שאלון השחקן עם תום חודורוב

שאלון השחקן

עם תום חודורוב

צפיתי בתום חודורוב בהצגת היחיד 'משהו נורא עומד לקרות' תחושה שמשהו נורא עומד לקרות בצוותא2 – בילוי נעים  לפני כשנה. ואז סימנתי אותו לעצמי. זה שחקן ענק. מאז ראיתי אותו משחק ושר בעוד כמה הצגות, ביניהן 'מישהו שר את זה קודם' בקאמרי מישהו שר את זה קודם בקאמרי – בילוי נעים, וכמובן בהצגה האחרונה 'גבע לא יכול להתאהב' גבע לא יכול להתאהב בתיאטרון המשולש – בילוי נעים . ואז החלטתי שאני חייבת לראיין אותו. הראיון הזה, לדעתי, הוא חומר קריאה הכרחי לסטודנטים לתיאטרון.

יש הרגשה שהלו"ז שלך השנה מאוד דחוס.

הייתה שנה עמוסה מאוד בכל מיני דברים, ואני עדיין לא ממש החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.

אני במשרה מלאה בקאמרי, ושם יש, חוץ מהמשחק, גם תרגום, כתיבה ודרמטורגיה. לשמחתי הצלחתי לעשות הכל, כולל את 'מישהו שר את זה קודם'. שם גם ערכתי את המופע. באותה תקופה זכיתי גם לתרגם בימתית בפסטיבל קצר את אחד ממחזות הזמר, פסיק מקום של אהבה. בשנה הבאה אני אנהל אמנותית את הפסטיבל עם חן גרטי. אנחנו מתחילים לחשוב בימים אלה איך אנחנו רוצים שהפסטיבל ייראה בשנה הבאה. גם חן וגם אני היינו מעורבים בפסטיבל בעבר והוא מאוד חשוב לנו.

אנחנו כותבים מחזה משירי מרים ילן שטקליס בשם ידידי טינטן, שמתעתד להיות מבוים בתיאטרון אורנה פורת. עכשיו אני גם בחזרות להצגה הלוויה חורפית בקאמרי ובהמשך משחק בדוקטור סטריינג' לאב. השנה עמוסה מאוד בדרכים טובות ומרגשות, ואני שמח על כל הזדמנות. כל פעם שאני נוגע במשהו אני מרגיש שזה משכלל גם אספקטים אחרים של העבודה שלי.

נחזור אחורה. למה הלכת ללמוד משחק?

בעצם התחלתי ללמוד תיאטרון ואמנויות מגיל צעיר. זאת אחת ההחלטות הטובות של אימי, לשלוח אותנו, אותי ואת אחי, לבית ספר לאמנויות בתל אביב. לאחר מכן הלכתי לתלמה ילין. כבר בגיל 9 הייתי ילד שחקן. שיחקתי בהצגה הפריילופ בפסטיבל עכו, בבימויו של ניר ארז. אחר כך עם השנים שיתפנו שוב פעולה בניסן נתיב. כלומר בגיל 9 עשיתי את ההיכרות הראשונה עם הבמה של עולם התיאטרון.

כשהתגייסתי רציתי ביודעין לעשות משהו אחר. לא הייתי בטוח אם אני רוצה לעסוק בזה וזה היה כל מה שהכרתי עד אז. לכן שירתתי בחיל מודיעין, ואז הבנתי שאני רוצה להמשיך לעסוק במשחק ובשירה. הבנתי שלא סיימתי את הרומן. שבוע אחרי שהשתחררתי התחלתי ללמוד בניסן נתיב. מצד אחד זה כל מה שאני מכיר, ומצד שני אני בוחר בזה בכל פעם מחדש.

יש משהו מאוד רענן בסטודנטים למשחק

לסטודנטים יש המון מוטיבציה ורעב נורא גדול. אני זוכר את זה כסטודנט בניסן נתיב וגם כשהייתי שם כבמאי ועבדתי עם סטודנטים משנה ג'. חדר החזרות של הסטודנטים הוא מקום מפרה, הוא מלא בהשראה ויצירתיות.

