל: ישראלים ותיקים, צעירים ערבים ויהודים, דיפלומטים, אנשי תקשורת זרים, נציגי ארגוני שלום ושגרירת אירלנד, סוניה מק'גינס, שפתחה את הערב בנאום קצר ומדויק. בין אם במודע ובין אם לאו, הייתה לנוכחותה משמעות: ההצגה רמי ובסאם – אפירוגון מבוססת על ספרו של הסופר האירי קולום מק’קאן, סיפור מקומי מאוד שסופר דווקא על ידי מי שמגיע מחוץ לאזור. אפילו ההקדמה הדיפלומטית הזאת סימנה שהערב הזה אינו רק אירוע תיאטרוני, אלא גם מפגש בין עולמות, בין מדינות, בין נקודות מבט.

מהרגע הראשון ברור שההצגה הזאת לא מבקשת להוסיף עוד שכבה של רעש לעולם שמלא ממילא בצעקות, אלא לנסות להציע משהו אחר: מבט אנושי, חרישי, עמוק, כזה שנולד מתוך כאב משותף, ומתעקש להפוך אותו לגשר ולא לחומה.

גשר מעל תהום

יש הצגות שנולדות כתגובה למציאות, ויש הצגות שנולדות כקריאה לשינוי. אפירוגון של תיאטרון יפו היא שתיהן גם יחד. היא מגשרת בין שתי שפות, עברית וערבית, בין שתי דתות, שתי תרבויות ושני נרטיבים שמסרבים להיפגש. אבל יותר מהכול, היא מגשרת בין שני סוגים של שכול: הישראלי והפלסטיני, שכול שנושא עמו שמות אחרים, תאריכים אחרים ונסיבות אחרות, אך אותו כאב חודר עצמות.

הדמויות המרכזיות, רמי אלחנן ובסאם עראמין, הם שני אבות שחייהם נחרבו בעקבות מות בנותיהם. אב אחד שאיבד את בתו בפיגוע בירושלים; אב שני שאיבד את בתו מירי חיילים.

כל אחד מהם נושא סיפור אחר, שנראה ממבט ראשון כמו תמונת מראה הפוכה של האחר. אך ההצגה מניחה בפנינו אמת כואבת: השכול, כשהוא מגיע, מוחק גבולות. הכאב נראה אותו דבר, לא משנה באיזו שפה הוא נצעק.

וכאן טמון כוחו הייחודי של המחזה: הוא מראה כיצד שני גברים, שלכל אחד מהם היה יכול להיות כל סיבה בעולם להסתגר בתוך זעם, בוחרים אחרת. הם מעבדים את האבל, מתבוננים באסונם בצורה חדת מבע, ומגיעים למסקנה משותפת: מעגל ההרג ההדדי לא רק שלא מעניק נחמה, הוא מרחיק כל אפשרות של עתיד אחר.

לא קל לכתוב על זה. לא קל גם לראות את זה. אבל מתוך החור השחור הזה צומח משהו אחר, כמעט בלתי נתפס: תקווה.

דווקא עכשיו — דווקא כאן

להעלות הצגה כזאת בתקופה המתוחה והאלימה שעוברת על האזור, זאת החלטה אמיצה. זו גם הצהרה. בחוץ השיח נחרץ, מפוצל, מקוטב; בפנים, שני שחקנים עומדים על במה חשופה ומציעים לראות את האדם לפני הדגל, את הלב לפני הסיסמה.

דווקא עכשיו, כאשר תיאטרון ילדים פלסטיני נסגר על ידי כוחות הביטחון, דווקא עכשיו כאשר היסטריה, פחד ושנאה מגיעים לשיאים חדשים, ההצגה הזאת מתעקשת להראות מציאות אחרת: מציאות שבה אויב יכול להפוך לידיד, ושכול יכול לגשר ולהביא לשותפות. מציאות שבה בין שתי המשפחות השכולות נולדת לא רק הבנה הדדית, אלא חברות אמיתית.

מסר אנושי

זה לא מסר תמים. זה גם לא מסר פוליטי. זה מסר אנושי. הוא פועל דווקא משום שהוא לא מנסה לשכנע בכוח, אלא מספר סיפור אישי, כמעט יומיומי. סיפור של שני גברים שמגלים שהכאב שלהם, זה שנדמה כל כך פרטי, הוא לא פחות מאשר מפתח למשהו גדול בהרבה.

משחק שמכיל רגש אמיתי

המשחק של ח’ליפה נאטור כאב הפלסטיני ושל איצ'ו אביטל כאב הישראלי הוא אחד מעמודי התווך החזקים ביותר של ההצגה. שניהם מצליחים להביא לבמה לא רק דמויות, אלא בני אדם, עם סדקים, חולשות, רגעים של זעם ורגעים של ייאוש. המשחק שלהם נקי, מדויק, לא מפעיל מניפולציות, ודווקא משום כך הוא חודר עמוק יותר.

