שיר מריר מתוק בקולנוע

Song Sung Blue — שיר מריר מתוק, תהילה קטנה, אמת גדולה

⭐️⭐️⭐️✨

קל לפטור את הסרט כסרט הוליוודי נוסחתי: שני לוזרים חביבים, מוזיקה מוכרת, מסע נגד כל הסיכויים וסיום מחמם לב. והוא אכן כזה. הוליוודי, נוסחתי.

אבל יש בו גם משהו נוגע, אנושי, קצת מריר ודי מתוק. המתיקות היא לא מעט בזכות קייט הדסון, שמצליחה לנגוע, בלי שום ספק. היא אשפית משחק והיא לא פחות מזו שהסרט עומד עליה.

מתחת לפני השטח, ובמידה רבה דווקא בזכות היותו מבוסס על סיפור אמיתי, מסתתר כאן סרט צנוע וכואב הרבה יותר מכפי שנדמה בתחילה, כזה שמדבר לא על הגשמת חלומות, אלא על הצורך האנושי להמשיך לחלום גם כשהזמן כמעט אזל.

אנחנו רגילים לראות סרטים על הווינרים, גם כשהם מראים אותם בקלונם. איימי ויינהאוס, שארל אזנבור, פרדי מרקורי, אלטון ג'והן ועוד רבים. כוכבים מהשורה הראשונה.

יש גם לא מעט סרטים על לוזרים. אבל כאלה שהם באמצע, לא כוכבים של ממש אלא חקיינים, זה פחות מוכר לנו.
הסרט מספר את סיפורם של מייק וקלייר, גבר ואישה בגיל העמידה, זמרים למחצה, חקיינים למחייתם, שנפגשים כמעט במקרה ומזהים זה בזו משהו מוכר. לא מדובר באהבה ממבט ראשון מהסוג הקולנועי הזוהר, אלא בהתאהבות שמתפתחת בין שני אנשים שנשחקו על ידי החיים, אך עדיין מסרבים לוותר על עצמם.

יו ג'קמן כמייק

מייק הוא גבר שהמלחמה לא הסתיימה עבורו. הסרט נפתח באחד הרגעים החזקים והמדויקים שבו: מייק חוגג עשרים שנות פיכחון במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים. זו אינה סצנה דרמטית במיוחד. אין בה התפרצות רגשית, אבל היא מגדירה היטב את הדמות. מייק הוא אדם שחי יום־יום עם עבר שאינו מרפה ממנו.

הלם הקרב ממלחמת וייטנאם מלווה אותו כמו צל קבוע. מחלת לב לא מטופלת מרחפת מעליו כאיום שקט, והעבר האלכוהוליסטי שלו אינו מוצג כבעיה שנפתרה, אלא כמאבק מתמשך.

יו ג’קמן מגלם את מייק באיפוק מרשים: אין כאן ניסיון “לשחק פוסט־טראומה”, אלא נוכחות כבדה, עייפות מצטברת, אדם שכבר ראה יותר מדי.
דווקא הבחירה של הסרט להימנע מהסברים פסיכולוגיים מפורשים היא זו שהופכת את מייק לדמות אמינה. הוא אינו מבקש רחמים. הוא פשוט ממשיך, והוא גם אדם טוב,  עם לב ונשמה והרבה מאוד נתינה.

קייט הדסון כקלייר: אופטימיות כצורת הישרדות

קלייר, בגילומה של קייט הדסון, היא לכאורה ההפך המוחלט. אישה מתוקה, שופעת חיוכים, מלאת אמונה בטוב. גרושה, אם לשני ילדים, חיה בבית אמה הקשישה, מתקיימת בדוחק אך מסרבת להגדיר את עצמה ככישלון.
אבל הסרט חכם מספיק כדי להבהיר: האופטימיות של קלייר אינה תמימות. היא אסטרטגיה. דרך להתמודד עם חיים שלא התפתחו כפי שחלמה.

הדסון מצליחה להכניס לדמות שכבות של כאב מאופק, כזה שמבצבץ רק ברגעים הקטנים: מבט חטוף, שתיקה לא נוחה, חיוך שמתעכב שבריר שנייה יותר מדי.

החיבור בין מייק לקלייר אינו נובע מהשלמה, אלא דווקא מהשבר. שניהם מזהים זה בזו שותף למסע מאוחר, אך עדיין לא חסר טעם. המסע המשותף מאפשר להם להמריא, תוך כדי תמיכה הדדית.