אגב, אני משחק ב'הלוויה חורפית' (שעולה בקרוב בקאמרי) את אותו תפקיד שעשיתי לפני 12 שנה, כשביים אותנו שמעון מימרן במחזה הזה בזמן הלימודים. אני מוצא את עצמי שאני עדיין זוכר את רוב הטקסט. זה מאוד מרגש לעשות על הבמה בתיאטרון הרפרטוארי את מה שעשיתי בניסן נתיב לפני כל כך הרבה שנים.

בתקופת לימודי המשחק זאת הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית. למדתי הרבה על עצמי והכרתי את עצמי. זהו שלב מאוד משמעותי בהתפתחות של שחקן. יש קשת רחבה של למידה ופעולות ומצבים, ואתה חייב להכיר את עצמך לעומק. אני חושב שזה מה שקיבלתי מהסטודיו בעיקר. אחר כך את המלאכה לומדים מפרויקט לפרויקט ועם הניסיון.

בניסן נתיב למדתי בכיתה מאוד חזקה. יחד עם סוזן, פפיאן, מאיה ורטהיימר, דוד שאול, דניאל גל וניצן לברטובסקי. כחמישים אחוז מהסטודנטים נמצאים בתחום, וזה שיעור מאוד גבוה. היינו רק 16. אין ניפויים בדרך בסטודיו, וזה תורם לזה שאין תחרותיות בין הסטודנטים. יש ניסיון לצמצם את המרחב התחרותי לטובת הלמידה. יש לי הרבה זכרונות טובים מהתקופה הזאת.

אתה עושה כל כך הרבה. אלו מטרות נשארו?

אני לא מגדיר לעצמי מטרות, כי אם מגדירים מגבילים את האושר.המטרות הן איזושהי נקודה שאני לא נמצא בה כרגע, והדבר שאני עושה הוא המקום שאני רוצה להיות בו. אני נותן לדברים להפתיע אותי בינתיים. בתחילת הדרך לא ידעתי שאכתוב או שאעשה דרמטורגיה. לכן אני לא רוצה להגיד איפה אני אהיה, למשל בעוד 10 שנים או בעוד 5 שנים. אני מאוד נהנה מהמקצוע, על כל גווניו.

האם אתה יכול לדבר על תפקידים בולטים, טייפקאסט?

אני לא חושב שיש לי טייפקאסט מובהק. אני בטח לא הזכר אלפא או הביריון השכונתי. חוץ מזה זכיתי להתנסות בכל מיני סוגים של תפקידים. 'רינגו', בלי שום ספק, הייתה הצגה ששינתה לי את הקריירה. בשנת 2020 עמית אפטה ביים, והוא סמך עליי עם התפקיד הראשי. זאת הצגה שרצה עד היום, נעשתה קאלט מטורף. 250 הצגות, 5 שנים, זה קו פרשת מים, נקודת ציון חשובה עבורי.

למשל 'מה שלא הורג' בתיאטרון הבית, זה מחזה נורא יפה עם תפקיד מאוד תובעני ומעניין. הייתי מועמד עליו לקיפוד הזהב. גם עכשיו ב'גבע לא יכול להתאהב' היה לי ברור כשקראתי את המחזה שאפנה לעצמי את הזמן, כי זה תפקיד מאוד מעניין ומאתגר. רציתי לעבוד עם רום רזניק כבר הרבה מאוד זמן, ואני נורא שמח שהצלחנו. אנחנו עכשיו אחרי 3 הצגות, וכבר בחזרות הרגשנו שיש פה משהו מאוד מיוחד. התרגשתי בכל פעם בחזרות ואני מתרגש בכל הצגה. זהו אחד התפקידים הכי משמעותיים שלי.

