לפני מספר שבועות ראיתי את יצירת המחול של יעל שילר, 'גלוריה'. בקרוב תעלה יצירה נוספת שלה בשם האגם 'Lake'. דיברתי עם יעל על תחילת קריירה בגיל מבוגר יחסית לרקדנים, גיל 36, על התפתחותה כרקדנית וכיוצרת במקביל לקריירה שלה כפסיכולוגית ועל ההשפעה ההדדית של שתי הקריירות שלה.
אני יוצרת מזה עשור וגם רוקדת ביצירות שלי. התחלתי עם יצירה בשם 'לילי'. אחריה יצרתי את 'גלוריה' ואז את 'סופי'. זוהי טרילוגיה של שלוש יצירות שהן כמו אחיות, במובן של ההתבגרות שלי ושל היצירות. החיים שלי הם חלק מההוויה היצירתית שלי, שמכוונת את התהליכים שלי.
הרקדנים גם הם לוקחים חלק ביצירה, הם רקדנים יוצרים. אנחנו עוברים יחד תהליך ארוך של כמה חודשים של יצירה בסטודיו. אני באה עם הסיפור שאני מתכוונת לספר, ועם כל קאסט זה משתנה בגלל השוני בסיפור האישי של הרקדנים, שמביאים את הניסיון ואת המחשבות שלהם ליצירה.
בעשור האחרון כולנו התבגרנו. עברנו כל כך הרבה גם במישור האישי וגם במישור של המדינה. המציאות השתנתה בכל המובנים, וזה יצר גם אבולוציה מיצירה ליצירה. תהליך האבולוציה הזה תאם גם את ההתבגרות שלי כאישה בעולם של הקולקטיב ושל העם שלנו. זהו תהליך שהשאיר את חותמו. הכול ניכר ביצירות האלה.

אלה יצירות שמגיעות מבפנים, אבל שואפות להגיע לקצה החשוף שלנו. לכל יצירה יש את הסיפור שלה. לילי, האחות הצעירה, סופי היא האחות הבוגרת והבשלה. כמו כל אישה שעוברת מסע בין שנת הארבעים לשנת החמישים בחייה. יש השלמה, יש פרידה, יש התחלה מחדש. וזה ניכר.
התהליך בסטודיו מתחיל באימפרוביזציה ובתרגילים. בדומה לתיאטרון, יש לנו שיחות ארוכות על הרעיונות. ויש חשיפה. הרקדנים מתחברים לסיפור ולרעיונות ברמה האישית שלהם וברמה האינטלקטואלית שלהם.
שום דבר לא מתוכנן מראש במובן הסגור. מתחילה היכרות. זה מסע. אף פעם אי אפשר לדעת איך היצירה תיראה בסוף. התהליכים הם ארוכים ויש מסרים ששוקעים בתוך תהליך העבודה. בתוך זה צריך זמן. צריך לעשות את הדרך עם עבודת הסטודיו.

האנסמבל משתנה מיצירה ליצירה. בנקודות זמן שונות אנשים משתנים. אנחנו משתנים כל הזמן, מרעיון לרעיון, מנקודת זמן אחת לשנייה. זה חלק מהעניין, זה חלק מהדינמיקה.
האגם אינו המשך ישיר לשלוש היצירות הקודמות. אין בו את סיפור החיים המובהק שלי. הוא הרבה יותר קולקטיבי וגם אישי בעת ובעונה אחת. יש בו גם השראה מעונות השנה, במובן של חלוקה בזמן, בגוף האדם, גם בזמן של הטבע ושל המדינה שלנו. ואיך שעברנו טרנספורמציה ממצב למצב.
אני הוספתי עונה חמישית. ההשראה לעונה הזאת נובעת מהשנתיים האחרונות שהביאו הרבה אסונות, גם אסונות טבע עולמיים ומקומיים וגם מזג אוויר קיצוני שהביא לאסונות. זו עונה חדשה. ובעונה הזאת יש תחושה שלא הכרנו קודם.
גם כל מה שנעשה ברחובות, ההפגנות והמחאות, ההשתנות של מציאות חיינו באופן כללי ובאופן אישי ואיך שזה משפיע עלינו, איך זה משפיע על הטבע, איך זה משפיע על קבוצות, איך זה מקביל לתהליך כרונולוגי של השתנות שעובר קולקטיב. קולקטיב שעובר טרנספורמציה. איך זה מופיע בגוף, איך הוא משפיע ומושפע מכל מה שקורה בחוץ.
את עוסקת במחול וגם פסיכולוגית. איך זה מתיישב יחד?
אני פסיכולוגית הרבה שנים. ואני רוקדת כמו שאני מטפלת ומטפלת כמו שאני רוקדת. הטיפול הוא סוג מסוים של ריקוד והריקוד הוא סוג מסוים של טיפול.

