שאלון השחקנית: ראיון עם לינוי כהן

הנסיקה של לינוי כהן: בין בית צבי למריה של "סיפור פרברים"

לינוי כהן היא רק בת 22, סטודנטית ב"בית צבי", אבל הקריירה שלה כבר נמצאת במסלול המראה מרשים. היא מגלמת את מריה, התפקיד הראשי במחזמר "סיפור פרברים" בתיאטרון בית לסין, מופיעה כחלק מההרכב של עילי בוטנר וילדי החוץ, וזאת לאחר שכבר הספיקה להשתתף במחזמר "מלצרית" בתיאטרון הקאמרי. את לינוי פגשתי בשבוע אחד שבו היא נעה בין שני קצוות: מריה הזוהרת ב'סיפור הפרברים' בבית ליסין, סיפור הפרברים בבית ליסין – בילוי נעים ובין לורה השברירית ב'ביבר הזכוכית' בבית צבי. ביבר הזכוכית בבית צבי – בילוי נעים

איך הולך עם ביבר הזכוכית?

היום זאת הצגה אחרונה שלנו ואני מאוד מתרגשת.

בלימודים זה הולך בקצב מסחרר?

כן. כבר מתכוננים להפקה הבאה שהיא 'החייל הרברבן', ומיד לאחר מכן מחזמר בשם 'כל הכבוד' עם שירים ישראלים.

איך כל זה מסתדר לך עם סיפור הפרברים?

מאוד מתחשבים בי פה. בכל הפקה יש שני שחקנים לכל תפקיד, וכשאני מופיעה בבית לסין או עם עילי בוטנר, מתחשבים בי.

איך הגעת למשחק? הרי רצית להיות זמרת בהתחלה.

ככה זה בחיים. התלהבתי מהמוזיקה. הייתי בהרבה מסגרות מוזיקליות, אבי כנר וגם האחים שלי מנגנים.

הלכתי למגמת מוזיקה ועשיתי 5 יחידות במוזיקה בתיכון רעות בחיפה. ועד שלב מסוים אכן חשבתי בעיקר  על כיוון המוזיקה, אבל לצד זה היו לי הרבה חלומות אחרים. למשל, חשבתי שאולי אהיה אדריכלית או מיילדת, היו לי כל מיני מחשבות. אבל בסוף גיליתי שמה שהכי מעניין אותי זה לשיר, לשחק ולרקוד. כלומר, הבמה משכה אותי. לכן כל החלומות האחרים הלכו הצידה. אבל מי יודע, יכול להיות.

למה הלכת ללמוד משחק?

באתי מעולם המוזיקה. הייתי בהרבה מסגרות מוזיקליות ולא מצאתי מה מייחד אותי ומה שונה בי מאחרים. שרתי גם אופרה וגם מוזיקה קלאסית, אבל לא מצאתי את הדרך האישית שלי.

תמיד אהבתי מחזות זמר. עד גיל 12 ראיתי כמעט את כל מחזות הזמר שהיו בארץ, ואז נפל לי האסימון שזה מה שמעניין אותי. השילוב.

שילוב של מוזיקה, משחק ומחול. זה מקום שמחמיא לי ואני מאוד אוהבת אותו. אז החלטתי ללכת עם זה קדימה. הלכתי לקורסים למשחק ולשיעורים פרטיים במחול, ואז זה התגלגל גם לאודישנים בהכוונתו של עוז מורג.

הגעתי למחזמר 'מלצרית' בקאמרי. הייתי בלהקה צבאית של חיל החינוך. התלבטתי אם להתפתח בארץ או בחו"ל. בסוף החלטתי להישאר פה בבית. אני מאמינה בדרך ומאמינה שמה ששלי שלי. החלטתי ללכת ללמוד וחשבתי שאשים את החיים על הולד, אבל בסופו של דבר הולד לא היה פה. למדתי על עצמי פה מול במאים, אנשי מקצוע וחברים, וכל הזמן התפתחתי והשתדרגתי תוך כדי הלימודים.

למה בחרת בבית צבי?

לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה, למרות שהיה לי ברור שמחזות זמר זה המיקוד שלי. עשיתי אודישנים לכמה בתי ספר והתקבלתי לכמה מהם, אבל האנרגיה של בית צבי בדיוק התאימה לי.

השתתפתי אז במחזמר 'מלצרית' והייתי צריכה שיתמכו בי, שהלימודים לא יקשו עליי, ולהפך. פה מהרגע הראשון עטפו אותי ואמר לי חשוב שתתחילי בחוץ, אנחנו לא נהרוס לך. לא כל בית ספר היה מקבל את זה.

באיזשהו שלב נכנס גם עילי בוטנר וילדי החוץ ועכשיו את גם מריה בסיפור הפרברים.

כן. ציפי פינס (המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין) לימדה אותי פה שיעור סצנות בשנה ב'. היא ראתה אותי בשיעורים. בשנה ב' החסרתי הרבה בגלל החזרות עם עילי בוטנר. הסברתי לה למה אני מחסירה, והיא אמרה לי שהיא מאוד אוהבת אותו וגם היא עובדת איתו. זה התגלגל לזה שקיבלתי הזמנה לאודישן לסיפור הפרברים. היא הודיעה לי שהתקבלתי וזה פתח בפניי עולם אחר.

הקריירה שלך מתגלגלת מהר.

