שקספיר בחווה הסינית בתמונע. ביקורת

שקספיר בחווה הסינית: תיאטרון ישראלי שמראה את הפצע שלא נרפא

מלחמה והטראומה שנשארת

לצערנו, במדינת ישראל שבה המלחמות אינן נגמרות, והאחרונה שבהן, מלחמת השביעי באוקטובר, הייתה הארוכה ביותר בתולדותיה, כשנתיים, מספר הלומי הקרב הולך וגדל. מקרה החווה הסינית מוכר לכולם, אך לצד הסיפורים הללו מצטברים עוד רבים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. הלומי קרב אינם מחלימים באמת. הם לומדים לתפקד, מי יותר ומי פחות, ומי הרבה פחות. הפצע נשאר תמיד, והחיים ממשיכים, לפעמים בצורה כמעט נורמלית, אך תמיד עם שבר פנימי שאינו נראה לעין.

זהו הרקע הקיומי והחברתי שמניע את המחזה 'שקספיר בחווה הסינית'. המחזה אינו מציע פתרון או תיקון. הוא מציג מציאות שבה אנשים חיים עם הפצע, לומדים להתמודד עם כאב ושבר, ולעיתים אף מנסים למצוא משמעות בעולם שמסרב להם. הצופה מוצא את עצמו עדים לאנשים שנאבקים לשרוד, שמנסים להחזיק מעמד, ומבינים שמה שנראה פשוט מבחוץ הוא לעיתים קרוב להרס פנימי עמוק.

מפגש בין דורות: קומדיה וטראגדיה משולבות

במחזה זה, אודי בן סעדיה מביא סיטואציות פרדוקסליות שאפשריות רק במציאות הישראלית. המרכז הוא על שחקן שקספירי ותיק, אדם שעתידו מאחוריו, שנותר עם תהילת עבר ותודעה מקצועית שאינה מוצאת עוד מקום בעולם שסגר בפניו את הבמות. לצידו בתו, אישה שהתפכחה משאיפותיה, שמגיעה לא מתוך חזון אמנותי אלא מתוך דאגה קיומית. היא מחפשת לאביה תעסוקה קטנה, כמעט זניחה, כדי שיחשוב שיש לו עדיין משמעות.

הקשר בין האב והבת טעון ורגיש. הבת מנסה להחזיר לו את תחושת המשמעות שהחיים לקחו ממנו, והשחקן עצמו מנסה להיאחז בזיכרונות של תהילה שאינה קיימת עוד. בתוך הדינמיקה הזו צומחים רגעי קומדיה, רגעי חוסר אונים, והבנה אנושית עמוקה שמאפשרת לצופה להרגיש קרוב לדמויות. הצחוק אינו משטח את הכאב אלא מחדד אותו, כמו שבכל מציאות טראומתית גם הרגעים הקטנים והמשונים מראים את עוצמת הפצע.

הלומי קרב ומנהלים בעולם מציאותי

המסע של הדמויות מוביל אותן למועדון הלומי קרב, שמנוהל על ידי אדם שהוא עצמו הלום הקרב. במועדון שלו יש הלום קרב אחד בלבד. שני הגברים הללו נושאים טראומות שונות, אך שניהם מתקשים לתפקד. המנהל רוצה להביא את הבת הזמרת, ולשם כך הוא מוכן לקבל גם את השחקן השקספירי.

המתח בין הלומי הקרב לשחקן השקספירי מעלה סיטואציות טעונות. תחושות זרות, פאתוס גבוה ושפה אחרת מתנגשים עם הפציעה הקיומית של הדמויות במועדון. ההיכרות והקונפליקט ביניהם מתפתחים באופן הדרגתי, ומגיעים לרגע שבו הלום הקרב משתתף איתו בקטע קטן, כמעט בלתי מורגש, אך מלא משמעות. הקטע הזה מראה את הניסיון האנושי להיאחז ברגעי תקווה, גם כאשר הכאב הדומיננטי מכתיב את המציאות.

המחזה כראי לאירועים שאינם נגמרים

בן סעדיה אינו בונה כאן דרמה הירואית ואינו מבקש לנסח אמירה פוליטית ישירה. הוא מתבונן באנשים, בכישלון שלהם לתקשר ובמאמץ הכמעט נואש להיאחז במשמעות. השחקן השקספירי אינו מופיע כקאנון שיש להעריץ, אלא ככלי עבודה, שפה שמנסה לפגוש מציאות שאין לה מילים. הוא מייצג את הדור שמחפש משמעות במה שהיה פעם עולם מלא הזדמנויות, אך היום נותר כמעט ללא מטרה.

