ביבר הזכוכית בבית צבי

ביבר הזכוכית כבחירה אמיצה

הבחירה להעלות את ביבר הזכוכית מאת טנסי ויליאמס בבית צבי, בביצוע תלמידי השנה השלישית, היא בחירה אמיצה ומאתגרת.

מדובר במחזה קאנוני, כזה שכבר הועלה אינספור פעמים על במות התיאטרון בארץ ובעולם וזכה לפרשנויות מגוונות, לעיבודים קולנועיים ולביצועים איקוניים. כל ניסיון נוסף להתמודד עמו מעלה מיד את השאלה הבלתי נמנעת: מה כבר אפשר לחדש? כיצד ניתן להעמיד על הבמה מחזה כה מוכר מבלי ליפול לשחזור, לנוסטלגיה ריקה או לאקדמיות מכובדת אך נטולת חיים?

האתגר הזה אינו פשוט לא לבמאי ולא לשחקנים צעירים הנמצאים עדיין בשלב גיבוש שפתם האמנותית. להמציא את הגלגל מחדש אולי אינה משימה הכרחית, אך להציע פרשנות חיה, רלוונטית ובעלת זווית מבט ברורה בהחלט כן. במקרה של ההפקה הנוכחית ניתן לומר שהמשימה הוכתרה בהצלחה.

בימוי מעודן ואסתטי

הבימוי של רוני גורנשטיין מתאפיין בעידון, בריסון ובאמון עמוק בטקסט ובשחקנים. יש לו גם פן מאוד אסתטי בשימוש במרחב, בפרחים שהאם מפזרת ובחיות הזכוכית שמפזרת הבת.

במקום לנסות להלביש על המחזה אמירה חיצונית או קריצה עכשווית מאולצת, גורנשטיין מאפשרת לשאלות של טנסי ויליאמס לעלות מן הבמה מתוך הקשבה אמיתית.

שאלות על אחריות משפחתית, על בריחה, על אשמה, על שבריריות נפשית ועל המחיר שגובה הרצון לחירות אישית. אלו אינן שאלות היסטוריות או נוסטלגיות בלבד. הן נוגעות גם היום בלב חיי הרגש, הנפש והחברה, והבימוי מצליח להאיר זאת מבלי להדגיש יתר על המידה.

הבחירה לשמור על קו רגשי מאופק יחסית, להימנע מפאתוס מיותר ומהגזמה דרמטית, מוכיחה את עצמה. זוהי הצגה שאינה צועקת את הכאב אלא נותנת לו לחלחל באיטיות דרך מבטים, שתיקות ורגעים קטנים של החמצה.

תנועה בין מציאות לזיכרון

כיאה ל“מחזה זיכרון”, האווירה כולה נעה בין קרבה לאי ודאות, בין מציאות לזיכרון סובייקטיבי, בין מה שקרה לבין מה שנותר חקוק בנפש.

המחזה מציג את דמויותיו המרכזיות בצורה עוצמתית ומדויקת. כיסף כהן מגלם היטב את טום ווינגפילד, המספר, הבן והעד. טום שלו אינו גיבור רומנטי או משורר מיוסר במובן הקלישאתי, אלא צעיר עייף, מודע לעצמו, לכוד בין תחושת אחריות מכבידה לבין תשוקה עזה להימלט.

כהן מצליח לשאת את המורכבות הזו במשחק מדויק ומאופק ולשמש כציר רגשי שמחזיק את ההצגה. המספר אינו עומד מעל הסיפור אלא שקוע בו עד צוואר ותחושת האשמה שמלווה את דמותו גם לאחר הבריחה נוכחת היטב.

לינוי כהן כלורה הפגועה

לינוי כהן, שמככבת בימים אלה כמריה ב'סיפור הפרברים' בבית ליסין, משחקת היטב את לורה העדינה, הפגועה, הנכה והחולה. כהן יורדת לדקויות של השבריריות והחרדות של האישה הצעירה שלא עשתה דבר עם חייה ושנדמה שגם לא תעשה.

