ספטמבר 9, 2026
יש מקומות תרבות שאפשר למדוד בשנים, באולמות, במספר ההצגות או בכמות הכרטיסים שנמכרו בהם. צוותא היא מקום שקשה יותר למדוד. שבעים שנה אחרי שנוסדה במתכונתה המוכרת כצוותא, היא עדיין מנסה להגדיר את עצמה לא רק כמוסד תרבות, אלא כרעיון.
הדבר בלט במיוחד בערב שנערך בצוותא ב־8 בספטמבר 2026, במסגרת פסטיבל „החופש ליצור”, שנפתח לציון שבעים שנה לצוותא. זה היה ערב שניסה לספר את ההיסטוריה של המקום באמצעות האנשים, השירים, הקטעים והזיכרונות שעברו בבמותיו.
ההיסטוריה, למעשה, מתחילה עוד קודם. המרכז לתרבות מתקדמת נוסד בשנת 1946 ביוזמת אברהם שלונסקי ואנשי תרבות נוספים. בשנת 1955 התמסד המקום כצוותא. לאורך השנים הוא עבר בין כמה כתובות, עד שהגיע בשנת 1972 למשכנו הנוכחי ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
אבל המבנה הוא רק המעטפת. צוותא נולדה מתוך תפיסה של תרבות שאינה מנותקת מהחיים. ספרות, מוזיקה, תיאטרון ואמנות התקיימו בה לצד שיחות, ויכוחים, מפגשים פוליטיים וחברתיים. ראשי ממשלה, שרים, אנשי רוח, עיתונאים ופעילים חברתיים מצאו בה במה.
חיימון גולדברג, מנכ"ל צוותא, ניסח זאת בנאומו בערב: צוותא מעולם לא הייתה רק במה. לצידה של היצירה התקיים תמיד גם מרחב שבו החברה הישראלית יכולה לשאול את עצמה שאלות לא פשוטות.
אחת האמירות המזוהות ביותר עם המקום היא: „צוותא זה לא מקום, צוותא זה רעיון.”
וזה אולי המשפט המדויק ביותר כדי להבין כיצד מוסד שנולד לפני שבעים שנה עדיין יכול להיראות רלוונטי כל כך.
גם שם הפסטיבל, „החופש ליצור”, אינו מקרי. הוא מבטא את התפיסה שלפיה יצירה זקוקה לחופש, אבל גם את הזכות לחשוב, לבקר, לשאול שאלות ולהשמיע קול גם כאשר הוא אינו נוח.
אחד הסיפורים היפים ביותר של צוותא הוא הסיפור של צוותא 2. האולם הקטן הפך במשך שנים למעין מעבדת ניסוי של התרבות הישראלית. אמנים צעירים עלו אליו בלי לדעת אם הקהל יגיע, ואם יגיע, כמה ממנו יגיע.
אבל דווקא משם צמחו לא מעט מהשמות שהפכו אחר כך למרכזיים בתרבות הישראלית. אגב, גם לי היתה הצגה בצוותא 2, על פי מחזה שכתבתי, 'השד לא נורא כל כך'.
בערב יום ההולדת סיפר רועי בר נתן על התקופה הזאת ועל עולם הסטנדאפ שהתפתח בצוותא 2. זו הייתה במה שבה קומיקאים יכלו לנסות חומרים, להיכשל, להשתפר ולחזור שוב. המעבר מצוותא 2 לצוותא 1 היה כמעט טקס מעבר. הדרך מהאולם הקטן לבמה הגדולה סימנה שהאמן כבר הצליח.
גם לולה לוקסמבורג הייתה חלק מהמיתולוגיה הזאת. היא ידעה לחבר את צוותא לקהלים צעירים ולתת מקום לאמנים בתחילת דרכם. אחת האנקדוטות שסופרו בערב הייתה על אדיר מילר, שהיה מתקשר ללולה ושואל אם אפשר להופיע. התשובה, גם כאשר דובר בקהל זעום, הייתה לכאורה תמיד: הכל מלא.
זה סיפור שמספר משהו חשוב על צוותא. לא רק שהמקום נתן במה. הוא יצר אצל היוצרים את התחושה שיש להם מקום להיות בו.