מה עם 'משהו נורא עומד לקרות'?

זה סיפור מעניין. הייתי בתקופה מאוד עמוסה, ופתאום פונה אליי בחור בן 19, דניאל בגנו. אמרתי לו לא, אני לא פנוי. אבל הצצתי בטקסט ואמרתי אני לא יכול להגיד לזה לא. אני טוב בללמוד בעל פה אבל זה לא דומה לשום דבר מבחינת היקף הטקסט. הצגת יחיד זה אתה נטו.

לצערי הרב זה נגדע, כי רכשנו זכויות ל 10 הצגות, כי לא ידענו כמה קהל יבוא. רצינו להמשיך ופנינו לבעלי הזכויות. זה כבר היה אחרי תחילת המלחמה, והם לא האריכו לנו את הזכויות. אולי עכשיו ישקלו מחדש ונעשה קאמבק.

מהם האתגרים הגדולים שלך כשחקן?

יש משהו מאוד חמקמק ששחקן כל הזמן מחפש. זה קשור בכמה מודעות יש לו לאירוע תיאטרוני ולקהל, וכמה הוא מודע לתגובות שהוא מייצר, לבין כמה שהוא נשאר נאמן לדבר שפיתח בחדר החזרות. לא תמיד מוצאים איזון בין הפנים לחוץ. הנתון של הקהל יכול להיות ממכר. יש סכנה שנעדיף אותו על האמת של הרגע, במקום לסמוך על עצמך שהקהל עדיין איתך גם אם הוא לא צוחק כל הזמן.

יש מקצועות מאתגרים יותר, כמו ניתוח מוח למשל. לנו יש פריבילגיות. אני בר מזל להיות במקום שיש בו גם יציבות כלכלית ותעסוקתית, כי המקצוע הזה הוא לא מאוד יציב בדרך כלל. יש סדר גודל של 100 שחקנים שמקבלים משכורת ותנאים סוציאליים, והתמזל מזלי להיות אחד מהם. הנושא הזה הוא בדמי ובנפשי ואני רוצה לראות יותר שחקנים מתפרנסים בכבוד. לכן לקחתי על עצמי תפקיד של סגן יו"ר הוועד המנהל של שח"ם, ואני עובד כמה שאני יכול כדי לשפר את תנאי השחקנים.

 איך מתמודדים עם דחייה והמעבר מפרויקט לפרויקט?

זה משהו שרכשתי עם השנים. אני מזכיר לעצמי שעוד אודישן או דלת שנסגרת זה לא סוף פסוק, ושום דבר הוא לא חיים ומוות. זה מאוד עוזר לי הפרופורציות האלה כדי להמשיך לגדול ולהיפתח. זה לא פשוט בפער המטורף שבין הביקוש להיצע. להיות שחקן מתחיל ומתבגר היום בישראל זה לא פשוט.

אתה מאוד מוכשר.

כישרון זה תנאי בסיסי, אבל יש עוד כישורים שצריך לפתח בדרך. יש המון שחקנים מאוד מוכשרים שמתפספסים ויש בעיות גישה שמפריעות לאנשים להתקדם. יש גם כאלה שהם מאוד מוכשרים והם לא מודעים לכך. צריך לפתח תחושת ערך במקצוע כל כך רווי. אתה חייב בסוף שיהיה לך אופק של התקדמות ולדעת לעמוד על שלך, למרות שלפעמים זה מאוד קשה.

לפעמים יש פחד של פספוס. לפעמים אני חושב שאם אני אבקש יותר מדי כסף לא ירצו לעבוד איתי. אבל למדתי שכאשר מדברים בנועם ובביטחון דברים קורים. שמחתי לגלות זאת. ואנחנו מנסים להנחיל זאת לסטודנטים למשחק. לדעת גם להגיד לא להתעמרות ולהטרדות. חייבים לבנות דרך ולפתח תחושת ערך. וזה לא רק הכישרון.

