מאי 21, 2026
★★★☆½
יש משהו כמעט מטעה בשם חיים פנטסטיים. זה נשמע כמו קומדיה קלילה או דרמה רומנטית אסקפיסטית, אבל בפועל מדובר בסרט קטן, עצוב ושקט על אנשים שמרגישים שהחיים שלהם התרחקו מאוד מהפנטזיה שהבטיחו להם.
מת’יו שיר, שגם כתב וגם ביים ומככב בתפקיד הראשי, יוצר כאן סרט אינדי ניו יורקי מאוד באופי שלו: מלא חרדות, דיאלוגים מהוססים, שתיקות מביכות ואנשים אינטליגנטים שלא מצליחים לנהל את החיים שלהם בצורה סבירה. זאת טריטוריה קולנועית מוכרת, ולרגעים אפילו מוכרת מדי, אבל שיר מצליח להכניס אליה מספיק כנות ורגישות כדי למנוע מהסרט להפוך לעוד חיקוי של וודי אלן או נואה באומבך.
העלילה מתמקדת בסם, עוזר משפטי יהודי חרדתי שמתפרק נפשית אחרי שפוטר מעבודתו. דרך הפסיכיאטר שלו הוא מתחיל לעבוד כבייביסטר לנכדותיו, ושם הוא פוגש את דיאן, אם המשפחה ושחקנית לשעבר שחיה בתוך זוגיות עייפה וחיים שמרגישים תקועים.
מכאן הסרט מתקדם באופן מאוד מינימליסטי. אין תפניות גדולות, אין דרמות מוגזמות ואין ניסיון לייצר מניפולציות רגשיות. במקום זה, שיר מתמקד ברגעים קטנים: שיחות מביכות במטבח, מבטים עייפים, ניסיונות מגושמים ליצור אינטימיות.
לפעמים נדמה שהסרט כמעט מסרב להפוך לדרמה של ממש, וזה גם הכוח שלו וגם המגבלה שלו.
מהרגע הראשון ברור שהסרט נשען הרבה יותר על האווירה והדמויות מאשר על סיפור מובנה. הצילום הטבעי והעריכה הרכה יוצרים תחושה אינטימית מאוד, כמעט כאילו הצופה מציץ לחיים של אנשים אמיתיים במקום לצפות בעלילה מתוסרטת. יש בזה קסם מסוים, בעיקר עבור מי שאוהב קולנוע אינדי אמריקאי קטן ומדבר. אבל באותה מידה יש גם רגעים שבהם נדמה ששיר מתאהב יותר מדי במינוריות שלו עצמו, עד שהסרט מתחיל לדשדש במקום.
המרכיב החזק ביותר של חיים פנטסטיים הוא ללא ספק המשחק. מת’יו שיר אולי לא כריזמטי במובן ההוליוודי המקובל, אבל דווקא הנוכחות הנוירוטית והכבויה שלו מתאימה מאוד לדמות של סם.
הוא מצליח להעביר תחושה של אדם שנמצא תמיד רגע לפני התמוטטות רגשית, מישהו שחושב יותר מדי על כל משפט וכל מבט ובסוף פולט את הדבר הלא נכון. יש משהו מאוד חשוף ולא מוגן במשחק שלו, וזה מה שהופך את הדמות לאנושית גם כשהיא מתסכלת.
אבל מי שבאמת גונבת את הסרט היא אמנדה פיט. במשך שנים הוליווד לא ממש ידעה מה לעשות איתה, ודווקא כאן, בתפקיד קטן יחסית ושקט מאוד, היא נותנת את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלה.
דיאן שלה היא אישה שמרגישה כאילו החיים עברו לידה. פעם הייתה אמנית עם שאיפות, וכעת היא לכודה בתוך שגרה משפחתית שלא מספקת אותה רגשית. פיט משחקת את התחושה הזאת בלי נאומים גדולים ובלי התפרצויות דרמטיות. הכול נמצא במבטים, בהיסוסים ובאופן שבו היא נוכחת בחדר כאילו חלק ממנה כבר ויתר על האפשרות להיות מאושרת באמת.
הכימיה בין פיט לשיר עובדת בדיוק בגלל שהיא לא רומנטית באופן מסורתי. הסרט לא מנסה למכור אהבה גדולה מהחיים אלא חיבור בין שני אנשים בודדים שמזהים זה אצל זה את אותו ריק פנימי.