גם אלי חביב עלה בערב עם הומור שמבוסס במידה רבה על הזיכרון הזה. הוא סיפר על שנות לימודיו במשחק, על השנים שבהן נדמה היה שאין שום ביטחון כלכלי במקצוע, על עבודות ברחוב ועל ההופעות בצוותא. עצם היכולת לעמוד שם שבעים שנה אחרי הקמת המקום הייתה מבחינתו סיבה לחגיגה.
ואז הגיע עילי בוטנר, עם זיכרון אחר לגמרי. הוא סיפר כיצד כשהיה בן 26 קנה זוג כרטיסים להופעה של להקת האחים והאחיות. לידו ישבה אישה מבוגרת ששאלה אם הם „הילדים של סוזי מילר”. הם ניסו להסביר שהם בסך הכל קהל. האישה פנתה לחברתה והודיעה לה: „הילדים של סוזי מילר”.
הסיפור הקטן הזה מצחיק, אבל הוא גם מספר על הדרך שבה אולם תרבות הופך למקום שבו נוצרים זיכרונות פרטיים. עבור אמן אחד זו הבמה הראשונה. עבור צופה אחר זו אישה שישבה לידו. עבור מישהו שלישי זה שיר ששמע לפני ארבעים שנה.
המוזיקה הייתה אחד העוגנים המרכזיים של הערב. לא שירים שנכתבו במיוחד לחגיגה, אלא שירים שכבר נשאו בתוכם את הזיכרון הישראלי.
בן ויונתן ארצי שרו שיר של שלום חנוך. רונה קינן שרה את „שיר ליל שבת”, המוכר גם בשם „התבואי אלי הלילה”, למילים של יהודה עמיחי וללחן של משה וילנסקי. זהו שיר שנשמע לכאורה אינטימי, כמעט אישי, אבל בתוכו נמצאת גם מציאות של מלחמה, חרדה וזיכרון.
דני רובס בחר ב„לקחת את ידי בידך”, לזכרו של מתי כספי. לפני השיר הוא סיפר על הקשר שלו לצוותא ועל השנים הראשונות בקריירה, כאשר עבד כגיטריסט של שלמה ארצי. כאן כבר לא מדובר רק בהיסטוריה של מוסד, אלא בהיסטוריה של אנשים שנפגשו בו ובזכותו.
גם דניאל וייס, שהוריו נרצחו ב 7.10, בחר בשיר שמגיע מתוך הזיכרון הישראלי: „שדות של אירוסים” של שלמה ארצי. השיר נכתב והולחן ב־1985 ונכלל באלבום „לילה לא שקט”, שיצא ב־1986.
וייס הוסיף לו בית חדש, שמחזיר את השיר אל המציאות הנוכחית. „זו לא אותה המדינה”, הוא שר, ובמקום שבו פעם היו זיכרונות פרטיים נכנסו עכשיו גדר פרוצה, סכנה, אחים והורים. כל שיר, הוא אומר, הופך לזיכרון בלתי נמנע.
זה היה אולי אחד הרגעים החזקים בערב כולו. כי שבעים שנה של צוותא הן גם שבעים שנה של ישראל, והשירים שהושרו בה אינם נשארים אותם שירים. כל דור שומע בהם משהו אחר.
בהמשך עלה שלומי שבאן וביצע את „אהבה בת עשרים” של יוסי בנאי. אחר כך הצטרפה אליו רונה קינן ל„ים כחול”, ושוב נוצר החיבור בין זיכרון, מוזיקה וקהל.
דניאל סולומון ודנה עדיני ביצעו את „חזרת פתאום”, וסולומון הגדיר את צוותא במשפט שנשמע כמעט כמו סיכום של הערב כולו: „אי של יציבות בים של חוסר יציבות זה צוותא.”
צוותא תמיד ידעה להיות גם המקום שבו אפשר לעשות דברים שאינם מסתדרים בקלות בתוך קטגוריה אחת. תיאטרון, מוזיקה, סטנדאפ, מחזמר, מערכונים ואמנות ניסיונית יכולים להתקיים זה לצד זה.
מוני מושונוב העלה קטע מתוך „הרמטכ"ל של סין” של חנוך לוין, מתוך „אוי אליאס, אליאס”. זו הייתה תזכורת לכוחו של ההומור האבסורדי של לוין ולמקומו המרכזי בתולדות צוותא.