מה תפקיד הבמאי? אתה הרי היית משני הצדדים.

אני משתדל כברירת מחדל לתת אמון מוחלט בבמאי. וזה הולך ומתערער לפעמים, או שזה מתחזק. הבמאים הם הכוח העליון. מצד שני אני מחפש את התפקיד גם מתוך דיאלוג עם הבמאי. תהליך החזרות הוא בדרך כלל קצר למדי, לכן הרבה ממה שהשחקן עושה הוא עבודה עצמאית. והוא צריך לבוא עם מחשבות על התפקיד ויכולת לעבודה עצמאית.

בעיניי הבימוי זה המקצוע הכי קשה בתחום. כשאתה נכנס אליו, אם השחקן לא בסדר זה עליך, ואם הטקסט לא בסדר זה עליך, ואם הנראות לא בסדר זה עליך. ויש התלבטויות והמון לילות ללא שינה. אני אוהב את זה ולא אוהב את זה. זה הלחץ הכי גדול שיצא לי לחוות. זה אחריות והניווט של הבמאי שצריך לראות את כל החומרים השונים ביחד. זה יכול להפוך למאוד גדול אבל הדרך עמוסת ייסורים. זה גם עניין של יחסי אנוש, לגרום לכולם להתחייב ולרצות, וגם להחזיק את המשמעת. יש פה פן לוגיסטי וקונספטואלי ואסתטי. אני מוריד את הכובע בפני אנשים שעושים את זה מפרויקט לפרויקט. בעיניי זה התחום הכי קשה ומעורר השתאות.

איך אתה מכין את עצמך לתפקיד?

הכל מתחיל מהטקסט. לכל אחד יש שיטה משלו, ובשבילי זה אומר שבסופו של דבר יש שני סוגים של משחק, טוב ולא טוב. כדי לשחק טוב אני מחפש מה שעבד לי בעבר ומנסה לשמר ולשפר את זה. יש לי גישה מאוד טכנית. אם המחזה הוא טוב, מה שנחוץ לי טמון במחזה.

בניגוד לשיטות משחק כאלה ואחרות, אני לא שואל את עצמי מה קרה לדמות כשהיא הייתה בת 5, ואני לא נוטה להזדהות יותר מדי עם מצבי הדמות. השחקן לא צריך לכעוס באמת כשהדמות מבטאת כעס.

והדמעות בגבע…

הדמעות זה מסלול שאני הולך אותו בכל פעם מחדש. זאת כל התורה לתפיסתי. אם התפקיד מתוכנן מראש, צריך ללכת בכל פעם באותה דרך כמו בפעם הראשונה. ואז הרגש בא אליך, וגם היכולת לבטא אותו. אני לא יודע אם בפעם הבאה זה יקרה באותה צורה, אבל אני עובר כל שרשרת הרגשות של הדמות. הרגש הוא לא תוצאה, זה משהו שקורה.

אני עושה אלפי בחירות בתהליך החזרות, אבל בסוף אני הולך בדרך שהיא מאוד ברורה לי. אני נראה אותו דבר מערב לערב. זו תוצאה של עבודה קפדנית שאני עושה עם הבמאי ועם עצמי. אני חייב להבין למה המחזאי התכוון. מחזאי טוב כותב לי את הפעולות בטקסט, עם הסאבטקסט והאינטונציה והאינטראקציות. התפקיד שלי הוא להתחקות אחר כוונות המחזאי.

כל שחקן שעושה את המלט למשל, זה אותו תפקיד, אבל בכל פעם עושה אותו אדם אחר, שחקן אחר, שפועל אחרת. כי כל שחקן שונה. אני לא מחליט להיות מיוחד, למרות שיש אנשים שיודעים לעבוד ככה. אני תמיד קודם כל בא מהמחזה, והפעולות והטקסט באים ממנו גם כן.