יש משהו יפה מאוד באופן שבו הסרט מתאר אינטימיות רגשית שנבנית מתוך חולשה משותפת ולא מתוך תשוקה קולנועית מוגזמת. זאת מערכת יחסים שמרגישה אמינה, אפילו כשהסרט עצמו נעשה לעיתים מעט יומרני במודעות העצמית שלו.
קשה להתעלם מכך שחיים פנטסטיים לפעמים שבוי באסתטיקה של עצמו. כמעט כל דמות כאן מדברת באותו טון מהוסס וציני, וכל סצנה עטופה באותה מלנכוליה אורבנית מעודנת. אחרי שעה מסוימת התחושה הזאת מתחילה לחזור על עצמה.
במקום להעמיק את הקונפליקטים, הסרט לעיתים פשוט ממשיך לרחף סביבם. יש צופים שיראו בזה עדינות אינטליגנטית, אחרים יחוו זאת כחוסר מיקוד תסריטאי.
הבעיה המרכזית של חיים פנטסטיים היא הקצב שלו. זה סרט שמעדיף להתבונן מאשר להתקדם, ולפעמים נדמה שהוא כל כך מפחד מדרמטיות עד שהוא שוכח לייצר מומנטום רגשי אמיתי.
סצנות רבות נמשכות מעבר לנחוץ, לא כי יש בהן עומק נוסף לחשוף אלא כי הסרט מתעקש להישאר בתוך האווירה המהורהרת שבנה לעצמו. במיטבו זה יוצר תחושת אינטימיות נדירה. במקרים הפחות מוצלחים זה פשוט מרגיש תקוע.
גם המבנה הסיפורי רופף מאוד. אין כאן קשת עלילתית ברורה או רגע שיא שמעניק תחושת פורקן. הסיום מגיע כמעט באותה טמפרטורה רגשית שבה התחיל הסרט, וזה אמנם עקבי עם האופי שלו אבל גם מעט מתסכל.
נדמה ששיר רוצה לומר שהחיים עצמם אינם בנויים כמו סרט הוליוודי, ולכן גם הסרט שלו מסרב לספק פתרונות או סגירות. זאת בחירה אמנותית לגיטימית, אבל לא תמיד מספקת מבחינה דרמטית.
למרות החולשות הללו, יש משהו כן מאוד בחיים פנטסטיים. הוא לא מנסה להיות “חשוב”, לא מחפש מניפולציות רגשיות זולות ולא הופך את הדמויות שלו לקריקטורות של אנשים שבורים.
במקום זה הוא מציג אנשים עייפים, מבולבלים ובודדים שמנסים ליצור קשר אנושי בעולם שבו כולם מרגישים קצת אבודים. הסרט מבין שהרבה פעמים החיים הבוגרים מורכבים יותר מאכזבות קטנות מאשר מטרגדיות גדולות, וזאת אולי התובנה הכי מדויקת שלו.
אחד הדברים המעניינים ביותר בחיים פנטסטיים הוא עד כמה זהו סרט יהודי, לא רק בזהות של יוצריו ודמויותיו אלא ממש באופן שבו הוא מבין חרדה, משפחה ואשמה.
מת’יו שיר, שכתב, ביים ומככב בסרט, הוא באמת יהודי אמריקני, והסרט כולו נטוע עמוק בתוך המסורת הניו יורקית היהודית של קולנוע נוירוטי ואינטלקטואלי, החל מוודי אלן ועד נואה באומבך. אלא שבניגוד לאלן, שהפך את הנוירוזה למופע סטנדאפ אינסופי, שיר מתייחס אליה כאן בעצב אמיתי. החרדה איננה גימיק קומי אלא מצב קיומי.
כישראלים, קשה לצפות בסרט כזה בלי מבט כפול. מצד אחד יש קנאה מסוימת ביהודים האמריקנים, בעולם האינטלקטואלי, במעמד התרבותי, בתחושת הביטחון הבורגנית וביכולת להפוך חולשה רגשית לחלק מזהות תרבותית שלמה.
מצד שני, יש גם מבט מעט ביקורתי, אפילו בוז. אנחנו מזהים מיד את הנוירוטיות היהודית האמריקנית המוכרת, את האנשים שחיים דרך פסיכיאטרים, כדורים ואבחנות. עם סגולה בגלות מודרנית, כזה שלא מפסיק לקחת משהו נגד משהו. חרדה, דיכאון, קשיי שינה, התקפי פאניקה, מייצבים, כדורי הרגעה.
