דצמבר 14, 2025
באולם האבן העתיק של המבנה הטמפלרי במרכז המושבה הגרמנית בחיפה, נערך השבוע אירוע יוצא דופן שהצליח ללכוד את מהותה של העיר: חיבור בין היסטוריה לבין יצירה עכשווית, בין שאלות עתיקות לבין חיפוש אמנות חדש. מוזיאון העיר חיפה ותיאטרון גלם השיקו יחד שיתוף פעולה רחב טווח, כזה שמבקש לא רק להכניס תיאטרון אל תוך המוזיאון, אלא להניע תהליך עירוני רחב שמחבר צעירים, יוצרים ומוסדות תרבות אל מרכז עשייה חדש.
במקום שבו פעם עברו עולי הרגל הטמפלרים בדרכם לירושלים, משוחזרת עכשיו דרך אחרת: דרך שמבקשת לגשר בין עולמות, להחזיר למוזיאון את תפקידו כמקום חי, מרגש ומעורר דיון, ולהעניק לתיאטרון בית שבו האמנות יכולה לנשום.
המוזיאון שוכן במבנה המקורי שבנו הטמפלרים בשנת 1879. מבנה אבן מוקפד, בעל חללים גבוהים וחלונות המכניסים אור מתון, מהסוג שמזכיר בתים אירופיים ממקום מוצאם של הטמפלרים, גרמניה.
יפעת אשכנזי, אוצרת המוזיאון, סיפרה באירוע ההשקה:
זהו בית סיפור. הוא מספר את עברה של העיר ואת האנשים שהקימו אותה מחדש בתקופה שבה חיפה לא הייתה עיר מרכזית. כאן חיו אנשים שביקשו לבנות קהילה אמונית שמתקיימת ללא כנסיה פורמלית. מבנה שהוא בית ושאינו זקוק למזבח, אלא למגע של קהילה.
הטמפלרים, שנעו מאיזור היער השחור בבוואריה, בהובלת קריסטוף הופמן, ביקשו לבנות חברה שתהיה מודל לאחרים. את זה ניסו לממש בחיפה, בשרונה, בבני עטרות, ובהמשך גם בבית לחם הגלילית ואלוני אבא.
באופן טבעי, ההתיישבות הזו, שמבוססת על חזון רוחני וחברתי, מתחברת גם לעולם האמנות. וכך הניסיון של מוזיאון חיפה לשוב ולשאול מהו מוזיאון ומהו תפקידו, מתחבר לקולות צעירים שמבקשים ליצור, לשבור קירות ולתת פרשנות חדשה להיסטוריה של העיר.
תיאטרון גלם, בניהולו ובייסודו של נועם רובינשטיין יחד עם שותפיו יוני טל ועודד הירש, נכנס לפרויקט הזה מתוך תחושת בית.
"רצינו לגעת שאליה הגעתי לפני שמונה שנים," אמר רובינשטיין. "חיפה מלאה בסיפורים שלא זכו לבמה. מיתולוגיות פרטיות, אגדות עירוניות, סיפורים של אנשים. אנחנו עושים עכשיו כבר הצגה שנייה שמתעסקת במיתולוגיות של העיר. וכשנכנסנו לפה, למבנה הזה, ידענו שזה המקום."
לצדו עומדים יוני טל ועודד הירש, שותפים לדרך אמנותית שמערבת תיאטרון, וידיאו, מוזיקה, חפצים וממד חזותי עשיר.
"עודד יודע לתווך חלומות," אמר רובינשטיין. "הוא מצליח להוציא מאיתנו רעיונות שלא ידענו שאפשר לממש."
יותם יקיר, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, אמר לקהל:
"אנחנו לא רק מארחים את התיאטרון. אנחנו יוצרים מודל של שותפות. החיבור הזה יאפשר לקהל המוזיאון להיחשף לתיאטרון ולהיפך. זוהי שנת פיילוט, ונבחן דרך המפגש מה עובד יותר ומה פחות."
