תערוכה 'סוף היום' מוזיאון תל אביב – סקירה

מאה שנים לאובייקטיביות החדשה במוזיאון תל אביב לאמנות

מבט חדה על תקופה סוערת

'סוף היום', התערוכה המקיפה שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות, היא הרבה יותר ממחווה היסטורית לזרם אמנותי בן מאה. זוהי תערוכה שמבקשת להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ללא קישוטים וללא נחמה, ומציבה מראה חדה מול תקופה של כאוס, קיטוב ואובדן אמון אז, ברפובליקת ויימאר שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וכעת, בישראל של אחרי תקופה ממושכת של מלחמה ושבר חברתי.

אוסף נדיר והזדמנות חד פעמית

הרבה זמן לא נראתה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה בינלאומית בסדר גודל כזה. זו הפעם הראשונה שמוצגת בישראל תערוכה מקיפה המוקדשת לאובייקטיביות החדשה, אחת התנועות החשובות והמשפיעות באמנות המאה העשרים. התערוכה כוללת כ 130 יצירות ציור, רישום, צילום והדפס, שנוצרו בין השנים 1929 ל 1939, והיא נשענת על אוספו הפרטי רחב ההיקף של האספן הגרמני יאן פישר, המוצג מחוץ לגרמניה לראשונה.

מציאות ברורה, ללא נחמה

האובייקטיביות החדשה נולדה מתוך משבר עמוק. אמניה פעלו בצל מלחמה שערערה את ערך חיי האדם והותירה חברה פצועה, רעבה ומנוכרת. בניגוד לאקספרסיוניזם הגרמני שקדם לה, הזרם הזה דחה את ההתפרצות הרגשית ואת הסובייקטיביות, ובחר במבט חד, קר ומדויק על המציאות כפי שהיא. דיוקנאות ריאליסטיים חסרי הבעה רגשית, בדים שטוחים, קומפוזיציות מוקפדות, ותיאור בלתי מתפשר של עוני, נכות, זנות, דקדנס וחרדה קיומית.

בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים מרכזיים בתנועה ובהם גאורג גרוס, אוטו דיקס, כריסטיאן שאד ורודולף שליכטר, לצד עבודות של אמניות פורצות דרך שזוכות כיום לגילוי מחודש ובהן לוטה לזרשטיין, אניטה רה, דודו וגרטה יורגנס. הבחירה לשלב ייצוג משמעותי של נשים מתקנת גם עוול היסטורי, שכן בתערוכות המכוננות של התקופה נשים כמעט שלא זכו לנוכחות.

יום בחיי אמן ברלין

האוצר דוקטור נעם גל בחר להציג את התערוכה כמהלך חווייתי של יום אחד בחיי אמן בברלין של שנות העשרים. המבקר נע בין תחנות הבית, הסטודיו, הרחוב, התיאטרון ולבסוף הבר הלילי. “רצינו להסתכל על התקופה בלי קישוטים ובלי נוסטלגיה”, אומר גל. “מלחמת העולם הראשונה שברה משהו מאוד בסיסי בערך חיי האדם, והאמנים של האובייקטיביות החדשה מפנים גב לאמנות האקספרסיוניסטית ומבקשים לתאר את הדברים כמות שהם, לעיתים עד כדי גרוטסקה”.

הרחוב כזירת כאוס

הרחוב מוצג כזירת כאוס שבה פצועי מלחמה, רעב ואינפלציה משתלבים בשגרת חיים מתעתעת. הצילום, ובמיוחד עבודותיו של אוגוסט זנדר, מנסה להכניס סדר בכאוס באמצעות מיון טיפוסים ומעמדות, בעוד שגרוס ודיקס מתמקדים בביקורת חברתית חריפה. “זו אמנות שמבקשת דיוק”, מדגיש גל. “דיוקנאות ריאליסטיים, לעיתים כמעט חסרי הבעה רגשית, שמסרבים להציע נחמה”.

הבמה והבר: חופש ודקדנס

הפרק התיאטרוני מחבר את האובייקטיביות החדשה לעולמות הבמה, הבאוהאוס ואסכולת פרנקפורט. עיצובי במה, אזכורים לברכט ולתיאטרון האוונגרדי של התקופה, מדגישים את הבמה כמרחב ביקורתי ורדיקלי. הבר הלילי, החותם את המסלול, מציג עולם חופשי לכאורה, חוצה מעמדות ומגדרים, אך כזה שטומן בחובו אלימות, ניצול וחרדה מתמדת. “זה מקום שמכיל בו זמנית חופש ודקדנס”, אומר גל. “חיים בעוצמה גדולה לצד תחושת התפוררות”.

