פיליון בקולנוע

ראשית ייאמר: פיליון הוא סרט שרבים ימצאו אותו לא קל לצפייה. הוא מציב את הצופה מול מערכת יחסים המבוססת על כוח ושליטה, ולא נמנע מהצגה של סצנות מין קשות  שבהן דומיננטיות והכנעה הם חלק מרכזי מהדיאלוג בין הדמויות.

זהו סרט שדורש נכונות לאי־נוחות ופתיחות לסיפור שאינו מנסה לרכך את האכזריות הפיזית והרגשית שביחסי שולט-נשלט שהוא מציג.

העלילה מתמקדת בקולין, פקח חנייה לונדוני מופנם שחייו משתנים לחלוטין כשמערכת יחסים עם ריי, אופנוען חתיך, כריזמטי ודומיננטי, נכנסת לתמונה. קולין נשאב ברצון למערכת המעוותת. הסרט מציג את ההתקשרות הזו כבחירה מודעת בחיים עם היררכיה ברורה, שליטה והכנעה. הן חלק מהסדר היום והסרט מציג אותה ללא שיפוט מוסרי. השיפוט הוא של הצופה בלבד.

הצפייה בסצנות המין, כאמור אינה קלה. הן אינטנסיביות ובוטות. לייטון בוחר להראות את המערכת הזו באופן עקבי ולפרטי פרטיה. וההצטברות של אותם רגעים מייצרת את תחושת הקושי הנמשכת. לאדם נורמטיבי קשה לחזות בהשפלה הנמשכת ולקבל שהכניעות של הגיבור כאן היא אורח חיים, תפקיד שמובן ונתקבל על ידי הדמות הראשית לא מתוך כפייה חיצונית, אלא מתוך התמודדות פנימית עם זהותו.

זהו גם סרט שמזכיר במובנים רבים את רב־המכר ואת סדרת הסרטים שבאו בעקבותיו, חמישים גוונים של אפור. עם זאת, יש כאן הבדל משמעותי בזווית הסתכלות. דמות הגיבורה של חמישים גוונים של אפור היא אסרטיביות דיה כדי להתנגד ולהכתיב את תנאיה. יש שם גם לא מעט רומנטיקה. כאן הדגש הוא על קשר מעוות. גם אם ריי האופנוען מגיע בשלב מסויים לרובד רגשי עמוק יותר, קולין לעולם לא יכתיב את תנאיו.

'פיליון' הוא המושב האחורי של האופנוע. זה שמצטרף. הפאסיבי שגורלו תלוי בזה שנוהג. מצד שני, הרכיבה על אופנוע מאחור מזמנת אפשרות לקרבה ותחושה של העזה וחיים. כשהרוכב הוא יפה תואר כמו ריי, והרוכב מאחור, פקיד חוור, רזה ורחוק מלהיות יפה תואר נשאל 'איך תפשת חתיך כזה?', כל ההשפלות מתגמדות.

אחד הצדדים שהופכים את הסרט למורכב ומעניין יותר הוא הצד המשפחתי. לקולין יש זוג הורים מקסים. מהסוג שכולם היו מאחלים לעצמם. חמים, אכפתיים, מתעניינים ותומכים. אמו של קולין חולה בסרטן סופני, והיא רוצה לראות את בנה מאושר.

לעומת האב, שגם הוא מתפעל מריי החתיך והאופנוע שלו, האם מבינה שיש משהו לא נכון בקשר הזה. למרות שקולין מחובר אליה מאוד, הוא מתרחק גם ממנה כדי להחזיק בריי.

לקולין יש אסרטיביות כמעט אפסית; הוא דמות כנועה מלכתחילה, והוא רוצה להמשיך להיות כזה, הסיפור שלו הוא מסע של הבנה עצמית. הוא אינו מנסה להשיג כוח אלא ללמוד על גבולותיו בתוך ההסכמה הזו.

בימוי

הבימוי של לייטון מלוטש אך מרוסן. המצלמה שומרת מרחק רגשי מסוים; הצילום פונקציונלי ונטול תמרונים סגנוניים בולטים; המוזיקה מעטה, למרות שיש בו זמר ופסנתר.

הבחירה הזו מדגישה את ההיבט ההתנהגותי של הסיפור. זוהי יותר תצפית על היחסים שיוצר הגיבור. הקצב האיטי תורם לתחושת המציאות היומיומית של החיים עם אותו מבנה יחסים, והדיאלוגים אינם מסבירים אלא מראים, מה שמאפשר לצופה לשפוט בעצמו.

משחק

המשחק של הארי מלינג בתפקיד קולין הוא מרכזי להפיכתו של הסרט למדויק ומעורר מחשבה. תפקיד זה דורש הפגנת עולם פנימי עשיר תוך מינימום הבעות וגילויים חיצוניים. מלינג מצליח להעביר דמות שמצד אחד אינה קלה להבנה, ומצד שני אינה מתפזרת רגשית. הוא עושה את האיזון הזה באופן מדויק.

אלכסנדר סקארסגארד, המגלם את ריי, מביא נוכחות חזקה ומאוד פיזית, אך הדמות שלו היא אניגמטית והוא כלי  במסגרת שמציבה את קולין במרכז. הזרקור אינו עליו אלא על קולין והדינמיקה שנוצרת ביניהם.

פיליון אינו סרט שמביא תשובות. הוא מתמודד עם שאלות של חופש אישי, שליטה עצמית ומערכת יחסים שמוגדרת לפי חוקים ברורים. הסרט בא מנקודת מבט של התבוננות והוא מאפשר לקהל שלו לחשוב על גבולות, על ויתור ועל זהות, כל אחד לפי ערכיו, גבולותיו וקוי המוסר.

המבנה האיטי הזה גם הוא אינו קל לכל צופה. יש כאן אי־נוחות רציפה. הסיום, שאינו חד־משמעי, משאיר תחושת המשך במחשבה יותר מאשר תחושת סוף. זהו מאפיין של את המבט הייחודי של לייטון.

ובנושא ההישגים האמנותיים: הסרט זכה בהכרה מספרית וברורה בפסטיבלים ובטקסי פרסים. ב־פסטיבל קאן 2025 הוא קיבל את פרס התסריט בקטגוריית Un Certain Regard — פרס מרכזי המוקדש לעולם הקולנוע העצמאי והאמנותי.

באותה שנה בטקס British Independent Film Awards 2025 הסרט הצליח בולט: הוא זכה בפרס הסרט הבריטי העצמאי הטוב ביותר, וכן בפרס תסריט בכורה, פרס עיצוב תלבושות, ופרס איפור ועיצוב שיער — ארבעה פרסים בסך הכול, מה שהציב אותו בין המועמדים הבולטים של השנה.

הישגים אלה מדגישים כי מדובר לא רק ביצירה טעונה וייחודית מבחינה תכנים, אלא גם בעבודה קולנועית שמוערכת על ידי קהל מבקרים ובחוגי מבקרים מקצועיים.
בסיכום, פיליון הוא סרט ריאליסטי ומכוון, שבא לשקף מציאות חיים מסויימת. זהו סרט על גבולות וזהות, על כניעה שלא תמיד מובנת וברורה, ועל בחירה שלא תמיד נראית כבחירה אמיתית.

לא כל צופה יוכל להתחבר אליו, אך אלה שיעמדו מולו בסבלנות יגלו יצירה קולנועית מדויקת, אמיצה וקשובה לשאלות מורכבות של גוף, כוח ונפש.

בימוי הארי לייטון

תסריט הארי לייטון

בהשתתפות

הארי מלינג, אלכסנדר סקארסגארד, לסלי שארפ