כשאני מעביר סדנאות, למשל בקאמרי, זאת התפיסה שאני מנסה להעביר. למדתי את זה ממיקי גורביץ', שהיה מורה שלי. אני לא מתיימר להמציא שום גלגל. זה מזכיר לי סיפור ששמעתי על לורנס אוליבייה ודסטין הופמן שעשו חזרות יחד. דסטין מגיע ומתנשף אחרי שעשה כמה סיבובי ריצה, ולורנס שואל אותו מה אתה עושה, והוא אומר אני מתכונן לתפקיד. אוליביה אומר לו נסה לשחק. 'try acting'. בסופו של דבר זה מבחן התוצאה. וזה היתרון והחיסרון של המקצוע. זה שומר אותך בענווה ובחיפוש תמידי.

סוגי מחזות שאתה מעדיף?

אני פריק של קלאסיקות. סטרינדברג. הלוואי ויכולתי להתנסות בחומרים האלה. אבל כשחקן גם מחזה מקורי הוא טוב אם הוא טוב. זה מה שקורה לי למשל עם גבע היום. אני אוהב גם מחזות זמר. אני מפתח את הכל כבר הרבה שנים, ואני אוהב לשמור על מגוון רחב. בסוף יש מחזה טוב ומחזה לא טוב.

רפרטוארי או פרינג', ולמה?

תמיד שניהם. הרפרטוארי הוא נוח ומפתח יכולות מסוימות. בניהולו של גלעד קמחי בקאמרי, כל מי שמסתכל מבחוץ רואה את הלהקה החדשה והמוצלחת. הרפרטוארי משמח ומאתגר לעמוד על במות גדולות. אבל בפרינג' יש משהו אחר. כמה מהתפקידים הכי מאתגרים שלי היו בפרינג', לכן אני ממשיך שם. זה מלמד ומאתגר. השילוב ביניהם הכרחי בשבילי. זה שילוב של להתפרנס ולאתגר. חשוב להמשיך לפתח את היכולות שלך וגם לפרנס את עצמך. הסוד הוא במינון, לא לשים את כל הביצים בסל אחד.

האם אתה בוחר תפקידים?

בפרינג' ובהצגות ילדים אני בוחר תפקידים. אני אוהב וממשיך לעשות הצגות ילדים, כמו למשל 'פרפר נחמד' ו'לציון יש כנף אחת'. וכשאנשים מרימים גבה לי זה ברור למה אני עושה את זה. המפגש עם ילדים, הם הקהל הכי טוב והכי לא מעונב שיש. ואני גם כותב הצגת ילדים.

אני בוחר את התפקידים שם, ועדיין מאוד קשה לי להגיד לא. בדרך כלל אם אני אומר לא זה קם ונופל על לו"זים, חוסר זמן. אני מאחל לעצמי לעשות קצת פחות בשנים הקרובות. וגם בן הזוג שלי מאוד ישמח, כי זה מקצוע מאוד תובעני. קשה לשלב זוגיות עם כל העומס הזה. לשמחתי יש לי בן זוג סבלני שמחכה לי בשעות מאוחרות, וזה לא מובן מאליו. בשנתיים האחרונות אני מנסה למנף את העבודה עם התחום האישי.

שאיפות קריירה.

יש לי שאיפה אחת. זה משהו שאני מסמן לי. לנהל תיאטרון או בית ספר למשחק. והזמן של זה יגיע. וזה לא עכשיו, כי אני נהנה מדי לעשות את כל מה שאני עושה עכשיו.

 אם לא היית שחקן היית…

מתמטיקאי. התחלתי ללמוד את זה באוניברסיטה הפתוחה. יש לי 60 אחוז מהתואר. ויום אחד אני אשלים אותו. תמיד אמרתי. משחק, מחזאות וכתיבה אני ניגש לזה ממקום מתמטי מוזיקלי. תמיד יש נוסחה.

צילום תמונה ראשית: אנחל חי ארביב