סופה של האסכולה כשהנאצים עלו לשלטון. חלק מהאמנים, בהם יהודים, נאלצו לברוח מגרמניה, כמה מהם הצליחו להציל חלק קטן מיצירות האסכולה. רוב היצירות הושמדו על ידי הנאצים, חלק מהיוצרים נרדפו, ורק מעטים מהם המשיכו ליצור בגרמניה, אמנות לא ביקורתית לשלטון.

אמירה מוסדית ומחוייבות ערכית

הבחירה להביא את התערוכה לישראל דווקא כעת אינה מובנת מאליה. טניה כהן עוזיאלי, מנכלית מוזיאון תל אביב לאמנות, מדגישה כי מדובר בהחלטה שמבטאת עמדה ערכית ברורה. “התערוכה הזו התאפשרה בזכות מחווה יוצאת דופן של האספן יאן פישר, שבחר לחשוף את האוסף שלו מחוץ לגרמניה לראשונה וברגע רגיש ומורכב במיוחד”, היא אומרת. “ככל שהמצב ההומניטרי החריף והחרם התרבותי על ישראל העמיק, עצם קיומה של תערוכה בינלאומית כאן הפך לאקט של אמון. הסיפור של העבודות משקף לנו שכמו אז גם היום יש צורך להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להסתיר ולא להדחיק”.

כהן עוזיאלי מוסיפה כי המוזיאון אינו פועל בוואקום. “המוזיאון מעולם לא היה מנותק ממה שקורה סביבו”, היא אומרת. “הפרוגרמה שלנו השתנתה בהתאם לרוח התקופה עם דגש על אמנות פמיניסטית, אמניות ואמנים מהחברה הערבית והדרוזית, ומיזמים חברתיים וקהילתיים. דווקא עכשיו תפקידו של מוסד תרבות הוא לא לברוח מהמציאות אלא לאפשר שיח, מורכבות ועמדה הומניסטית שמכבדת את ערך חיי האדם”.

אסכולת פרנקפורט והקשר היסטורי

הקשר בין האובייקטיביות החדשה לבין אסכולת פרנקפורט נוכח בתערוכה גם כהקשר רעיוני עמוק. מירה לפידות, האוצרת הראשית של המוזיאון, מדגישה כי התערוכה אינה מבקשת להישאר בגבולות ההיסטוריה בלבד. “זו אמנות שמחייבת אותנו להסתכל בעיניים”, היא אומרת. “הדאגה והכאוס של אז אינם רחוקים מאיתנו והמציאות הזו מחייבת אותנו לא להסיט את המבט”.

עבורי זהו גם חיבור אישי. אבי, פרופסור צבי רוזן ז"ל, עסק שנים רבות בהגות של אסכולת פרנקפורט ולימד אותה כדרך להבנת המאה העשרים על שבריה. רוב ההוגים של האסכולה, רובם ככולם יהודים, נאלצו לברוח מגרמניה עם עליית הנאציזם. חלקם מצאו מקלט בארצות הברית, אחרים המשיכו לכתוב בגלות, ומיעוטם חזר לגרמניה לאחר המלחמה, אל תרבות שלא ניתן היה עוד לשוב אליה באמת. מחשבתם נשאה עמה תמיד את ההכרה בכישלון הנאורות ואת האחריות המוסרית של אינטלקטואלים ואמנים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולקרוא לה בשמה.

מבט מפוכח על ההווה

בעמידה מול העבודות בתערוכה נדמה כי האמנות והפילוסופיה מדברות כאן באותו קול. קול שמסרב לנחמה קלה, שמזהה את הדקדנס לא כפריחה תרבותית אלא כסימפטום, ושמבקש להתריע מפני הידרדרות עוד לפני שהיא מתגלמת באסון.

סוף היום אינה תערוכה מנחמת. היא אינה מציעה תקווה פשוטה אלא ניעור. מבט מפוכח על תקופה שבה ערך חיי האדם נשחק והקיצוניות גברה. הצגתה בישראל של היום מעניקה לה רלוונטיות מצמררת. ייתכן שההתבוננות הצלולה בעבר תסייע לנו, ולו במעט, לא להתרסק כפי שהתרסק אותו דור.

לפרטים נוספים:

סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה / מוזיאון תל אביב לאמנות

תערוכות נוספות שכדאי לראות:

אם הגעתם למוזיאון תל אביב אולי תרצו לראות גם:

תערוכות Archives – עמוד 2 מתוך 17 – בילוי נעים

עכשיו מתקיימת תערוכת עדות מקומית, אם אתם מתתעניינים בצילום דוקומנטרי:

עדות מקומית 2025, מוז"א – בילוי נעים