איסק צ'וקרון הוא שחקן, רקדן. הוא גם עוסק בניהול אמנותי, והוא רק בן 27. איסק עלה לארץ בגיל 16, במסגרת תוכנית נעל"ה, לבדו. איסק נולד במדריד וגדל שם במסגרת של קהילה יהודית קטנה. ראיתי אותו בהצגה 'אש בארזים' והתפעלתי מעוצמת המשחק שלו ומהכישרונות המרובים שהפגין, כולל כשרון הריקוד.
"לשמחתי, לא חיכיתי לגיל 18. במסגרת נעל'ה עולים בגיל 16, כדי לעבור תהליך של הסתגלות לפני גיל הבגרות.. יש בחירה, להישאר או לחזור. אולפן, בגרויות וחלוקה למגמות. כל זה בקיבוץ כפר רופין, שמרוחק ממרחק הארץ. המעבר ממדריד לקיבוץ היה מעניין. כבן למשפחה מסורתית שמחויבת לישראל, מעבר לקיבוץ ולטבע, לקבוצתיות. לקח לי זמן להתרגל, אבל הכלים שפיתחתי עזרו לי אחר כך במקצוע. יכולת לעבוד עם אנשים, להעצים קבוצה, למצוא את העצמאות בתוך קבוצה, אלה כלים שנער ממוצע לא מקבל בגיל הזה".
"בחרתי במגמת תיאטרון בתיכון. שם התחילה הנגיעה שלי בעולם האמנות. התאהבתי בתחום וזה עזר לי מאוד עם הביטחון העצמי וההתפתחות האישית שלי. אם הייתי נשאר במדריד, המסלול היה מאוד ברור. כאן נפתחו לי אפשרויות אחרות, עולמות ותרבויות אחרות. אפשר ללכת לאיבוד, אבל מצאתי את הדרך לפרוח, והמשחק אפשר לי מקום להתחבר מחדש ולגדול. היה לי כייף".
"לא גויסתי לצבא. כאזרח ספרדי, אי אפשר היה. אסור לאזרח ספרדי להתגייס לצבא אחר. אמרו לי ללכת הביתה. אז בחרתי בלימודי משחק. פגשתי את מיקי ורשביאק, שהיה מנהל סטודיו ניסן נתיב, והוא אמר לי: בוא לפגישה. עשיתי את הבחינות והתקבלתי בגיל 19 לניסן נתיב. התאים להם להכניס מישהו זר, לא ישראלי, לכיתה. התפתחתי שם, וגם הכרתי את שירה פרבר (עימה הוא משחק כיום ב'אש בארזים'). למדתי שם תוך כדי לימודי עברית, והתמודדות עם המבטא הספרדי. היה טוב, וגם מורכב. זאת הייתה תקופת הקורונה. היציאה מהלימודים הייתה בתקופה מפוספסת מבחינת היכולת לשחק ולעבוד".
עולם התרבות פה לא מובן מאליו, אומר איסק. "הוא תמיד במלחמות, תמיד בקיצוצים, מעבר לתקופה הזאת, שהיא מאוד קשה ממילא. תרבות, זהו משהו שחייב להתקיים, לתת קול למה שקורה".
"נותנים לי לשחק הרבה, כמו התפקיד הזה של אבימלך אצל אלמה ב'אש בארזים', תפקידים של פסיכופטים, שיש להם מסווה חמוד ורגיש. ב'ניסן נתיב' למשל, שיחקתי בהצגה 'שרופים' תפקיד מאוד קשה. זהו מחזה על נבל שאנס את אמו, ואני שיחקתי אותו. זה היה תפקיד עם צד הומוריסטי, קשוח וקליל גם יחד. עכשיו אני משחק מלך רוצח, שהורס את העם והמדינה. יחד עם הכל, אני משחק עם הרבה רגש ואמפטיה, אני לא אדם אגרסיבי".
"כשחקן ישראלי, הרבה פעמים זה קשור לשפה. עברית היא לא שפת האם שלי, ועדיין יש דברים שקשים לי, כמו קריאה ראשונה של מחזה. זה הפחד הכי גדול שלי, אני מבקש שישלחו לי את המחזה שבועיים מראש. מעניין, מצד שני, כשאני רוצה לעשות מונולוג בספרדית, אני מתרגם אותו לעצמי מעברית, כי התרגלתי לשחק בעברית ולפרק משפטים וליצור אינטונציות בעברית.
יש גם את הנושא של חיבור לתפקיד. למעשה, אני רגיש ומופנם, אבל יש משהו בתפקידים שמאפשרים לי 'להתפוצץ' עם כל הרגשות. אני מוצא את הדרך לפרוק. כל החלק הזה שאני מסוגל להוציא, של טירוף ורוע, בא מהמקום הזה, של פורקן, של שחרור. אני עובר מסע ריגשי ופיזי, מסע שהוא מבחינתי משותף עם הקהל".
"מניסן נתיב, מתקופת הלימודים, חוויתי מקום שמפתח לא רק שחקנים, אלא יוצרים. למדתי להיות שחקן יוצר, זה כלי משמעותי. החיבור שלי עם במאים הוא חיבור עם אנשים שבאים עם שאלות ודיאלוג מתמשך. לא עבדתי עם במאים שאומרים לבצע כך וכך בלי מקום לדיאלוג. זה לא מעניין אותי. אני מחפש תהליך משותף. למשל, אלמה הגיעה עם המחזה, אבל מנקודת ההתחלה עד לעלייה על הבמה הכל השתנה. זה מה שיפה בעבודה, התהליך המשותף, שהוא נטול אגו. בסוף זה הגיע לתוצאה שאלמה חלמה ודמיינה, אבל צריך היה לעבור את הדרך המשותפת הזאת. אני יכול להתחבר רק לאנשים שפועלים כך".