ניל דיימונד: קיטש כעוגן רגשי

הרעיון להקים מופע מחווה לניל דיימונד נשמע, לפחות על הנייר, כמעט מגוחך. דיימונד, זמר יהודי נערץ, נחשב בעיני רבים לקיטשי, נוסטלגי, כזה שהרגש שלו גולמי ולעיתים מוגזם. אבל כאן טמון אחד הרעיונות היפים של הסרט: דווקא הקיטש מאפשר להם להמריא, בסופו של דבר. מסתבר שנותרו לדיאמונד מספיק מעריצים.

קלייר היא זו שמציעה למייק לחקות את דיימונד, לא כי היא רואה בו פוטנציאל מסחרי אדיר, אלא כי השירים האלה הפשוטים, הישירים, לפעמים אפילו מביכים, מדברים בשפה שמייק יודע לשיר. לא טכניקה, אלא רגש.
כך נולדת הלהקה “ברק ורעם”, שם קצת ילדותי, קצת גרנדיוזי, שמגלם בדיוק את הפער בין החלום למציאות. הם  הופכים לכוכבים. הם מופיעים באולמות קטנים, מול קהל מצומצם, לעיתים אדיש. אבל על הבמה, ולו לרגע, הם מרכז העולם. ואז מגיעה הצלחה גדולה. הם פותחים הופעה של פרל ג'ם, ואז יש נפילה, ואחריה שוב קימה. בחיים כמו בחיים.

בדרך לתהילה יחסית

המסע של מייק וקלייר רצוף קשיים: בעיות בריאות, כסף שאין, פחדים ישנים שצפים מחדש, תאונות. הסרט אינו מייפה את הדרך. ההצלחות קטנות, ההתקדמות איטית, והמחיר האישי לא מבוטל.

ועדיין, יש משהו מעורר הזדהות בעקשנות שלהם. הם אינם נלחמים כדי להוכיח לעצמם, ואולי לילדיהם, שעוד יש בהם קול. שאפשר להתחיל, לגדול ולהצליח גם בגיל מבוגר. שיש טעמים בחיים.

הוליווד, אבל במידה

כן, זהו סרט הוליוודי, ובהתאם לכך הוא מסתיים באופן איכשהו חיובי יחסית. אין כאן טרגדיה מוחלטת. החיים אינם מושלמים, אך יש תחושה של תיקון, של סגירת מעגל. אפשר לטעון שהסיום מרכך את המורכבות שנבנתה לאורך הדרך.

אבל גם כאן הסרט נזהר לא לשקר לגמרי. הסיום אינו מבטיח אושר נצחי, אלא רגע של חסד. כזה שמגיע לפעמים, לא לכולם, וגם אז לזמן מוגבל.

השורה התחתונה

Song Sung Blue אינו יצירת מופת, ואינו מתיימר להיות כזה. הבימוי שמרני, הקצב לעיתים איטי מדי, והסיפור צפוי במידה מסוימת. אבל בתוך המסגרת המוכרת, מסתתר סרט אנושי, חומל, שמביט באנשים בגיל העמידה לא כבדיחה ולא כטרגדיה, אלא כמי שעדיין ראויים לבמה. לחיים, לאהבה ולהגשמה.

זהו סרט על חלומות שלא מתים, אלא פשוט משנים צורה. על תהילה קטנה, קהל מצומצם, ואהבה שמגיעה לא מתוך התלהבות נעורים, אלא מתוך הבנה עמוקה של שבריריות החיים.
ומי שנוטה לכך,  כן, סביר בהחלט שימצא את עצמו מנגב דמעה או שתיים. לא בגלל מניפולציה רגשית, אלא כי יש כאן אמת פשוטה: לפעמים שיר אחד, גם אם הוא קצת קיטשי, מספיק לרגש אותנו.

בימוי: קרייג ברואר
תסריט: קרייג ברואר וגרג קוהס
מבוסס על: תיעוד מדויק מ-2008 של גרג קוהס על זוג אמיתי של מוזיקאים מחקי ניל דיימונד

שחקנים מרכזיים
יו ג’קמן – מייק סרדינה
קייט הדסון – קלייר סרדינה

מייקל אימפריולי
אלה אנדרסון
פישר סטיבנס
ג’ים בלושי