לורה שלה אינה רק דמות חלשה או קורבן פסיבי אלא אדם שנסיגתו מן העולם היא גם בחירה וגם מנגנון הישרדות. המשחק של כהן מרוסן, מדויק ונטול מניירות. היא אינה מבקשת רחמים ובכך דווקא מעצימה את הטרגדיה של הדמות.

רגעי המפגש שלה עם ג’ים הם מן הנוגעים ללב בהצגה, אינטימיים, שקטים וכואבים דווקא משום שהם מלאים בתקווה רגעית שנידונה להתרסק.

דניאל בן אפריים כאמנדה

משחק מעולה מעניקה דניאל בן אפריים בתפקיד אמנדה, האם. זהו אחד התפקידים המורכבים והמסוכנים במחזה, שכן קל מאוד לגלוש בו לקריקטורה של אם שתלטנית קולנית ומעוררת אנטגוניזם. בן אפריים מצליחה להימנע מן המלכודת הזו ומציגה אמנדה רבת פנים. מצד אחד שתלטנית כמעט בלתי נסבלת, חודרנית, ביקורתית ומסרבת להרפות, מצד שני אישה בודדה, חרדה ומרירה המתרפקת על עבר דרומי זוהר שנעלם ברגע שבחרה בגבר הלא נכון, השתיין הכריזמטי שעזב אותה והשאיר אותה להתמודד לבדה עם המציאות.

הכוח של אמנדה בהצגה אינו נובע רק משליטתה בסביבה אלא מן החרדה הקיומית העמוקה שמניעה אותה ובעיקר מן הפחד לגורלה של לורה. הרצון “לסדר אותה בחיים”, למצוא לה גבר, עתיד וביטחון, הופך למנוע הרסני גם אם כוונותיה טובות. בן אפריים מחזיקה את המתח הזה ביד בוטחת. אמנדה שלה לוקחת את הפיקוד על ההצגה והכול מתנהל לפי שרביטה אך מתחת לשליטה הזו רוחש פחד עמוק מקריסה.

דמותו של ג’ים, סער טרייסטרמן, “הג’נטלמן המבקר”, משתלבת היטב במארג הכללי. הוא אינו מוצג כנבל או כמושיע אלא כנציג של עולם אחר, עולם של הסתגלות, אופטימיות ואמריקאיות פרקטית. דווקא נורמליותו, כנותו וחוסר מודעותו לעוצמת התקווה שהוא מעורר בלורה הם שהופכים את נוכחותו לאכזרית כל כך. זהו רגע השיא של המחזה וההצגה מצליחה להעניק לו את המרחב הדרוש מבלי להעמיס עליו דרמה יתרה.

הבחירות האסתטיות, התאורה הקצב והעבודה עם החלל תומכות היטב בתפיסת “מחזה הזיכרון”. הבמה כאמור היא אסתטית, וההפקה אינה מסתמכת על אפקטים מיותרים. התאורה משחקת תפקיד מרכזי בהצגה, מבליטה ומטשטשת. לתאורה תמיד תפקיד מרכזי במחזות של טנסי וויליאמס, שמשתמש באור גם בשיח. הדמויות החולות שלו נסוגות אל החושך. פה יש שימוש מעניין בצלליות. כמובן, מקום חשוב יש גם לעיצוב התנועה.

הבחירה, כאמור, היא החלטה אמיצה בהפקה סטודנטיאלית אך כזו שמאפשרת לשחקנים ולטקסט לעמוד במרכז. המוזיקה והאור משמשים כתמיכה אך לא גונבים את ההצגה מהשחקנים הצעירים והמוכשרים.

מחזה אוטוביוגרפי

המחזה מרגש במיוחד נוכח היסוד האוטוביוגרפי שבו. הידיעה שאמנדה מבוססת על אמו של טנסי ויליאמס ועל אחותו חולת הנפש, מעניקה לצפייה רובד נוסף של כאב.

אין זה רק סיפור על משפחה בדיונית אלא וידוי אישי כמעט, ניסיון של היוצר להתמודד עם אשמת הנטישה עם הזיכרון ועם חוסר היכולת לתקן בדיעבד.

