מקומות שמורים בתיאטרון באר שבע

יש משהו אירוני בשם "מקומות שמורים". הביטוי הזה מזוהה בדרך כלל עם סדר באולמות, עם כרטיסים ומושבים שמחכים לבעליהם, אבל המחזה של איתן ענר, שמוצג בתיאטרון באר שבע בבימויה של תמר קינן, משתמש בו כדי לעסוק דווקא בשאלה עמוקה הרבה יותר: איזה מקום נשאר לאדם בעולם, גם בחייו וגם לאחר מותו. מה שנשמע בתחילה כמו קומדיה קטנה על בירוקרטיה של קבורה הולך ונחשף כדרמה אנושית רגישה, שעוסקת בבדידות, בזקנה, בזוגיות, ביחסי יהודים וערבים וביכולת להשתנות גם בשלב מאוחר של החיים.

בין קומדיה לאבל

העלילה נפתחת כאשר חנה, אלמנה דתייה בת שישים, מגלה שבחלקת הקבר שיועדה לה לצד בעלה המנוח נקברה אישה אחרת. מכאן מתחיל מאבק שנע בין האבסורדי לכואב. חנה מנסה להילחם בממסד, בחברה קדישא, בבירוקרטיה ובתחושת המחיקה שמלווה אותה. מי שנחלץ לעזרתה הוא חנא, עורך דין ערבי נוצרי בדימוס, שגם הוא חי בתחושת בדידות וניכור. הקשר הנרקם ביניהם הוא לב ההצגה.

ההצגה מתפתחת מקומדיה קלילה בחלקה הראשון לדרמה נוגעת ללב בחלקה השני. בתחילה נדמה כי מדובר בסאטירה על חברה קדישא, על טקסים ועל הקשר הישראלי למוות, לקבורה ולבעלות על אדמה. הקהל צוחק מן הסיטואציות, מן העקשנות של הדמויות ומן האבסורד הבירוקרטי. אלא שככל שהעלילה מתקדמת, המחזה חושף שכבות עמוקות בהרבה.

הרבה מעבר לסאטירה על חברה קדישא

עם התפתחות העלילה, מתברר כי "מקומות שמורים" אינה עוסקת רק באבל ובמערכות יחסים אנושיות, אלא גם בוחנת ברגישות את יחסי הנשים והגברים ואת יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. הנגיעה שמתחילה כמעט ברפרוף הולכת ומעמיקה בהדרגה, מבלי לגלוש להטפה פוליטית ישירה.

זהו אחד ההישגים המרשימים של המחזה. במקום להעמיד דמויות שמייצגות עמדות אידיאולוגיות, ענר כותב בני אדם. דווקא מתוך היומיומי, מתוך השיחות הקטנות והמבוכה, נבנית האמירה הרחבה יותר על החברה הישראלית.

הקשר בין חנה לחנא הוא דוגמה טובה לכך. אין כאן ניסיון ליצור רומן צפוי או סמל לפיוס גדול. מדובר בשני אנשים בודדים, עייפים במידה מסוימת מן החיים, שמוצאים זה בזה אוזן קשבת. העובדה שמדובר באישה יהודייה דתייה ובגבר ערבי נוצרי נוכחת כל הזמן, אבל אינה משתלטת על הסיפור. המחזה אינו מוחק את הפערים ביניהם, אלא להפך: הוא מאפשר להם להתקיים בתוך קשר אנושי מורכב ועדין.

זקנה, שינוי וטכנולוגיה

המחזה עוסק גם בהזדקנות לצד התחדשות, בקיבוע של מנהגים והרגלים מול היכולת לצאת מן המסגרת ולהתפתח. אחת הבחירות היפות בטקסט היא האופן שבו נושא הצילום משתלב בו. כצלמת, מצאתי עניין מיוחד בהתייחסות למעבר מצילום אנלוגי לדיגיטלי. זהו לכאורה פרט קטן, אך בפועל מדובר במטאפורה מרכזית. המעבר לטכנולוגיה חדשה מסמל את האפשרות של אדם להשתנות גם בגיל מבוגר, לא להיאחז רק במה שמוכר ובטוח, אלא להעז ללמוד מחדש. ההצגה שואלת שוב ושוב האם בני אדם באמת מסוגלים להשתנות, או שהם נידונים להישאר כלואים בתוך ההרגלים והזהויות שהחברה קבעה עבורם.

מחזה ראשון עם ביטחון מפתיע

הטקסט של איתן ענר כתוב ברגישות רבה. זהו המחזה הראשון שהוא כותב, והעובדה הזאת מפתיעה לנוכח הביטחון היחסי שבו הוא נע בין קומדיה לדרמה. ענר מוכר בעיקר כתסריטאי וכיוצר קולנוע וטלוויזיה, וכאן הוא מצליח להביא לבמה כתיבה שיש בה גם דיוק קולנועי וגם קשב לתיאטרון של שחקנים ודיאלוגים. יש רגעים שבהם המחזה מסביר את עצמו מעט יותר מדי, אך ברוב הזמן הוא מצליח לשמור על איזון בין אמירה חברתית לבין אינטימיות אנושית.

