שנה ללא קיץ בתיאטרון הבית

ההצגה שנה ללא קיץ של תמר דניאלי היא חוויה תיאטרלית עמוקה ואישית, המתמודדת עם מציאות קשה, מחלת הסרטן של האם. הצפייה בה עוררה בי זיכרונות מהמסע שלי לצד אמי במהלך מחלתה, שבסופו של דבר לקחה את חייה.

שנה ללא קיץ הייתה שנת 1816, בה התפרץ הר געש באינדונזיה, הביא שלג בקיץ וגרם למותם של למעלה ממאה אלף איש. לגבי תמר, היוצרת, מחלת אימה, ואבדן המילים, הביא לתחושה דומה.

כל אחד מאיתנו מכיר מישהו קרוב שחלה במחלה קשה או סבל ממחלה ממארת, ואנו עומדים מול אותם רגשות: בידוד, חוסר אונים, מלחמה פנימית, והצורך לעזור כאשר ברור שאין מה לעשות.

משהו על הקצה

לאורך כל ההצגה קיימת תחושה של חוסר ודאות, גורל שמתנדנד בין חיים למוות, משהו על קצה, שמלווה בחרדה עמוקה ומתח קיצוני, שמצליחים לגעת בקהל בצורה ישירה ואוניברסלית.

מה שמרשים במיוחד הוא השימוש המרהיב במרחב והתנועה על הבמה. הדמויות מפוזרות, חוזרות, הולכות ומתארגנות מחדש כל פעם, יוצרות זוויות אסתטיות מאוד. התנועה שלהן מעניינת ומדויקת, והיצירה כולה הופכת כמעט לכוריאוגרפיה  שמייצרת שילוב מעניין בין תנועה, רגש ומשמעות.

בנוסף לכך, ההצגה מציעה חוויה משחקית אמיתית, כמו ערב משחקים שבו יש בניית מגדל, דימוי למשהו עדין ושביר שמצריך יציבות, אך ברגע שהוא נבנה, אנו מצפים שהוא ייפול, וזה אכן קורה.

משחק החיים

המגדל נופל, ויש מי שמקבל על עצמו את האשמה, ויש זוויות ראייה שונות על כל מצב. יש מי שמתייחס, יש מי שמתעלם, וכל אחד מייחס את הפרשנויות שלו, או שלה, למצב. לכל אחד עולם תוכן משלו, שחלקו מוגדר על ידי מילים, חלקו על ידי תחושות. יש התקרבויות והתרחקויות, וסוגים שונים של רגשות שמסבכים מצבים.

מעבר לכך יש מגוון משחקים נוספים: מתנפחים, כדורים, תאורה משתנה, משחקים ברמה האישית והאנושית, משחקים שבהם הדמויות 'מדברות את עצמן': את הרגישויות שלהן, הציפיות, הכשלים והבעיות שלהן. המשחקים הללו מוסיפים עומק רב למופע, חושפים שכבות של יחסים אנושיים, של מתח פנימי ושבריריות, ויוצרים חוויה מוחשית, חיה ומרתקת.

מעבר לשליטה ומילים

רגע מרגש במיוחד מגיע לקראת הסוף, שבו ארבעת השחקנים יושבים וממתינים בזמן שמישהו קרוב להם נכנס לחדר מיתוח. הם מחכים שהיא תכנס, מחכים שהיא תצא, מחכים לדעת משהו. מדובר בסיטואציה קשה ומוכרת, רגע שבו גורל אדם יקר לנו תלוי במשהו שמעבר לשליטתנו, על סף חיים ומוות. התחושה של המתנה, חוסר האונים והחרדה עמוקה, מצליחה ללכוד את מורכבות הרגשות בצורה מוחשית.

מעבר לכך, ההצגה עוסקת במשמעותן של המילים. פעמים רבות המילים, גם כשנאמרות בכוונה הטובה ביותר, כבר לא אומרות דבר. הן עלולות לבלבל ולהפריד יותר ממה שהן מחברות. דניאלי מעלה את השאלה: איך להשתמש במילים, איך לתקשר, ואיך למצוא את האמת והכנות בתוך עולם מלא בלבול ושפה ריקה לעיתים.

חוויה אוניברסלית

כל הפן הרגשי, המשחקי, התנועתי והמילולי מחבר ליצירה אחת עשירה, מורכבת ומרגשת. שנה ללא קיץ מצליחה להפוך סיפור אישי מאוד לחוויה אוניברסלית, שמדברת לכל מי שנאלץ להתמודד עם מחלה, אובדן, פחד, חרדה, אהבה וכאב, תוך שהיא מציעה גם יופי חזותי ומבנה תיאטרלי מורכב ומרתק.

בשורה התחתונה:

הצגה לא קלה, אך מאוד אסתטית ומעוררת הזדהות ויוצרת קריאה לחשיבה, גם על הרמה הפילוסופית, של היותנו ושל חידלון, של מצבים אנושיים ורגשות פרטיים, הקשר בין בני אדם, ציפיות ואכזבות.

יצירה ובימוי: תמר דניאלי
שחקנים יוצרים: רועי אבירם, גיא נטאף, טל פרלמן/נטלי עמוסי, זיו תשובה
ליווי אומנותי: ג׳ייסון דנינו הולט
מוסיקה מקורית ועיצוב פסקול: רותם קדרון
עיצוב תנועה: שחר לויט
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
עיצוב פוסטר: שירז יוסף

צילומי סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים:

תיאטרון הבית – שנה ללא קיץ – בכורה! // 30 באוקטובר