יש טרנספורמציות. יש דברים שממש מקבילים. למשל, אני מוציאה הרבה תובנות מהפסיכולוגיה להבנה של תהליכי ריקוד. צריך לדעת להחזיק תהליך יצירה. צריך לדעת איך לא להתפרק. איך לא ללכת לאיבוד בשלבים שונים של התהליך. איך להביא לידי סיום.
גם בשיחה טיפולית יש תהליך. יש בו עליות ומורדות ונפילות. יש לי קשר עמוק עם הנפש שלי. יש נביעה מאוד דומיננטית ביצירתיות שלי מאיך שאני מרגישה, איך שאני רואה דברים ואנשים.
אני מאוד טובה במילים כביכול. אבל אפילו מילים לא מצליחות לבטא כל מיני מסרים. ואז הגוף נכנס. ואם יש לידי עוד שישה גופים שנעים לידי, יש מנעד הרבה יותר גדול בפיתוח הרעיון. לא רק בכמה גופים. יש גם מוזיקה, יש קולות. יש תאורה. זה משהו הרבה יותר עשיר ממשפט מילולי.
ביצירות שלי יש גם טקסטים שאני כותבת תוך כדי יצירה או שהיו לי כבר קודם. והם מעבירים את המסר בתוך תהליך המופע. גם לקהל, גם לרקדנים. הם עוזרים לזקק את הרעיון ולהוביל את המופע מתחילתו ועד סופו.
כשאני מגישה מופע לקהל, אני זוכרת שלא מדובר באוטוביוגרפיה שלי בלבד. אני עושה זוכרת שהקהל רוצה ליהנות מהמופע במובן התרבותי. לי מאוד חשובה האסתטיקה גם ביום יום.
אני מדמיינת תמונות מסוימות שמובילות את הצופים למה שקורה על הבמה, שכולנו נהיה נוכחים ונתחבר לזמן היקר הזה שבו אנחנו נפגשים לשעה קלה. אני רוצה לתת לצופים חוויה אופטימלית.

חשוב לציין שמאחורי סיפור הגלידה, למשל, יש חוויה טרגית. הרקדנים מכירים את הסיפור שלי, שיש לו משמעות אחרת.
אני אחות שכולה. בזמן השבעה הייתי בת 12. קרוב משפחה הציע לקחת אותי לאכול גלידה, למרות שזה היה תמוה. אני הסכמתי. ואז ראינו למטה קצין עם הציוד של אחי, עם הקיטבג והעיטורים שלו. המשפחה לא רצתה שאהיה נוכחת בבית, אבל אני ראיתי את החייל.
שיתפתי פעולה ושתקתי. הלכתי לאכול גלידה. אמרו לי לבחור שלושה טעמים. לקחתי גביע גדול של גלידה ולא הצלחתי לאכול אותו. היה פה דיסוננס בין גביע הגלידה הצבעוני לבין תחושת האובדן והרצון להקיא.

מה שקורה הוא שאחרי כל הופעה אני מקבלת הודעות מאנשים שאני אפילו לא מכירה. למשל מנשים שחולמות להגשים את עצמן ורואות אישה שהגשימה את עצמה. או מסרים לגבי טראומות ותהליכים של צער. איך להתמודד עם תהליכים כאלה. יש יכולת להזדהות עם המטען האישי שלהם.
עם השנים זה נעשה דבר שאני גאה בו. בגלל הנסיבות האישיות שלי טיפלתי במשפחה וזנחתי שאיפות מקצועיות. כשחזרתי לתחום הריקוד שברתי הרבה תקרות זכוכית באמצעות עבודה מאוד קשה וסיזיפית.
בניגוד לתפיסה שריקוד הוא לצעירים בלבד, שריקוד מתאים לתקופות מסוימות בחיים, אבל אני מגלה עם השנים שאני מביאה בשלות ועומק שחסרים אצל רקדנים צעירים. וגם ידע בתהליכים.
ריקוד זה לא רק טכניקה. אתה רוצה להרגיש ולחוות. זה לא רק רגליים שמתעופפות גבוה, גם בזה אני מתאמנת קשה. אבל חוויה אמנותית לא מסתכמת בזה. זו חוויה כוללת.
אני בוחרת את הרקדנים גם לפי הלב שלהם, לפי הרגש שלהם, לפי העומק שלהם ולפי ניסיון החיים שלהם. זה חלק מהתהליכים בחדר החזרות וזה ניכר. החיבור בין הרקדנים הוא המעטפת שקיימת מההתחלה ואז אנחנו יוצרים יחד.
בעזרת הגיל והאישיות שלי והטרנספורמציה שאני עושה, במקום להיות קורבן נתתי לדברים הזדמנות לעצב אותי ולאפשר לאחרים ללמוד מהניסיון שלי.
כפסיכולוגית אני עובדת גם עם ספורטאים. זה מקביל למה שרקדנים עוברים בחדר חזרות. ההתמודדות עם פציעות גופניות שמשפיעות רגשית, עם תהליכי עבודה ותהליכי ריפוי. זה דבר שצריכה להיות מודעות אליו. לאתגר הגופני יש גם היבטים רגשיים.
צילום תמונה ראשית: אסקף
שאר התמונות מארכיון הלהקה
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©