לצדם, שתי השחקניות, יארא זרייק ואורית זפרן, מגלמות מגוון רחב של דמויות: שתי האמהות השכולות, שתי הבנות שנהרגו, דמויות חיילים, דמויות של בני משפחה. הן מזגזגות מעולם לעולם בתוך שניות, ובכל פעם מצליחות להחזיר את הקהל למרכז הכאב והסיפור. הן נותנות גוף לקולות שלא נשמעים מספיק, קולן של נשים, של אימהות, של מי שנשאבות לשכול בלי שום שליטה.

יש רגעים שבהם אחת מהן נכנסת לבמה ומחזירה בבת אחת את תחושת האובדן. זה כאילו הבמה כולה משתנה לרגע: המרחב מתכווץ, הזמן מאט, והקהל מוצא את עצמו נושם אחרת.

אסתטיקה, מוזיקה והכנרת

אחת ההפתעות היפות בהצגה היא הכנרת. זהו אלמנט חזותי־מטפורי שמופיע ברגעים מדויקים ומטעין את הסצנה בממד נוסף. הכנרת היא מקום טעון מאוד בתרבות המקומית: מקום מרפא, מקום זיכרון, מקום של מפגש. כשהיא מופיעה במופע, היא אינה רק רקע אלא דמות בפני עצמה, משהו שקט, יציב, שמחבר את הנוף החיצוני לנוף הנפשי של הדמויות.

יש משהו מאוד אסתטי ורגוע בשילוב התפאורה והתאורה, אור רך, מוזיקה הרמונית, עיגולים של תפאורה ועליהם, לעיתים, צלליות חולפות.

המוזיקה המקורית של חביב שחאדה, לעומת זאת, פועלת כזרם תת־קרקעי: היא אינה משתלטת על הבמה אלא מלווה אותה בעדינות. יש בה שילוב של מזרח ומערב, של גוונים ערביים וישראליים, והיא מצליחה לייצר תחושה של מרחב משותף. לפעמים היא תומכת ברגע של כאב, לפעמים מעלה דופק, ולפעמים פשוט נוכחת שם.

תיאטרון שפועל דרך הקשבה

הבימוי של סיני פתר מדויק, עדין, רגיש. זהו בימוי שמבין שהסיפור עצמו הוא אדיר, ואין צורך לשים עליו שכבות מיותרות. פתר מאפשר למילים להתקיים, לנשום, לנוע. הוא נמנע ממחוות גדולות, מהצגה דרמטית־יתר, ודווקא המינימליזם הזה מייצר עוצמה גדולה יותר. ההצגה בנויה מתוך אמון: אמון בטקסט, אמון בשחקנים, אמון בקהל.

במקום להוביל את הצופה למסקנות, הוא משאיר מרחב. מרחב להרגיש, לחשוב, לשאול, להתחבר. וזה בדיוק מה שהסיפור הזה דורש.

תיאטרון כמקום של תיקון

בסופו של דבר, רמי ובסאם – אפירוגון, היא הצגה שנכנסת מתחת לעור. היא מצליחה לעשות דבר נדיר בתקופה שלנו. היא מסירה לרגע את הציניות, את השריון, את העייפות. היא מזכירה שהעתיד לא מוכרע רק על ידי פוליטיקאים, צבאות או אידיאולוגיות, אלא גם על ידי לבבות. על ידי הרצון של שני אנשים להסתכל זה לזה בעיניים ולומר: אני רואה את הכאב שלך.

זה תיאטרון שמציע אופטימיות. לא אופטימיות נאיבית או עיוורת, אלא אופטימיות שנולדת מתוך שכול משותף ומתוך ההבנה שהדרך היחידה להמשיך היא יחד. זה תיאטרון שמציע שיחה במקום שיפוט, קשר במקום פחד, אמפתיה במקום כוח.

ואולי זה מה שהופך את ההצגה לא רק חשובה, אלא גם נחוצה.

אה כן, ומה זה אפירוגון, תשאלו מן הסתם. ובכן, זוהי צורה גיאומטרית עם אינסוף צלעות. אם תרצו, מעגל. הנמשל ברור?

קרדיטים

מבוסס על הספר "Apeirogon" / קולום מק’קאן

מחזאי: אבנר בן עמוס

בימוי: סיני פתר

משתתפים:

ח’ליפה נאטור — בסאם

איצ'ו אביטל — רמי

יארא זרייק, אורית זפרן — דמויות נוספות, האימהות, הבנות ועוד

כנרת: גל פאר

מוזיקה מקורית: חביב שחאדה

עיצוב במה ותלבושות: תיאטרון יפו

הפקה: תיאטרון יפו – התיאטרון העברי ערבי