בהמשך עלו ליליאן ברטו, עידו מוסרי ומוני מושונוב עם מערכון הקולנוע מתוך „אוי אליאס, אליאס” והקהל שאג מצחוק.
ואז הגיעה „מאמי”.
רועי בר נתן הציג את אופרת הרוק של הלל מיטלפונקט, עם מוזיקה של יוסי מר חיים, יצירה שהפכה לחלק מהמיתולוגיה של התיאטרון והמוזיקה הישראליים. הוא הזכיר את העלילה המטורפת בכוונה: מאמי מגיעה לתל אביב, עובדת כמנקה, חווה אלימות, מגיעה לבית בושת, פוגשת פרופסור שמסייע לה להפוך את עצמה, מטפסת לצמרת ובסופו של דבר הופכת לשליטה פשיסטית ששולחת את ישראל למלחמה.
האירוניה של בר נתן הייתה שבמקור אחד הדברים האבסורדיים בעלילה היה עצם קיומה של ועדת חקירה. היום, הוא העיר, זה כבר לא בהכרח נשמע כמו החלק הדמיוני ביותר במחזה. „אם האמירה הזאת פוגעת במישהו אני כמובן מתנצל”, אמר וכולם צחקו.
ערן צור, שהשתתף בחידוש של „מאמי” בשנת 2002 וגם גילם את הפרופסור בעיבוד הקולנועי של היצירה, עלה אחריו. הוא ביצע את שיר הפתיחה וסיפר על ימיו הראשונים בתל אביב ועל ההיכרות עם עולם המוזיקה שהתגבש סביב צוותא, יוסי אלפנט ואהוד בנאי.
בהמשך שר את „השמלה המעופפת”, למילים של רוני סומק וללחן וביצוע שלו.
ואם „מאמי” מייצגת את הצד הפרוע והפוליטי של צוותא, הרי שהמחזמר „הסוף” מייצג את יכולתו של המקום להמשיך לייצר תופעות חדשות. המחזמר של מעין אבן וגיא וינטרוב, בכיכובם של עידן אלתרמן, ג'וי ריגר ואבי דנגור, עלה בצוותא והפך בהדרגה למחזמר קאלט, כזה שהקהל שלו כבר אינו מסתפק בצפייה אלא מכיר את השירים והטקסטים ומגיע שוב ושוב.
זו בדיוק ההמשכיות של צוותא. פעם זו הייתה „מאמי”, פעם חנוך לוין, ואז יכול להיוולד כאן „הסוף”. היצירה משתנה, אבל המנגנון נשאר דומה: נותנים במה ליצירה קצת אחרת, ומחכים לראות מה הקהל יעשה איתה.
אחד הדברים המשמעותיים בדבריו של חיימון גולדברג היה החיבור בין התרבות לבין המציאות הישראלית.
צוותא, הוא הזכיר, לא הייתה רק מקום שאליו מגיעים בערב להצגה. היא הייתה גם מקום שבו ישראל ניהלה את הוויכוחים שלה.
הדבר נעשה מוחשי במיוחד בשנים האחרונות. גם בתקופות מלחמה ניסתה צוותא להמשיך לפעול. לאחר 7 באוקטובר התקיימו במקום אירועי „שרים בצוותא”, שחלקם שודרו מן האולם הריק אל הצופים שנמצאו בבית, במקלטים ובמרחבים מוגנים. בהמשך התקיימו גם אירועי זיכרון, מפגשים ואירועי מחאה.
זו אינה בחירה מובנת מאליה. דווקא בתקופה שבה אנשים זקוקים למקום מוגן, תרבות יכולה להיראות כמו מותרות. אבל ההיסטוריה של צוותא מציעה תפיסה הפוכה: התרבות היא חלק מהחוסן.
לכן גם „החופש ליצור” אינו רק שם של פסטיבל. הוא הצהרה.
גולדברג הזכיר את אברהם שלונסקי היוזם ואת הרעיון של המרכז לתרבות מתקדמת. נועם שריף כינה פעם את צוותא „בית הכנסת של החילונים”. על פי הסיפור שסופר בערב, גם מיקי גבריאלוב אמר לאחרונה על הבמה התרבותית שצוותא היא מכה של המוזיקה הישראלית.