מקומו של טנסי ויליאמס במחזאות של ימינו

מקומו של טנסי ויליאמס בהיסטוריה של הדרמה המודרנית אינו ניתן לערעור. לצד יוג’ין או’ניל וארתור מילר הוא עיצב מחדש את המחזאות האמריקאית של המאה ה־20 כשהפנה את המבט מן האפוס החברתי אל הדרמה הפנימית, האינטימית והנפשית.

ויליאמס היה מן הראשונים שהעמידו במרכז הבמה דמויות שבירות פגועות מינוריות לכאורה, נשים, הומוסקסואלים, אלכוהוליסטים, אנשים שאינם מצליחים לעמוד בקצב של החלום האמריקאי. כתיבתו משלבת ריאליזם עם ליריות פיוט עם אלימות רגשית ותמיד נעה על הגבול שבין חמלה לאכזריות. ביבר הזכוכית, מחזה הפריצה שלו, הניח את היסודות לכל יצירתו המאוחרת יותר מ“חשמלית ושמה תשוקה” ועד “חתולה על גג פח לוהט”, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת שפת הבמה.

מאז עלייתו לראשונה בשנת 1944 בשיקגו בתיאטרון ה־Civic Theatre והצלחתו בברודוויי, הפך ביבר הזכוכית לאחד המחזות המועלים והנלמדים ביותר בעולם. הוא זכה לאינספור הפקות, עיבודים קולנועיים וקריאות פרשניות והפך למעין אבן בוחן לשחקנים, במאים ובתי ספר למשחק.

בישראל הועלה לראשונה באמצע שנות החמישים במסגרת התיאטרון הרפרטוארי ומאז שב ועלה בגלגולים שונים על במות מרכזיות ואלטרנטיביות כאחד, כמו גם בבתי ספר למשחק, וזכה לפרשנויות שונות מנאמנות ריאליסטית לטקסט ועד קריאות מודרניות ומופשטות יותר. עצם נוכחותו המתמשכת ברפרטואר המקומי מעידה על מקומו כטקסט מכונן המשמש לא רק יצירה דרמטית אלא גם כלי לימוד מבחן לשחקנים צעירים ומראה מתמדת לשאלות של משפחה זהות ושבריריות אנושית.

ההצגה עלתה כבר בשנות התשעים במסגרת תיאטרון הבימה בבימויה של אופירה הניג שם זכתה להיכרות ראשונית רחבה עם הקהל הישראלי ובעקבותיה הפך המחזה לטקסט חובה בבתי הספר למשחק ובבתי תיאטרון מקצועיים כאחד.

בשנות האלפיים ובשנים האחרונות של העשור השני של המאה העשרים ואחת עלה המחזה בהפקות מקצועיות משמעותיות ביניהן זו של תיאטרון בית ליסין בבימויו של גלעד קמחי ותרגומו של עידו ריקלין, שביקשה להישאר נאמנה לרוח המקורית תוך הדגשת האינטימיות והקירבה האנושית בין הדמויות. ההפקה הזו זכתה לביקורות חמות ולשיח סביב האפשרות להחזיר קלאסיקה מוכרת לבמה בצורה שתישמע חיה ורלוונטית גם בעידן שלנו.

ההפקה של תיאטרון החאן בירושלים ב-2024-2025 בבימוי אריאל נ. וולף ותרגום עידו ריקלין מדגימה כי גם כיום יש עדיין עניין רב בטקסט ובקריאה בו מחדש וכי המחזה ממשיך לאתגר ולרגש קהלים מגוונים בישראל.

בשורה התחתונה:

הבחירה להעלות את ביבר הזכוכית בבית צבי אינה מנסה להתחרות בגרסאות מיתולוגיות או להמציא את ויליאמס מחדש בכוח. ההפקה בוחרת בדרך צנועה אך חכמה, להקשיב לטקסט, לשחקנים ולכאב האנושי שבמרכזו. מתוך הבחירה הזו נולדת הצגה בוגרת, רגישה ומדויקת שמצליחה להפוך מחזה מוכר עד לעייפה לחוויה חיה, נוכחת ורלוונטית גם היום.