הרגעים הקומיים אינם מבטלים את הכאב אלא מחדדים אותו. הצחוק הוא צחוק של מבוכה, של זרות, של ניסיונות נואשים להמשיך לתפקד בעולם עוין ומבלבל. כך המחזה מצליח להיות גם הומוריסטי וגם טראגי בעת ובעונה אחת. הצופה מוצא את עצמו צוחק, נאנח, מתבונן, ולפעמים גם מזדהה עם כל רגע של הכאב הקיומי שמתרחש על הבמה.

משחק משובח שמביא את הפצע לידי ביטוי

המשחק של ארבעת השחקנים מרתק ומדויק. כל אחד מהם פועל מתוך ריסון עמוק, בלי להיגרר למלודרמה, ודווקא בכך מאפשר לטקסט לפגוע בעוצמה. הדינמיקה בין הדמויות נבנית לאט, מתוך מבטים, שתיקות ותזוזות קטנות. אין כאן משחק ראוותני, אלא עבודה פנימית חכמה שמכבדת את החומר.

השחקנים מצליחים ליצור עומק רגשי מבלי להשתמש בתפאורה או באפקטים חיצוניים. כל רגע, אפילו רגע קצר, מלא משמעות. הצופה נחשף לתרחישים הרגשיים דרך מבע פנים, גישה קולית ותזוזות מינימליות שמספרות סיפור שלם. עבודת המשחק מאפשרת חיבור אינטימי בין הקהל לדמויות, כאילו אנו צופים בהתרחשות אמיתית ולא בהצגה על במה.

בימוי מהודק שמחבר בין קומי לטראגי

הבימוי של אודי בן סעדיה מהודק ובטוח. הוא יודע מתי לעצור, מתי לאפשר לרגע להתארך ומתי לחתוך לפני שהרגש גולש. המעברים בין קומי לטראגי נעשים בדיוק כמעט אכזרי, כזה שמדמה את האופן שבו זיכרון וטראומה פועלים במציאות. אין רגעים מיותרים ואין ניסיון להקל על הצופה. כל סצנה מחושבת בקפידה וכל תנועה נושאת משמעות.

הבימוי מאפשר למחזה לפעול על הצופה בצורה שמעמיקה את החוויה הרגשית, בלי שפה צורמת או סנטימנטליות מיותרת. הוא שומר על המתח הפנימי, על הקצב ועל ההומור הדק שמאפשר לחוויה הקומית להאיר את הצדדים הכואבים של הסיפור.

האנשים שנותרו מאחור

'שקספיר בחווה הסינית' אינו רק עוסק במלחמות או בהלומי קרב, אלא מציג מבט רחב על האנושיות, על אנשים שנשארו אחרי, שנדחקו לשוליים, שנאלצים להיאבק על כל רגע של משמעות. המחזה מזמין את הצופה להביט בחיים כפי שהם, עם פציעות, פחדים, געגועים, והצורך למצוא כוח להמשיך הלאה.

כל רגע בהצגה מחבר בין חוסר אונים לכוח קטן של הישרדות, בין כאב עמוק לרגעי הקלה קומיים. הצופה עובר מסע רגשי שמאפשר לו לחוות את עומק הפצע האנושי, את המאבק התמידי על משמעות, ואת היופי הדק של הרגעים הקטנים שמחזיקים אותנו בחיים.

בשורה התחתונה

'שקספיר בחווה הסינית' הוא מחזה שמתחבר לא רק למלחמות ולטראומות של הלומי הקרב אלא לאדם שמחפש משמעות בעולם קשה ומבלבל, במיוחד זה של מדינת ישראל שבזמן ואחרי מלחמה. מדובר במחזה שדורש קשב, שמראה את כוחה של הבעה מינימלית, את המשמעות של רגעים קטנים ואת העוצמה של משחק ובימוי מדויק.

המחזה מזמין את הצופה להביט בתמונות כואבות של חיים לאחר טראומה, להבין את המורכבויות ולחוות רגעים של צחוק משולב בכאב. זהו תיאטרון שמדבר על האנושיות במלואה, בלי להקל, בלי להטעות ובלי להציע פתרונות פשוטים. הצופה יוצא מן ההצגה עם תחושת הבנה עמוקה יותר על הקיום, על הכאב והתקווה הקטנה שמאפשרת לשרוד.

כתיבה ובימוי: אודי בן סעדיה
משחק: דורון צפריר, יהודה לזרוביץ, ניר ביקלס, נופר לוינגר
עיצוב חלל: מושיק יוסיפוב
תלבושות: נטשה מנטל
מוזיקה: רון קליין
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
עוזרת במאי: נינה אופנהיים