תמר דיסקין: מהרקדנית המצטיינת לשחקנית על במת הקאמרי

תמר דיסקין (28), ירושלמית במקור, חלמה מילדות להיות רקדנית. לאחר פציעה מורכבת שקטעה מסלול מבטיח, היא גילתה מחדש את עצמה בתיאטרון. ראיון על המהפך, הפחדים מאחורי הקלעים, והעבודה עם דביר בנדק והשאיפות לעתיד.

החלום שנשבר והמסלול החדש

מגיל צעיר, המסלול שלך היה ברור: ריקוד. למדת בתיכון האקדמיה בירושלים (המקבילה לתלמה ילין במוזיקה ומחול), וכל חייך סבבו סביב הסטודיו. ספרי לנו על אותה תקופה.

הייתי בטוחה שאהיה רקדנית מקצועית, וגם המשפחה וההורים תמכו בזה. כל יום משבע וחצי בבוקר עד 8 בערב הייתי עסוקה רק במכון. ואז התקבלתי לתוכנית רקדן מצטיין בצבא, והתקבלתי ללהקת המחול הקיבוצית. התחלתי לרקוד שם באנסמבל הצעיר.

ואז, אחרי חצי שנה בלהקה, נפצעת. זו הייתה נקודת שבר דרמטית. מה הייתה הדילמה שניצבה בפנייך?

תמר: אחרי חצי שנה בלהקה, נפצעתי פציעה מורכבת. הייתה לי דילמה רצינית. האורתופד שלי אמר שתהיה תקופה של שיקום מאוד ארוך, ואז אוכל לחזור לרקוד, אבל ייתכן שלא אוכל לרקוד למשך תקופה ארוכה. או שיפרוש עכשיו. בחרתי לפרוש. התגייסתי כרגיל.

איך גילית את התיאטרון? זה היה שינוי כיוון מפתיע, במיוחד כשהגעת ללימודים ללא רקע קודם, בניגוד לאחרים.

אחרי הטיול הגדול בחו"ל התחלתי לחשוב על כיוונים. אולי ללמוד פסיכולוגיה או משפטים, ואז הבנתי שאני מתגעגעת לאמנות ולבמה. אמרתי לעצמי 'בואי ננסה', ונרשמתי לאודישנים. התקבלתי לניסן נתיב. שם הרגשתי בבית. הרגשתי שזה המקום שאני צריכה להיות בו. התחלתי ללמוד, והסתבר לי שזה מה שבאמת רציתי, עולם הבמה והיצירה. זה הפתיע את הסביבה שלי, בגלל שאף פעם לא דיברתי על האפשרות הזאת. אבל כשהגעתי לניסן נתיב, זה היה ברור לי שזה בדיוק זה. האנשים שלמדו איתי כולם למדו קודם במגמות תיאטרון או ששיחקו כילדים, או שההורים שלהם היו שחקנים. ואני באתי בלי רקע.

 תפקידים ופריצות דרך

מהו התחילה הקריירה שלך כשחקנית?

אחרי שסיימתי ללמוד השתתפתי בהצגה "כוח עליון" בקאמרי.

ואיך התקבלת לשם?

הייתי בפרויקט חשיפה שנקרא "simply the best" של סדנאות הבמה. זאת הייתה השנה הראשונה שעשו את זה, וזאת הייתה תחילת המלחמה. לקחו 50 שחקנים מכל הארץ, חילקו אותנו לזוגות, והעלינו סצנות. זה היה לפני שנתיים. קרן חובב מהקאמרי ראתה אותי שם. ולאחר זמן היא הזמינה אותי לאודישן ל'כוח עליון', מולה ומול גלעד קמחי. והתקבלתי.

חוץ מהקאמרי, את עוסקת גם בתיאטרון חברתי-חינוכי דרך "ליויה 15". ספרי על ההצגה הזו והנושא הטעון שלה.

אני משתתפת בהצגת נוער עצמאית. הצגה שמוצגת במסגרת סל תרבות לבתי ספר. ההצגה נקראת "ליויה 15". מסופר על מתבגרים. ההצגה עוסקת בהטרדה מינית, משחקים בה 4 שחקנים, 5 דמויות וכולנו מתחלפים ומשחקים את כל הדמויות. מסופר על נערה בת 15 שעוברת אונס קבוצתי על ידי ילדים מבית הספר והתנהלות מול המשפחה שלה, ומול בית הספר. זוהי הצגה שמראה שכל המערכות לא מתפקדות והיא אבודה בסיפור. השחקנים מדברים עם הקהל, ואחרי זה עושים שיחה עם התלמידים, כשאנחנו מלווים באשת מקצוע שמתמחה במיניות בבתי ספר. זאת הצגה שהיא מין פרינג' לנוער. כמו כן, השתתפתי בתיאטרון קצר בצוותא בקטע עם שון מונגוזה על AI.