באירוע נכחו גם נציגי עמותת גלם, שתמכו בפרויקט מן הרגע הראשון.
יוסי שלום, סגן ראש העיר, נשא דברים וביטא במדויק את הכוונה העירונית:
"הייתה לנו מחשבה איך לפתח את התרבות בעיר, ואז גילינו את תיאטרון גלם. היה ברור שיש כאן משהו חי, משהו שיכול לצמוח. התקציבים עדיין לא גדולים, אבל אנחנו רואים בזה הזדמנות אמיתית לצעירים בתחום התרבות והאמנות."
המסר שלו היה ברור: חיפה רוצה להחזיר אליה יוצרים צעירים, לתת להם מקום לעבוד, לייצר תנאים אמיתיים ליצירה, בתוך מסגרת מוסדית שמספקת תמיכה, נראות ובמה.
כדי להציג את שיתוף הפעולה הזה לא רק במילים, אלא גם במעשה, הוצגו בערב שלושה קטעים תיאטרוניים קצרים. כל אחד מהם נגע באופן אחר בשאלות של אמנות, זיכרון וזהות עירונית. שלושתם ביחד חשפו את הדנ״א של תיאטרון גלם, ואת האופן שבו הוא מבקש להפעיל את קהל המוזיאון.
האירוע נפתח בקטע שבו יושב שומר לילה (נועם רובינשטיין) לצד מיצג בצורת גוש אדום, חפץ שנראה כמו פסולת מיחזור או אולי כמו יצירת אמנות מופשטת.
השומר מביט בו, נבוך, סקרן, ואנו מיד מזדהים. מה זה?
בראשו מופיע מומחה מדומיין שמדבר בשפה תיאורטית גבוהה, משתמש במונחים שנשמעים מרשימים אך גם מנותקים מהיומיום: פוסט מודרניזם קוביסטי, פוסט אקספרסיוניזם פוביסטי.
אבל ככל שההסבר מתארך, המציאות מתקרבת. השומר קם, נוגע בגוש, מגלגל אותו, לש אותו, מטלטל אותו, רוקד איתו.
באותו רגע, התיאוריה קורסת. מה שנשאר הוא הגוף, החוויה, המגע הישיר של האדם בחפץ. הקטע מעלה שאלות עמוקות:
מי קובע מהו מיצג?
מדוע מבקרי אמנות מרגישים לעתים מרוחקים ממה שנמצא לפניהם?
האם למוזיאון יש אחריות לשבור את המחיצה בין הקהל לבין היצירה?
זו הייתה פתיחה אידיאלית לערב שביקש לערער על הנחות היסוד של המוזיאון עצמו.
לאחר מכן עלתה השחקנית שקד נאור, עם קטע קצר ואינטימי בשם "דייט ראשון". היא יושבת מול שק פלסטיק כחול. שק פשוט, שגרתי, שנראה כאילו הגיע מהרחוב.
אבל שקד מתייחסת אליו כאילו היה בן זוג לדייט: מאזינה לו, צוחקת איתו, זורקת אותו, מחבקת אותו.
הפער בין האינטימיות לבין המלאכותיות של החפץ הופך לכוח דרמטי.
כאן עולה שאלה מהותית:
האם אנחנו מנכיחים אנשים כפרטים, או כחפצים
האם המפגש האנושי הפך למשחק שבו אפשר לעבור הלאה, כמו בשקיות ניילון,
האם החברה המודרנית מקמטת קשרים במקום לטפח אותם?
הקטע, ללא מילה אחת, שיקף את חרדות דור הטינדר, את הצריכה המהירה של אינטימיות ואת הדהודו של עולם שבו החפץ תופס מקום הולך וגדל על חשבון האנושי.
הקטע השלישי לקוח מתוך ההצגה "חמש לפנות ערב" של תיאטרון גלם. הוא מבוסס על סיפור אמיתי ומטלטל: הרצח הראשון שביצעה אישה במדינת ישראל, והוא התרחש בחיפה.
