קרום בגודמן

קרום שלוין היה מרוצה ממנו

חנוך לוין, לו היה מתהלך בינינו היום,  היה מן הסתם שבע רצון ממחזור י"ט של בית ספר גודמן. אפשר להניח שהיה עוצר, מתבונן, אולי אפילו מחייך קלות מול המשחק והבימוי, העושר והרבדים של קרום שלו.

בהעלאת המחזה בצורתו הנוכחית יש דגש על החומר האנושי שעמד בלב כתיבתו ועדיין נוכח כאן במלוא  מורכבותו וכאבו, תקוותיו ואכזבותיו.

קרום הוא מן המחזות שבהם לוין מוותר כמעט לחלוטין על מנגנון העלילה. אין כאן סיפור שמתקדם, אין יעד ברור, אין הבטחה לשינוי. הזמן אינו דרמטי אלא סטטי, חוזר על עצמו, שוקע. החיים אינם נעים לקראת שיא אלא נגררים לעבר סופם הטבעי.

זו אנטי דרמה מובהקת, דרמה של קיום יומיומי, שבה הטרגדיה אינה אירוע חריג אלא מצב מתמשך. ההפקה הנוכחית מבינה זאת היטב ואינה מנסה להאיץ, לחדד או לייפות את החומר. היא מאפשרת לו להצטבר.

בדידות לא מוחלטת

ההצגה מתקלפת שכבות שכבות. לא בבת אחת, לא בהצהרות, אלא בהצטברות. מבטים, השהיות, מחוות ורגשות חנוקים. מבט שמשתהה רגע ארוך מדי, שתיקה שמסרבת להתמלא, תנועה שנעשית כבדרך אגב אך נושאת משקל כבד.

הרגשות כאן אינם רק מתפרצים.  לרוב הם מחלחלים. זהו עולם שבו הדמויות חיות זו לצד זו, לא באמת יחד, ובכל זאת אינן מסוגלות להיפרד. הבדידות אינה מוחלטת, ולכן היא לעיתים אכזרית יותר.

קרום מורכב

אחת הבחירות המעניינות בהפקה היא האופן שבו קרום עצמו מעוצב כדמות מורכבת יותר מכפי שנהוג לעיתים בקריאות לוויניות. מצד אחד, הוא אגואיסט, מרוכז בעצמו, עסוק בצרכיו הקטנים ובעלבונותיו,  בזאת הוא בן משפחה מובהק לגיבוריו של לוין.

מצד שני, יש בו גם טוב לב מסוים, כמעט בלתי צפוי. לא טוב לב מוסרי או הירואי, אלא נכונות להיפגע, להיות תלוי, להזדקק לצד תמיכתו בחברו החולה תוגתי.

חמלה

חמלה כזו אינה שכיחה בעולמו של לוין, ובוודאי אינה מובנת מאליה. החמלה הזו משנה את יחסי הצופה עם הדמות. קל יותר להזדהות עם קרום בהפקה הזו, לא משום שהוא נעים יותר, אלא משום שהוא אנושי יותר. בניגוד לדמויות קיצוניות יותר כמו בחפץ, שבהן האכזריות וההשפלה הן כמעט עקרון מארגן, כאן נפתח מנעד רחב יותר של מצבים נפשיים.

הרוע קיים, הנרקיסיזם קיים, ההשפלות נוכחות מאוד בחלק מהדמויות, לעיתים גם בקרום עצמן, אך הן אינן חזות הכול. לצידן מופיעים פחד, עייפות, קנאה שקטה, רצון לאהבה שאינו יודע לבטא את עצמו.

במובן הזה, ההפקה אינה רק מרככת את לוין אלא מרחיבה אותו. היא מדגישה את מה שלעתים נזנח בקריאות חד ממדיות שלו, את האלימות הרכה של חיי השגרה, את ההחמצה הקטנה והיומיומית. זהו עולם שבו בני אדם פוגעים זה בזה לא מתוך רוע גדול אלא מתוך צורך נואש להרגיש קיימים.

הבימוי של שמעון מימרן תורם תרומה משמעותית לאופי הזה. זהו בימוי שעובד בפרטים, בניואנסים, בשכבות דקות של התנהגות. הוא אינו מכריע את הדמויות אלא מאזין להן. כמו במכחולים דקים ורחבים, מימרן מתווה את קרום בצבעים וגוונים רבים, עם סוגי הומור שונים, מוזיקה של שכונות מהסוג הדל והמתפורר, שנותרה בו מעט מאוד תקווה אבל מידי פעם גם חגיגות של מוזיקה ומחול.

ועם כל זאת, מתקבל קרום תזזיתי ועצוב בעת ובעונה אחת, טרוד ודואב, כזה שמכיל סתירות מבלי ליישב אותן.

הבימוי מצליח להחזיק את המתח שבין הקומי לטרגי בלי להכריע לטובת אחד מהם. ההומור נוכח, ולעיתים אף בולט, אך תפקידו אינו להקל אלא להחריף.

הצחוק נובע מן הפער בין הציפייה לחיים בעלי משמעות לבין המציאות העלובה של הדמויות. זהו צחוק שמביך את הצופה, צחוק שאחריו נותרת תחושת אי נוחות. בדיוק כפי שלוין ביקש.