לאור התפקידים  המגוונים שאת משחקת הצעירה הגולשת בהצגה 'כוח עליון', ודמויות רציניות יותר כמו ב'אבא', האם את יודעת לומר מהם התפקידים שמתאימים לך ביותר?

באופן יחסי עד כה קיבלתי תפקידים מאוד שונים זה מזה. גם בתיאטרון וגם בסרטים קצרים ששיחקתי בהם עד כה, היו 4 כאלה בשנה האחרונה, בעיקר סרטי גמר של סטודנטים. בכל אחד מהם שיחקתי משהו אחר. שיחקתי את החרדית, את הבלוגרית לייף סטייל, מהסוג ששוכח את הילדים ברכב. 'כוח עליון' שיחקתי את הצעירה הגולשת. אני משחקת בחורה הרבה יותר רצינית שמתלבטת בין הטיפול באביה לבין הזוגיות. אני לא יודעת להגיד אם יש תפקידים מסוימים שמתאימים לי יותר. אני שמחה שיש לי מנעד רחב למדי.

ומה היית רוצה לשחק בעתיד?

תמיד אשמח לשחק דברים שהם רחוקים ממני. תפקידים שהם שונים ממני כי זה מאתגר. אבל לפעמים גם משהו שהוא קרוב אליך יכול להיות מעניין לא פחות, כי אז צריך להתאמץ ולבחון את הרגשות שנמצאים בתוכי. אני שמחה שאני מתנסה בדברים מגוונים, למרות שיש פחות תפקידים לנשים.

 את מרגישה שעדיין אין מספיק תפקידי נשים?

אני מרגישה שמתחיל שינוי והתפקידים לנשים הולכים משתנים ומתפתחים. יש יותר נשים יוצרות ובמאיות ומובילות. יש תקווה.

 האתגר האישי והדיאלוג עם הבמאי

מהו האתגר הגדול שלך כשחקנית, פנימית ומקצועית?

האתגר הגדול שלי הוא האמונה בעצמי. בכל פעם שאני מקבלת תפקיד, אני נכנסת למקום של חוסר ביטחון, ואז כשהכול מתחיל אני נרגעת ומבינה למה בחרו בי לתפקיד, ולמה אני צריכה דווקא עכשיו לעשות את זה. אבל, בכל פעם יש התמודדות מחודשת עם האמונה שאני יכולה לספק את הסחורה. אנחנו כשחקנים זקוקים לאישורים. כשאני מקבלת את האישור, אני נרגעת. כמו כן, זה מקצוע שהוא לא מאוד יציב. ולא תמיד יודעים מה הדבר הבא. אני מנסה להיות ברגע. יש קודם תקופה של חזרות, ואז קשה, התקופה הזאת נגמרת. מעלים את ההצגה כמה פעמים בחודש, ואני צריכה להאמין שיהיה בסדר, ושיהיו עוד תפקידים, ושדבר יוביל לדבר.

מהו תפקיד הבמאי לדעתך, והאם חייב להיות דיאלוג בינו לבין השחקנים?

אני מאוד צריכה את הדיאלוג. צריכה להרגיש שיש מקום לדיאלוג. יצא לי לעבוד עם כמה במאים, גם במסגרת הלימודים. אין דבר יותר קשה לשחקן מבמאי שלא נותן לו מקום. זה מוציא לגמרי את הכיף מהמשחק. הייתה לי זכות לעבוד עם גלעד קמחי ועם שי פיטובסקי. במאים שיודעים מה הם רוצים, אבל גם יש הרבה מאוד מקום אצלם לשיח ולהצעות. עם שי בתהליך העבודה על ההצגה, 'האבא', רוב העבודה בעצם הייתה אימפרוביזציה, משחקי תפקידים. הוא זרק אותנו לסיטואציות ואמר לנו: "תביאו מעצמכם את הדברים". זה היה ממש על גבול הפסיכודרמה. כל הזמן הזה הוא רצה לראות מה אנחנו כשחקנים מביאים. זה היה תהליך מלמד ומאפשר מאוד. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. הבמאי הוא הלידר של הדבר, המנהיג. וחשוב שיהיה מישהו שאתה כשחקן יודע שישמור עליך.

השחקן צריך להרגיש שזה האדם שנותן לו את המקום שלו. בשנה ג' ללימודים עבדתי עם רועי מליח רשף, אדם שהוא סופר מוכשר ומורה מדהים. והוא אמר לנו שאחד מתפקידי הבמאי הוא גם לביים את הקהל. דהיינו, דרך היצירה, ליצור את הרגשות של הקהל. ושם קורה הקסם. בימוי הקהל. זאת אומרת, בימוי המקומות שיוצרים את הרגשות אצל הקהל. יוצרים את הצחוק, ותדהמה, ולפעמים גם את הבלבול. מה אני צריך להרגיש עכשיו?

