מאי 3, 2026
יש משהו כמעט מתעתע ב"אור לגויים", הקומדיה החדשה של דניאל לפין בתיאטרון בית ליסין. על פניו מדובר בעוד קומדיה ישראלית על ביורוקרטיה, זהות יהודית ומשפחה מתפקדת למחצה, אבל מתחת למעטפת המהוקצעת והמצחיקה מסתתר מחזה שמבקש לגעת באחד העצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית: שאלת השייכות.
לפין לוקח נושא נפיץ, כזה שבקלות יכול היה להידרדר לפמפלט פוליטי או לסאטירה גסה, ומצליח להפוך אותו לקומדיה עצבנית, חכמה ולעיתים אפילו נוגעת ללב.
במרכז העלילה ניצב אור אאוסלנדר, מורה לספרות בגיל העמידה, שמגלה לאחר מות אמו כי ייתכן שכל חייו נשענו על טעות אחת גדולה: אמו כלל לא הייתה יהודייה. מכאן מתחיל מסע אבסורדי, שמוביל אותו דרך מסדרונות הרבנות, בירוקרטיה חסרת פנים, זיכרונות משפחתיים וסיאנס ביזארי במיוחד עם רוח האם.
זה נשמע כמעט כמו מערכון מורחב של "זהו זה", אבל לפין, כדרכו, יודע לקחת חומר קומי ולהזריק לתוכו חרדה קיומית אמיתית.
הטקסט של לפין כתוב בקצב מצוין. הדיאלוגים חדים, השנינויות מדויקות והמעברים בין פארסה לרגעים דרמטיים נעשים כמעט בלי חריקות. דווקא משום שהמחזה עטוף בהומור, הרגעים הרציניים יותר מצליחים לחלחל בעוצמה גדולה יותר.
לפין מבין היטב שהישראליות עצמה היא יצור טרגי קומי: מדינה שבה הזהות האישית של אדם יכולה להיקבע לפי מסמך חסר, חתימה לא נכונה או פקיד עייף מאחורי חלון זכוכית.
במערכה השנייה נדמה שלפין מתאהב מעט יותר מדי במנגנון הקומי שבנה. חלק מהסצנות נמתחות, במיוחד אלה העוסקות בבירוקרטיה הרבנית.
יש רגעים שבהם התחושה היא שהמחזה חוזר על אותו פאנץ' שוב ושוב: אור מנסה להבין מי הוא, והמערכת מגיבה באטימות. לפעמים זה מצחיק יותר, לעיתים פחות. עד שזה ספק מצחיק ספק עצוב, ואנחנו עומדים חזיתית מול מציאות חיינו.
יש גורם אחד שמחזיק את ההצגה חיה, חדה ודינמית בלי הפסקה: אבי קושניר בהופעה מרשימה שמצליחה להכניס הבעות של כאב והתמודדות עם אבל וקשיים לצד הקומדיה והצחוק.
קושניר משחק את אור כאדם שנקרע בין ציניות ישראלית עייפה לבין פחד אמיתי לאבד את הקרקע תחת רגליו. הוא נע בקלילות בין קומדיה פיזית מדויקת לבין רגעים קטנים של שבר פנימי.
קושניר הוא שחקן שמבין קצב. הוא יודע בדיוק מתי לעצור רגע לפני הפאנץ', מתי לתת לשקט לעבוד ומתי לפרוץ באנרגיה מתפרצת. באחת הסצנות היפות במחזה, כשהוא מנסה לשחזר זיכרון ילדות מול דמות האם המתה, הוא מצליח לזקק תחושת אובדן עמוקה בלי לגלוש למלודרמה. זה הישג לא מבוטל.
לצדו פועל אנסמבל שחקנים יעיל מאוד. אפרת ארנון מעניקה לדמויות הנשיות נוכחות יציבה ומדויקת, גם כאשר הכתיבה אינה תמיד מעניקה להן עומק מלא. רדה קנטרוביץ' מביאה אנרגיה קומית נהדרת, ותום זידנר בולט במיוחד ביכולתו להחליף דמויות וסגנונות משחק במהירות כמעט קריקטוריסטית מבלי לאבד אמינות. זידנר מצליח להפוך כל כניסה לבמה לאירוע קטן בפני עצמו.
אחד ההישגים המשמעותיים של ההפקה הוא האיזון בין הומור מקומי מאוד לבין תחושת אוניברסליות. אמנם כל ישראלי מכיר את חרדת "מיהו יהודי" ואת היחסים המתישים עם מוסדות המדינה, אבל "אור לגויים" אינו באמת מחזה על רבנות. זהו מחזה על אדם שמגלה שהסיפור שסיפר לעצמו על חייו אולי אינו נכון. ברגעים הטובים ביותר שלו, המחזה נוגע בשאלה עמוקה בהרבה: האם הזהות שלנו נקבעת על ידי מסמכים, ביולוגיה, זיכרון, או פשוט על ידי החיים שחיינו.
הבימוי של תמר קינן מצליח לשמור על קצב נכון ועל איזון בין הריאליסטי לגרוטסקי. קינן מבינה שהחומר של לפין עלול בקלות להפוך לרועש, ולכן היא בוחרת במינונים מתונים של כאוס. היא אינה מנסה להפוך את ההצגה לפארסה מתפרצת לחלוטין, אלא שומרת את השיגעון בתוך מסגרת תיאטרלית מאורגנת.