פרשת אהובתו של צלם שרצחה את אשתו הייתה בשעתו דרמה שהסעירה את העיר, אך השנים כיסו אותה בשכבות של שכחה.
במוזיאון הוצגה סצנה סוריאליסטית המערבת וידיאו, תנועה, מוזיקה ומינימליזם חזותי.
מעין לוינגר ונועם רובינשטיין יצרו לוקיישן שנראה כמו חלום בלהות רטוב של חיפה: סמטאות, אור ניאון, קולות ואפילו בית קברות.
זהו פילם נואר בימתי שמבקש להזכיר לעיר את הסודות שלה, את הפשעים שהתרחשו בין בתי האבן החיפאיים, ואת הזיכרון האנושי שאינו תמיד מונומנט אלא גם צלקת.
הסצנה שימשה לא רק כהצצה להצגה, אלא כהזמנה לפגוש את חיפה שלא מספרים עליה בדרך כלל.
יותם יקיר הדגיש בדבריו כי המהלך אינו זמני.
"אנחנו לא מארחים את התיאטרון אלא עובדים אתו. הדיסציפלינות משתלבות. מי שבא לתערוכת הטמפלרים ייתקל בהצגה. מי שבא להצגה יכיר את עבודות האמנות."
לדבריו, מדובר בשנה ניסיונית, שנה של ניסוי וטעייה, שבמהלכה יצוצו רעיונות נוספים וייבחנו מודלים חדשים של הצגות, מופעי סאונד, מפגשים, אפילו סיורים תיאטרוניים בתוך חללי המוזיאון.
התערוכה הנוכחית עוסקת בהיסטוריה הטמפלרית של המבנה ומהווה מסגרת טבעית למהלך האמנותי.
המוזיקה בחלל היא ברהמס, יצירות שיש להן איכות כמעט דתית, אך לא דתית במובן הכנסייתי, אלא דתית במובן של עומק רוחני.
זו מוזיקה שהטמפלרים עצמם הקשיבו לה.
התערוכה מציגה את המבנה לא רק כשריד היסטורי, אלא כחלל שיכול להכיל בתוכו גם אמנות עכשווית. בקומה העליונה מוצגות עבודות אמנות שנוצרו בהשראת הסיפור הטמפלרי, וכך מתקיים דיאלוג בין תקופות, בין שכבות של זמן.
בסופו של האירוע, כשכל הקטעים התכנסו לכדי חוויה אחת, התבהרה התמונה: זהו פרויקט שמבקש לא רק להכניס אמנות אל המוזיאון, אלא להחזיר את המוזיאון אל חיי העיר.
השאלה שנשאלה בחדר, ללא מילים, הייתה:
מהו תפקידו של מוזיאון בחברה?
האם הוא ארכיון או בית חי שבו האמנות יכולה לשאול שאלות ולא רק להציג תשובות.
היוצרים של גלם, בשילוב האוצרת וצוות המוזיאון, מצביעים על תשובה אחת ברורה: מוזיאון יכול להיות זירה. מקום שבו היסטוריה נפגשת עם שפה בימתית חדשה, שבו קהלים שונים נפגשים, שבו מתרחשת חוויה חיה שאינה רק לצפייה אלא למחשבה.
החזון הזה משתלב היטב עם השאיפה העירונית להצעיר את חיפה ולמקם אותה מחדש במפת התרבות בישראל.
מוזיאון העיר חיפה, בשיתוף תיאטרון גלם, יוצר מרחב שבו אפשר לחלום.
היוצרים הצעירים מקבלים בית.
הקהל מקבל חוויה שאינה דומה למוזיאון אסתטי בלבד.
החיבור בין המקום, ההיסטוריה והיצירה בת זמננו הופך את הפרויקט לא רק למוצלח, אלא גם למשמעותי.
כפי שסיכם יותם יקיר:
"אנחנו יוצאים לדרך עם פרויקט שאני גאה בו."
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©