 כוכבים, אלצהיימר ופרנסה

אי אפשר לא לשאול: איך זה לעבוד עם דביר בנדק, שהוא אחד השחקנים המוערכים ביותר?

קודם כל, הוא בנאדם מדהים. לא ידעתי למה לצפות, אבל זכיתי לעבוד איתו. אני יכולה להגיד שמעבר לזה שהוא מקצוען ושחקן מדהים, למדתי ממנו המון. בעיקר איך לעבוד במקצוע הזה. נכנסתי איתו לחדר חזרות וראיתי בן אדם שלוקח הכול בקלילות ובכיף. לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הכול בגובה העיניים וזה מאוד מאפשר.

בקריאה הראשונה שעשינו כבר על הרגליים (לא בישיבה מסביב לשולחן) כמעט לא יצא לי קול. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, והוא זרם עם זה והקליל ואפשר. לאורך כל החזרות ראיתי אדם סופר צנוע. הבמאי נותן לו הערות, והוא קשוב ופתוח לשמוע. הוא פתוח לשמוע מכולם, גם ממני. וזה מאוד זרם. למדתי ממנו על ההתנהלות. איך מחזיקים חדר חזרות בצורה נעימה. הוא אמר לנו: "אני רוצה שיהיה לנו כיף ביחד, ואם למישהו לא נוח עם משהו, בואו נדבר על זה. בואו לא נהיה קאסט רעיל". הוא אוהב את מה שהוא עושה, והוא כל הזמן מרים ומפרגן. פרטנר מדהים. הוא נותן לי את ההרגשה של "תמר, יש אותך".

כהכנה לתפקיד ב"כוח עליון", שמדבר על אלצהיימר, העברת תהליך אישי מאוד. איך את מכינה את עצמך לתפקיד כה מורכב ורגיש?

אני מאוד חנונית. כמו תלמידה טובה. אני עוברת על כל השאלות. קוראת את המחזה אינספור פעמים. קוראת כל סצנה בפני עצמה, ורושמת פעולות. מעבר לזה, ספציפית בהצגה הזאת, ראינו המון סרטים וחומרים ששי שלח. שי הביא לנו מישהי שסיפרה לנו את הסיפור של אמא חולת האלצהיימר. דיברתי גם עם אמא שלי, שזה גם הסיפור שלה. סבא שלי שנפטר לפני 5 שנים היה גם הוא חולה אלצהיימר, ואמא שלי התמודדה איתו. זה היה משהו מהחיים, והרגיש לי שקיבלתי את התפקיד בזמן ספציפי. וזאת גם הייתה סגירת מעגל עבורי. היו לי רגשות אשם לפני שהוא נפטר שלא הייתי שם מספיק, הייתי מאוד קשורה אליו. ואחרי שהוא כבר לא זכר אותי, היה לי קשה לבוא. באתי מעט מדי. מסתבר שתחושות אשם זה משהו שמלווה כל מי שמטפל בחולי אלצהיימר. המוח כמעט לא יכול להכיל את זה. אני רואה בהצגה הזאת גם סגירת מעגל וגם שליחות שנוגעת בכולם.

אמרת  שמקצוע המשחק לא תמיד יציב כלכלית. ממה את מתפרנסת לצד המשחק?

יש לי עסק של בניית ציפורניים ועיצוב גבות. בסוף גם זה משהו אמנותי. אני עושה את זה מאז הצבא, וזה מפרנס אותי.

מהן שאיפות הקריירה שלך לעתיד?

השאיפה שלי היא לבחור מה שאני עושה. להמשיך להצליח להיות שחקנית עובדת, גם בתיאטרון, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה. יש בי איזשהו רצון יום אחד להתנסות גם בכתיבה ובבימוי. אבל אני עוד צריכה להשתפשף במשחק. אני באה מבית של קולנוע. אמא שלי, רות דיסקין, כיום מנכ"לית גשר לקולנוע. לפני כן עבדה בקרן ירושלים והייתה לחברה להפצת סרטים. ועוד לפני כן היא הייתה ממייסדי בית ספר סם שפיגל למקצועות הקולנוע. גדלתי לתוך זה, ואני לא שוללת ללכת גם יום אחד ללמוד קולנוע. השאיפה הכי גדולה כרגע היא לשחק, ולהתמודד עם דברים. לצאת מאזור הנוחות, אפילו במעט. בתחום המשחק יש כל כך הרבה תתי תחומים ומקצועות, וכרגע אני רוצה הכול. אני מאוד רעבה.

אם לא היית שחקנית, היית…

אם לא הייתי שחקנית, הייתי משהו שקשור בגוף ובנפש ובתנועה. אולי מדריכת יוגה. או שאולי הייתי מוצאת את עצמי כבמאית. או משהו שקשור לאומנות הזאת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי במשהו שלא קשור לאמנות או לתנועה.

צילום תמונה ראשית: אילן זכרוב