בסוף הראיון איסק מבקש להדגיש משהו. כן, אני אומרת.
"העבודה עם אלמה מאוד משמעותית עבורי, וכך גם העבודה עם השחקנים שהיו בצוות, שירה, אייל, גיא ומיכל. זה לא מובן מאליו. זאת זכות לעבוד איתם".
"אני אוהב לעבוד עם הרבה שאלות, כשאני בתהליך אני כל הזמן בתהיות, אני רוצה להביא דברים חדשים, בלי להתאהב ברעיונות, להיות פתוח לשינוי, גם אם זה אומר שנעשה טעויות בדרך. טעויות נראות לי כמו משהו מאוד חשוב בדרך למטרה. בסוף מוצאים את הדברים המדויקים".
"עוד לא עשיתי שייקספיר, או ברכט, או צ'כוב. עבדתי עד כה על מחזות חדשים, טקסטים מקוריים. יש דברים שעדיין לא התנסיתי בהם, ואני מחכה להתנסות".
"לא רק פרינג', גם פרפורמנס. אני עובד עם גיבסון, ב -M16, זאת דוגמא טובה למה שאני אוהב. זה תיאטרלי, יש מהלך דרמטי, אבל זה גם מאוד פרפורמטיבי, מאוד גיבסוני. התחלתי להיכנס לתפר שבין פרפורמנס לתיאטרון, כשהמחזה נכנס תוך כדי עבודה. שם אני מוצא את עצמי לאחרונה. 'אש בארזים' זאת ההצגה המלאה הראשונה שאני עושה אחרי שנים של פרפורמנס. אני חושב שייתכן הרפרטוארי פחות מתאים לי כרגע. אני מכיר את הסצנה, בחלק מהמקומות זה מאוד נפתח והתפתח והעשייה הרבה יותר רלוונטית משהייתה. אני לא מצאתי את הדרך לשם, אולי בגלל שלא ממש חיפשתי. יש אנשים שרוצים את זה הרבה יותר ממני.
אני לא אנטי רפרטוארי, אבל יש שם בעייתיות, כי הם פועלים עם תלות בתקציבים ובקהל הרחב, אז הרבה פעמים אני פחות מתחבר. זה עוד יכול לקרות, אני פשוט לא מחפש את זה עכשיו".
"נראה לי שזה משהו שהתחלתי אתו לאחרונה. בהתחלה הייתי מאוד פתוח ואמרתי, יאללה, בואו נעשה. היום אני בוחר יותר במה שמעניין אותי, אני מרגיש יותר מה נכון לי. אולי זה עניין של יותר ניסיון. אני מבין מה אני רוצה לעשות, איך ועם מי. אני הולך להצגות ולפסטיבלים, וכשאני רואה משהו שמוצא חן בעיני אני מזמן לעצמי, ואני מדבר עם אנשים, במאים, וכך נוצרים דברים".
"כרגע אני במין מקום שהוא פתוח, קצת מבולגן. אני שחקן, אני פרפורמר ויוצר בעצמי, אני רקדן. למדתי כוריאוגרפיה במרכז כלים, שהוא הפרינג' של המחול. יצרתי הצגה שרצה בסימטה, 'עקירה', במסגרת 'זרקור לבמאים צעירים', עם שחר חנין. שם החל הקשר בינינו, ובמהלך העבודה הפכנו לזוג. ההצגה נקראה 'עקורה' והיא עסקה בעלייה, בתלישות, בחיפוש אחר שייכות.
שנה לאחר מכן השניים יצרו יחד יצירה בשם 'הגזירה' שעלתה בתיאטרון הבית, שילוב של תיאטרון ומחול. כל אחד מהם היה אחראי על חלק מההפקה. איסק על המשחק ושחר על המחול. משם איסק התחיל ללמוד מחול והשניים המשיכו להתפתח יחד בעבודה משותפת, שניהם יחד וכל אחד לחוד, בתחומו.
איסק התחיל לעבוד גם בנווה שכטר ליהדות מתחדשת, כמנהל קהילה, ושם הוא משלב יצירה וניהול. כמו כן, הוא מספר, הוא מגבש יצירה נוספת, שתעלה בנובמבר, בה יש לו סולו של פלמנקו דווקא.
"מעניין אותי תחום הוויזואליה, קולנוע וטלוויזיה. זה קשה, להמתין לתשובות מאודישנים, מצד שני, שחקן שהוא פאסיבי, לא יוזם ניסיונות, יעזוב את המקצוע. דברים באים גם ממקומות מפתיעים, וזה חלק מהיופי שבדבר. אני רוצה להמשיך בפרינג' ולעשות אמנות, ואולי גם לנהל בהמשך מוסד תרבות.
אני גם רוצה להמשיך ללמוד, אני מאוד אוהב את זה. אני רוצה להמשיך לפתח, לטעות ולמצוא".
צילום: אביבה רוזן (מההצגה אש בארזים)
לכתבה על ההצגה בכיכובו של איסק:
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©