הדימויים משתנים, אבל כולם מנסים לתאר את אותו דבר: מקום שבו אנשים באים לא רק כדי לראות, אלא כדי להשתתף בחיים התרבותיים של המדינה.
כיום מתקיימים בצוותא יותר מ־700 אירועי תרבות בשנה, בתחומים כמו תיאטרון, ספרות, מוזיקה, סטנדאפ ופסטיבלים. מאות אלפי אנשים עוברים במקום במהלך השנה.
זה אולי הנתון החשוב ביותר. כי מוסד בן שבעים אינו יכול להתקיים רק מכוח הנוסטלגיה.
הוא צריך להמשיך לייצר קהל חדש.
רועי בר נתן חזר במהלך הערב גם לסיפור הכלכלי של צוותא. הוא הזכיר כי התקציב המקורי של צוותא עמד על 450 אלף לירות.
אבל הסיפור הכלכלי הוא גם סיפור אידיאולוגי. חבר הכנסת לשעבר חיים אורון סיפר כי לאורך השנים חזרה השאלה מדוע בכלל תנועת הקיבוצים צריכה לממן מקום תרבות כזה בלב תל אביב. למה להחזיק במה כזאת ולתמוך בלהקה, בתזמורת, במקהלה או בגוף אמנותי אחר גם בעיתות מצוקה.
אורון ניסח את התשובה כמעט כמו אז: חברים יקרים, גם ב־2026 צריך וגם אפשר.
ובהמשך הגיע המשפט שאולי מסכם את כל הערב: „צריך לתת לרוחה של צוותא להמשיך ורק להחליף את הריפוד. צריך מאוד, אפילו יותר מאשר אז.”
יש משהו יפה בדימוי הזה. הריפוד מתבלה. הכיסאות מתיישנים. הקירות משתנים. הדורות מתחלפים. אבל אם הרוח נשארת, המקום יכול להמשיך.
גם העתיד שגולדברג תיאר אינו מסתפק בשימור. יו"ר צוותא איזי כרמון מבקש לקדם חזון של מרכזי צוותא גם מחוץ לתל אביב, בפריפריה ובמקומות נוספים בישראל. הרעיון הוא לקחת את מה שצוותא סימלה במשך שבעים שנה ולהפוך אותו לנגיש במקומות נוספים: במה ליוצרים, אבל גם מרחב לחשיבה, לדיון ולחופש.
בערב אחד בצוותא עברו על הבמה כמה מהפנים של המקום. בן ויונתן ארצי, רונה קינן, דני רובס, מוני מושונוב, ליליאן ברטו, ערן צור, דניאל סולומון, דנה עדיני, אסי כהן, דניאל וייס, שלמה שבאן, עילי בוטנר ואלי חביב. כל אחד מהם הביא איתו פרק אחר בתרבות הישראלית.
רועי בר נתן הנחה את הערב, עם היכולת שלו לעבור בתוך שניות מסאטירה פוליטית לזיכרון נוסטלגי וממנו לבדיחה. האירוע נערך בעריכה של אתי אנטה ובהפקתו של חיים וידר.
אבל בסופו של דבר, לא האמנים הם הסיפור היחיד.
הסיפור הוא הקהל.
זה שהיה שם בשנות השישים. זה שהגיע לצוותא 2 לראות קומיקאי צעיר שעדיין לא היה מוכר. זה שישב באולם ליד אישה שלא ידעה מי הוא עילי בוטנר. זה שהכיר בעל פה את „מאמי”. זה שחזר שוב ושוב ל„הסוף”. זה שבא לשמוע שיר של יהודה עמיחי, חנוך לוין, יוסי בנאי או שלמה ארצי. וזה שמגיע היום כדי לראות מה ייוולד כאן מחר.
שבעים שנה אחרי הקמת צוותא, השאלה אינה רק מה היה כאן.
השאלה היא אם עדיין יש כאן מקום לדברים שעדיין לא קרו.
התשובה של הערב הזה הייתה ברורה: כן.
כי כל עוד יש מי שמוכן לכתוב, לשיר, להצחיק, להתווכח, למחות, להסתכן, להיכשל ולנסות שוב, יש צורך בצוותא.
וכל עוד יש קהל שמוכן לשבת ולהקשיב, צוותא אינה רק מוסד בן שבעים.
היא עדיין רעיון.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©