עבודת אנסמבל

עבודת האנסמבל היא מן החוזקות של ההצגה. אין כאן תפקידים משניים במובן הרגיל. כל דמות מקבלת נוכחות, זמן, משקל. היחסים בין הדמויות אינם סכמטיים אלא נעים בין תלות לניצול, בין צורך עז בקרבה לדחייה כמעט אינסטינקטיבית. זהו מארג אנושי צפוף, חונק לעיתים, אך חי מאוד.

אורי שכטר מגלמת את האם בצורה משכנעת ומדויקת. זו אם לווינית במלוא מובן המילה, חונקת, תלויה, דורשת, אך גם פגיעה ושברירית.

שכטר אינה הופכת את הדמות לקריקטורה אלא מעניקה לה עומק רגשי שמאפשר להבין את מקורה של האכזריות. מעבר לכך, יכולות השירה שלה בולטות במיוחד ומוסיפות לדמות ממד נוסף של כאב ושל כמיהה שאינם נאמרים במילים.

אילי חסין בתפקיד טרודה מצליחה להפיק דמות שאינה חד ממדית כלל. טרודה שלה אינה רק מושא ללעג או כלי דרמטי, אלא שהיא אישה מיוסרת, קרועה בין האפשרי לבלתי מושג. היא יכולה להשיג בקלות את הגבר המוצלח שאינה רוצה, ואינה יכולה להשיג את זה שבו היא חושקת. הסתירה הזו, שביסודה תחושת החמצה עמוקה, מגולמת ברגישות ובאיפוק, מבלי להדגיש יתר על המידה את הסבל אך גם מבלי לטשטש אותו.

שיר בוטאשוילי מצטיינת בתפקיד פליציה, דמות ששמה משמעותו אושר בלטינית, אך חייה רחוקים מכך מרחק רב. בוטאשוילי מביאה לבמה הומור חד ומדויק, תזמון קומי מצוין ויכולת להצחיק מבלי לבקש את הצחוק. ההומור שלה אינו מקל על הדמות אלא מדגיש את הפער בין השם, הציפייה והמציאות, בדיוק ברוח הלוינית.

תוגתי גם הוא ליהוק נהדר של יהונתן גנקין שמצליח להצחיק במורבידיות המתייסרת שלו, עד שהוא חולה באמת ומתכחש לחוליו, כמו היפוכונדרים רבים.

מיכל לוי בתפקיד דופה (תחת בפולנית) משלימה את המארג האנושי של ההצגה בנוכחות רגישה ומדויקת. כמו אורי שכטר, גם היא זמרת מחוננת, והשירה שלה משתלבת באופן אורגני בעולם ההצגה. היא אינה משמשת קישוט או הפוגה, אלא עוד אמצעי לביטוי של תקיעות, עייפות וכמיהה.

וכמובן, איתמר מועלם בתפקיד קרום נושא על כתפיו את מרכז הכובד של ההצגה, והוא עושה זאת ברגישות ובדיוק. הוא מצליח לגלם דמות שאינה סימפטית במובן הפשוט, אך גם אינה קריקטורית.

המשחק שלו מדגיש את הסתירה שבין אגואיזם לפגיעות, בין אדישות לכמיהה, בין רצון לשלוט לבין פחד עמוק מנטישה. זו דמות שנוכחת במלואה גם כשהיא שותקת.
כולם יחד מיטיבים לחולל עולם בימתי שלם.

עבודת האנסמבל קשובה, מדויקת, נטולת מאמץ חיצוני. השילוב בין משחק, שירה והומור יוצר הצגה שמכבדת את הטקסט של לוין אך גם מעניקה לו גוף חי ונושם. זהו תיאטרון שאינו מבטיח נחמה, אך כן מציע הכרה. ולפעמים, אצל חנוך לוין, זה הדבר הקרוב ביותר לחסד.

יוצרים
מאת חנוך לוין
בימוי: שמעון מימרן
ניהול מוזיקלי ועיבודים: אפי שושני
עיצוב תפאורה: דינה קונסון
עיצוב תלבושות: רונה משעול
עיצוב תאורה: אייל דניאל
עיצוב תנועה: דור אלדר
עיצוב וידיאו ארט: שחר ברכה
הדרכה קולית: יאיר אפשטיין
הדרכת טקסט: אפרת ליפשיץ
אריזה גרפית: גיא יעקב ישראל

צוות הפקה
מנהלת הפקות: שירה וינטרפלד
ייצור תפאורה: שלומי בן ברוך
מנהל טכני: אייל פיש
עוזרת במאי: מיכל לוי

שחקנים:

קרום איתמר מועלם

האם אורי שכטר

תוגתי יהונתן גנקין

טרודה אופיר בנימינוב

טרודה אילי חסין

שקיטא יובל בוחבוט

דופה הדס שטיבלמן

דופה מיכל לוי

פליציה טל אליאס

פליציה שיר בוטאשוילי

דולצ'ה אסף ברקוביץ'

תכטיך רן אמיר

צוויצי אסיף הלל

ברתולדו אמיר אינהסז

רופאה וספרית טל בנבנישתי

צילומי סטילס: אביבה רוזן

טריילר: רדי רובינשטיין