הבחירה הזו עובדת היטב בעיקר בסצנות המשפחתיות, שבהן הדמויות נעות כל הזמן בין אהבה להאשמה, בין אינטימיות לעוינות. קינן גם יודעת להוציא מהשחקנים קצב קבוצתי מדויק מאוד. הדיאלוגים נורים במהירות, אבל כמעט אף פעם אינם הופכים לרעש כאוטי.
מבחינה חזותית, ההפקה שומרת על קו ריאליסטי נקי. התפאורה של אדם קלר מעוצבת בדיוק שמשרת היטב את העולם הישראלי האפרורי שבו מתרחשת העלילה. הבית המשפחתי, המשרדים, החללים הציבוריים, כולם נראים מוכרים עד כאב.
אין כאן ניסיון לייצר אסתטיקה פיוטית או מופשטת, אלא עולם שמרגיש יומיומי מאוד. דווקא הפשטות הזו משרתת היטב את המחזה, משום שהיא מדגישה עד כמה האבסורד צומח מתוך המציאות הרגילה ביותר.
גם המוזיקה של דפנה קינן והתאורה של מתן פרמינגר פועלות מתוך איפוק יחסי. הן אינן משתלטות על הבמה אלא מלוות אותה בעדינות. זהו קו עקבי של ההפקה כולה: לא להעמיס, לא להפוך את המחזה למופע ראווה, אלא לתת לטקסט ולשחקנים להוביל.
אחת הסיבות ש"אור לגויים" מצליחה לגעת בקהל היא התחושה שהיא משקפת חרדה ישראלית עמוקה מאוד. המנגנון של לפין הוא אמנם קומי, אבל הבעיה שבמרכז המחזה אמיתית לחלוטין: מנגנון ביורוקרטי קפקאי, כזה שמסוגל לגרום לאדם הפשוט, שנאבק שוב ושוב מול טפסים, ועדות ופקידים, להרגיש כאילו עצם קיומו מוטל בספק.
במדינה שבה שאלות של זהות, דת ושייכות מכתיבות לעיתים גורלות אישיים, המחזה פוגע בנקודה רגישה במיוחד. אבל לזכותו של לפין ייאמר שהוא אינו מטיף. הוא אינו מציע פתרונות גדולים ואינו מנסה להכריע בוויכוח אידיאולוגי. במקום זאת, הוא מציג את האבסורד האנושי במלוא מורכבותו.
גם כאשר המחזה גולש לעיתים לבדיחות קלות מדי או לרגעים טלוויזיוניים כמעט, הוא עדיין מחזיק גרעין רגשי אמיתי. זו אינה קומדיה שמבקשת רק להצחיק. היא מבקשת גם לערער מעט את תחושת הוודאות של הצופה ולהפעיל את המחשבה.
ברמה האישית, יש במחזה גם משהו נוגע מאוד. שאלת הזהות שמעסיקה את הגיבור אינה נשארת רק במישור הסאטירי או הציבורי, אלא מחלחלת אל הזיכרון המשפחתי ואל ההיסטוריה היהודית עצמה. אמי, ז"ל, נשאה כל חייה את שמה של ילדה פולנייה שמתה בשואה, ובכך העניקה לה, במובן מסוים, המשך חיים.
המחשבה על זה ריחפה מעל ההצגה כולה: עד כמה שמות, מסמכים וזהויות רשמיות הם דבר שברירי, ועד כמה בני אדם נושאים בתוכם חיים של אחרים, זיכרונות של אחרים וסיפורים שלא תמיד נרשמים בשום תעודה רשמית.
בסופו של דבר, "אור לגויים" היא בהחלט אחת הקומדיות הישראליות המדויקות והמהנות שעלו לאחרונה על במה רפרטוארית.
דניאל לפין ממשיך להוכיח שהוא אחד הכותבים המצחיקים בארץ, שמסוגלים לקחת חרדות ישראליות קולקטיביות ולהפוך אותן לתיאטרון נגיש, אינטליגנטי ומבדר.
אבי קושניר מספק הופעה מצוינת שמחזיקה את מרכז הבמה כמעט ללא מאמץ, ותמר קינן מביימת את כל המערכת הזו ביד בטוחה ומנוסה.
הכוח הגדול של "אור לגויים" טמון בכך שהיא מצליחה להיות גם מצחיקה מאוד וגם מעט עצובה. היא מזכירה לצופים שהשאלה "מי אנחנו" אינה רק עניין פילוסופי גדול, אלא גם משהו שעלול להתפרק לפתע בגלל פרט קטן, מסמך אבוד או סוד משפחתי שנקבר עמוק מדי.
בתוך המציאות הישראלית של 2026, זו כבר לא רק קומדיה. זו כמעט תחושה קיומית.
מאת: דניאל לפין
בימוי: תמר קינן
תפאורה: אדם קלר
תלבושות: אביה בש
מוזיקה: דפנה קינן
תאורה: מתן פרמינגר
ע. במאית: זיו תשובה
בהשתתפות: אבי קושניר, אפרת ארנון, תום זידנר, רדה קנטרוביץ', לנא סברא, יעלי רוזנבליט
מחליפ.ה: אוראל לוי
צילום סטילס: כפיר בולוטין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©