אני מרגישה שיש מסלול ואני מקווה להמשיך להתפתח. אני פה כדי להישאר וזאת הדרך שלי. אם זה יהיה מהר ואם זה יהיה לאט, אני מכינה את עצמי לכל דבר וגם לכל סוג של ביקורת. היום גיל הוא לא פקטור לכלום. יש אנשים שמתפרסמים בגיל 5, כל אחד בזמן שלו. אני המון שנים באודישנים, לא התחלתי עכשיו. רק עכשיו אני עושה דברים שאנשים יודעים עליהם.

מה התפקידים הבולטים שלך? האם יש לך כבר טייפ קאסט?

מריה היא צעירה ומאוד טבעי לי להיות מריה. גם מבחינת הזמרה וגם בגלל המראה אני יכולה לעבור כפורטוריקנית. מבחינת תכונות האופי שאני מזהה אצל מריה, יש בה המון אופטימיות. היא מאוד מתרגשת מהעיר החדשה ומהחיים החדשים והיא מרגישה בטוחה ברגע, וגם אני כזאת. לכן אני מרגישה שהדמיון בינינו עוזר לי עם הדמות שלה. אלדר גוהר גרויסמן הבמאי, בתהליך העבודה על הדמות, אמר לי שיש בלינוי הרבה ממה שיש במריה ואני מצליחה להביא את זה במשחק שלי.

בביבר הזכוכית את משחקת דמות שונה לגמרי.

כן, ללורה יש עולם משלה. הדמות של מריה יותר נגישה לי, עם לורה זה היה יותר קשה, אבל מצאתי את המקום שלה בתוכי. רוני גורנשטיין הבמאית עזרה לי בזה, וגם עצם זה שהיינו קאסט קטן, למדתי הרבה על לורה.

לורה נכה, טנסי ויליאמס מציין שהיא נכה ברגל, אבל אנחנו נתנו לה גם עקמת בגב. יש לה המון קשיים נפשיים והרבה חרדות וגם מצב משפחתי מאוד מורכב, בלי אבא. ובצד השני יש לה את העולם של הזכוכיות, ביבר הזכוכית הזה. זכוכיות גורמות לה להירגע. זה היה תהליך ללמוד אותה ולבצע אותה.

מה האתגרים הגדולים שלך כשחקנית?

כל פעם מחדש לקחת דמות, לקחת סיפור, להביא את עצמי. לעשות את המיטב שאני יכולה. לתת את כל הפרטים החשובים ולהביא את עצמי לקהל. כל דמות דורשת דברים שונים, כל פעם יש אתגר אחר בדמות אחרת וזאת רק ההתחלה שלי.

מהו תפקיד הבמאי מבחינתך?

כל במאי זה קצת אחרת. בבית הספר היו לי כמה במאים שונים. בסוף אני חושבת שהתפקיד של הבמאי הוא לתת ביטחון. לי מאוד נוח להיות חומר ביד היוצר, להתמסר לחזון של הבמאי. אולי גם בגלל שזאת ההתחלה שלי במקצוע.

אני אוהבת שיש לבמאי ויז'ן מאוד ברור. בכל פעם אני צריכה להמציא את עצמי מחדש, זה יכול להיות מאוד מורכב, אבל הבמאי, למשל אלדר בסיפור הפרברים ועוז מורג שביים אותי בבילי שוורץ, הם עוזרים לי למצוא את הניואנסים ואני מאוד נהנית מהעבודה עם במאים.

איך את מכינה את עצמך לתפקיד?

כל תפקיד דורש מחקר. למשל עם מריה בסיפור הפרברים. הייתי צריכה להכין את עצמי מבחינה קולית. לקחתי חצי שנה שיעורים פרטיים עם המורה אלינור זון ועברתי תהליך קולי גדול. כל הצגה מחדש אני מוצאת עוד משהו, זה תהליך שלא נגמר אף פעם. כל תפקיד וההכנות שהוא דורש, ואני מקווה שבעתיד אצטרך ללמוד עוד דברים רבים נוספים.

מהם סוגי המחזות שאת מעדיפה?

יש הרבה ז'אנרים והרבה מחזות שאשמח להשתתף בהם. כיום אני מרגישה שמדויק לי להשתתף במחזות זמר, אבל בבית ספר אני חווה את כל המגוון: דרמות, קומדיות. אני חושבת שבעתיד אשחק מהכל מהכל.

האם השחקן הוא שותף ליצירה?

בשלב הזה זה עוד לא מדבר אליי. עוד לא יצא לי אבל אולי בעתיד כן.

רפרטוארי או פרינג'?

כיום אני מאוד נהנית מהרפרטוארי, אבל אין לדעת מה יזמן העתיד. התיאטרון הוא עולם שלם והכל פתוח.

איך את בוחרת תפקידים?

עד היום לא בחרתי שום תפקיד. גם בבית ספר בוחרים בי. יש במקצוע הזה מגוון רב ואף פעם אי אפשר לדעת איזה תפקיד יהיה מדויק בשבילי ולמה אבחר.

אם לא היית שחקנית?

וואו. אני לא יודעת. אני אוהבת ילדים, אני אוהבת לאפר, אבל אני לא יודעת במה הייתי עוסקת אם לא הייתי על הבמה. יש לי אח תאום שסיים עכשיו את שירותו הצבאי והוא טס לטיול הגדול שלו. כל אחד עושה את הדרך שלו.

צילום תמונה ראשית: נעמה שיימן