מעניין גם לדעת כי ענר הוא בן זוגה של הבמאית תמר קינן. החיבור ביניהם מורגש בהפקה. יש תחושה של הבנה עמוקה של הטקסט ושל הקצב הפנימי שלו. קינן אינה מנסה להפוך את המחזה לגדול או דרמטי יותר מכפי שהוא צריך להיות. להפך. הבימוי שלה מאופק ומדויק. היא מאפשרת לרגעים השקטים לקבל מקום, ודווקא מתוך הצניעות הזאת נוצרות הסצנות החזקות ביותר.

משחק אנושי ומדויק

אסתי זקהיים נושאת על כתפיה חלק גדול מן ההצגה, והיא עושה זאת בצורה מרשימה מאוד. חנה שלה היא אישה עקשנית, נרגנת לעיתים, מצחיקה בלי להתכוון ופגיעה מאוד מתחת לפני השטח. זקהיים מצליחה להימנע מכל קלישאה אפשרית של דמות האלמנה המבוגרת. היא מעניקה לדמות חיים מלאים, עם כאב, הומור ופחד אמיתי מן האפשרות להיעלם ולהישכח.

מולה ניצב חליפה נאטור, שמעניק אולי את ההופעה היפה ביותר בהצגה. נאטור משחק באיפוק ובדיוק. הוא אינו מנסה "לסמן" את הדמות כערבית או כאחרת, אלא פשוט מציג אדם בודד שמחפש קרבה אנושית. הכימיה בינו לבין זקהיים היא לב ההצגה. מערכת היחסים שלהם נבנית לאט ובהדרגה, מתוך שיחות קטנות, מבטים ורגעי שתיקה. אלה גם הרגעים שבהם ההצגה מצליחה לרגש באמת.

גם שאר המשתתפים עושים עבודה טובה מאוד. אורן כהן, יואב דונט, רון ביטרמן, ויקי כהן ומיכל שטמלר משלימים היטב את העולם של ההצגה. אמנם חלק מן הדמויות המשניות כתובות באופן מעט סכמטי, בעיקר כאשר הן מייצגות ממסד או סמכות, אך צוות השחקנים מצליח להעניק להן חיים ונוכחות.

מבחינה בימתית, ההפקה שומרת על קו מאופק וחכם. התפאורה אינה מנסה להרשים בגודל או בתחכום, אלא משרתת את הדמויות ואת המעברים בין הסצנות. גם התאורה והתלבושות פועלות מתוך צניעות שמאפשרת לטקסט ולשחקנים להישאר במרכז. זו בחירה נכונה מאוד למחזה כזה, משום שהעוצמה שלו אינה נובעת מאפקטים, אלא מן האנושיות של הדמויות.

אחד הדברים היפים ב"מקומות שמורים" הוא האופן שבו היא עוסקת בזקנה בלי לגלוש לרחמים עצמיים או לפאתוס מוגזם. התרבות הישראלית עוסקת פעמים רבות בצעירים, בחיילים ובמשפחות צעירות, ואילו כאן נמצאות במרכז דמויות שכבר עברו חלק גדול מחייהן. דווקא משום כך השאלות שלהן נעשות חריפות יותר. מה נשאר לאדם אחרי אובדן בן זוג, אחרי התרחקות הילדים ואחרי שהחברה מפסיקה לראות אותו? ההצגה אינה מציעה תשובות גדולות, אבל היא מעניקה לדמויות שלה כבוד, חמלה ואפשרות להשתנות.

יש בהצגה גם ביקורת חברתית ברורה, בעיקר על ממסדים שמאבדים קשר לאנושיות. חברה קדישא והבירוקרטיה שסביבה מוצגות לעיתים באופן קומי כמעט גרוטסקי, אבל מאחורי הצחוק מסתתרת ביקורת על חברה שמעדיפה נהלים על פני בני אדם. ועדיין, לזכות המחזה ייאמר שהוא אינו הופך לציני. גם ברגעיו הביקורתיים ביותר נשארת בו חמלה כלפי הדמויות.

בשורה התחתונה

"מקומות שמורים" מצליחה לגעת במקום אנושי אמיתי. היא מצחיקה מבלי להיות קלילה מדי, ומרגשת מבלי ליפול לסחטנות רגשית. הכוח שלה נמצא דווקא בפשטות היחסית שלה וביכולת להקשיב לדמויות שלה.

תיאטרון באר שבע מציג כאן הפקה רגישה, אינטימית וחכמה, שנשענת בראש ובראשונה על כתיבה אנושית ועל שני שחקנים מצוינים. בעולם שבו לא מעט הצגות מנסות לזעזע, להדהים או להטיף, יש ערך גדול ביצירה שבוחרת פשוט להתבונן בבני אדם, בפחדים שלהם ובאפשרות שלהם להשתנות.

מחזה: איתן ענר
בימוי: תמר קינן
תפאורה: אדם קלר
תלבושות: אביה בש
תאורה: מתן פרמינגר
תנועה: טל קון
מוזיקה: דפנה קינן

שחקנים: אסתי זקהיים, חליפה נאטור, אורן כהן/יואב דונט, רון ביטרמן, ויקי כהן, מיכל שטמלר