באחת הסצנות המצחיקות והמטרידות בסרט, הפסיכיאטרית פשוט מונה בפני דיאן את רשימת התרופות שלקחה לאורך השנים, כאילו מדובר בתפריט חיים סטנדרטי. זאת סצנה שמצחיקה בדיוק משום שהיא נראית אמיתית לחלוטין.
סם עצמו הוא אולי הדמות היהודית האמריקנית המובהקת ביותר בסרט. צעיר מבריק שלמד משפטים ונחשב לעילוי, עד שמשבר נפשי ריסק את מסלול החיים שסומן עבורו. רק באמצע הסרט, כשחברה מהעבר מזכירה כמה מוכשר היה וכמה בטוחים היו שיצליח, מבינים באמת את עומק השבר. האיש שהיה אמור להיות עורך דין מצליח הפך ל manny, המטפל הגברי בילדים של אחרים, לא מתוך בחירה אידיאולוגית אלא כי נפלט מכל מסלול אחר.
יש משהו קורע לב באופן שבו הסרט מציג גבר צעיר שחי בתחושה שהחיים שלו כבר נגמרו לפני שהתחילו באמת.
וגם כאן, ההשוואה הישראלית כמעט בלתי נמנעת. בישראל משבר נפשי נתפס לעיתים קרובות כמשהו שצריך “להתגבר עליו”, להמשיך הלאה למרות הכול.
אצל היהודים האמריקנים של חיים פנטסטיים המשבר הופך לזהות שלמה, לשפה, לאורח חיים. אבל אולי הפער אינו גדול כפי שנדמה לנו. גם המשפחות כאן, על כל הסיבוכים והתסביכים שלהן, נושאות משהו שמרגיש מוכר מאוד לישראלים.
אלו משפחות של דור שני ושלישי לשואה, רק בגרסה אמריקנית מעודנת יותר. פחות הישרדות פיזית, יותר חרדה נפשית. פחות מלחמות, יותר פסיכולוגים. ובכל זאת, מתחת להבדלים התרבותיים, נדמה שהפחדים עצמם דומים מאוד.
הסרט מצליח להימנע מציניות כלפי הדמויות שלו. אפילו שלוש הילדות, שבתחילה נראות כמו בריוניות קטנות ומעצבנות, הופכות בהדרגה לדמויות מלאות חיים ופגיעות.
שיר מבין שילדים קולטים את החרדות של המבוגרים סביבם הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. בכלל, כל צוות השחקנים כאן מצוין. אין הופעה אחת שמרגישה מזויפת או “משוחקת”.
כולם חיים בעולם שבו אינטליגנציה רגשית גבוהה והכנסה גבוהה לא בהכרח עוזרת לאנשים להיות מאושרים יותר.
אולי זאת הסיבה שחיים פנטסטיים נשאר איתך גם אחרי הצפייה. לא בגלל העלילה שלו אלא בגלל ההיכרות הכמעט אינטימית שהוא יוצר עם סוג מאוד מסוים של יהדות מודרנית. יהדות משכילה, חרדתית, תרבותית מאוד, כזאת שמנתחת את עצמה בלי סוף אבל מתקשה מאוד להירפא.
כישראלים, אנחנו מביטים בה מבחוץ ומרגישים בעת ובעונה אחת גם ריחוק, גם עליונות מסוימת וגם זיהוי עמוק שקשה להודות בו.
בסופו של דבר, חיים פנטסטיים הוא סרט אינדי קטן וחכם שעובד בעיקר בזכות הרגישות והמשחק שלו. הוא לא מחדש הרבה מבחינה קולנועית, ולעיתים שוקע יותר מדי בתוך המלנכוליה של עצמו, אבל יש בו אנושיות אמיתית שקשה לזייף.
מי שמתחבר לקולנוע אינטימי, מדבר ואיטי ימצא כאן הרבה רגעים יפים. מי שמחפש דרמה חדה או רומנטיקה סוחפת כנראה יצא מעט מרוחק. זה לא סרט גדול, אבל זה בהחלט סרט שנשאר איתך גם אחרי שהוא נגמר.
תסריט ובימוי: מתיו שיר
משחק: מתיו שיר, אמנדה פיט, ג'אד הירש
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©