ראיון עם עומר בולנז'ר כהן, המנהל האמנותי הנכנס של צוותא

בין הפרינג' לרפרטוארי: עומר בולנז'ר כהן רוצה להחזיר את הבעיטה לצוותא

"היצירה העצמאית בישראל מרגישה לפעמים כמו מאבק הישרדות"

ב 1 במאי נכנס עומר בולנז'ר כהן לתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון צוותא. עבור מי שפועל בשדה התיאטרון הישראלי, זהו מינוי מסקרן במיוחד. בולנז'ר כהן אינו מגיע מעולם ניהולי או ממסלול מוסדי מסודר בלבד. הוא צמח מתוך השטח עצמו, מתוך עולם הפרינג', מתוך עבודה טכנית ופיזית של תיאטרון, מתוך יצירה עצמאית שנולדה פעמים רבות בלי תקציב, בלי גב כלכלי, ועם הרבה מאוד תשוקה.

הוא במאי, מחזאי, מלחין, מעצב תאורה, מפיק, סופר, ואדם שנדמה כי קשה מאוד להגדיר אותו בתוך משבצת אחת. אולי משום כך דווקא הוא מתאים כל כך לצוותא של 2026, מוסד תרבות ותיק שמנסה בשנים האחרונות להגדיר מחדש את מקומו בין התיאטרון הרפרטוארי לבין היצירה האלטרנטיבית.

כשאנחנו נפגשים לשיחה לרגל כניסתו לתפקיד, ברור מאוד שבולנז'ר כהן אינו מתכוון לדבר בסיסמאות. הוא מדבר על מצוקת היוצרים העצמאיים, על תחושת הבושה של הפרינג', על הקושי הכלכלי של התיאטרון הישראלי, על הצורך בחינוך קהל, על מלחמת ההישרדות מול נטפליקס והטלוויזיה, ועל הרצון להפוך את צוותא למקום רועש יותר, נועז יותר, חי יותר.

אבל אולי לפני הכול, הוא מדבר מתוך אהבה אמיתית לתיאטרון.

מארבע בבוקר בקונדיטוריה אל חדר החזרות

"הקריירה שלי בתחום התיאטרון התחילה באופן רשמי אחרי שעסקתי כמה שנים בקונדיטוריה", הוא מספר. "היה לי עסק משלי, והבנתי שאם אני רוצה לעסוק בתיאטרון זה עכשיו או לעולם לא. אני זוכר את הרגע שבו בארבע בבוקר שילמתי את דמי המקדמה ללימודי בימוי בסמינר הקיבוצים, ופשוט התחלתי את המסלול מחדש".

הסיפור הזה, כמעט קולנועי בפשטותו, מסביר הרבה על הדרך שבה הוא תופס יצירה. אין כאן דימוי של ילד פלא שנולד לתוך עולם התרבות, אלא אדם שהחליט לבצע קפיצה מקצועית ואישית, עם כל הסיכון הכרוך בכך.

"תוך כדי הלימודים התחלתי לכתוב מוזיקה להצגות וגם עסקתי בעיצוב תאורה. זה היה תחום שבא לי מאוד טבעי. כשסיימתי את הלימודים כבר הייתי עמוק בתוך עבודה. פסטיבל חיפה, מחשבות על פסטיבל עכו, פרויקטים שונים. הכול קרה במקביל".

במקביל לעבודות התאורה והמוזיקה, החל גם לביים. הוא עבד בתיאטראות ילדים, בפרינג', ובהפקות עצמאיות גדולות.

"היו לי הפקות שביימתי במקומות שונים. למשל 'רוגלעך וקיש' במרכז דינה, שזו הייתה הצגה ענקית עם תזמורת. היה גם 'הפנס הסגול', מחזמר מקורי שכתבתי והלחנתי. תמיד מאוד נהניתי לעבוד עם יוצרים שונים".

וכשאני שואלת אותו כיצד זה מרגיש להחזיק כל כך הרבה כובעים במקביל, הוא מחייך.

"כשאני מביים, מעצב תאורה וכותב מוזיקה, אני בעצם חובש את כל הכובעים זה על זה. ולצד זה אני גם כותב".

הכתיבה אכן תופסת מקום משמעותי בחייו. בימים אלה הוא מוציא ספר שני בשם "פנטקוסט" בהוצאת מטר, ספר העוסק לדבריו "בדרך שבה החיים נוטים להסתדר בישראל ובפריז".

האיש שצמח מתוך צוותא

אולי הדבר המעניין ביותר במינוי של בולנז'ר כהן הוא העובדה שהוא אינו מגיע לצוותא מבחוץ.

"עשיתי המון תפקידים, והרבה מהם היו בצוותא", הוא מספר. "התחלתי שם מרמת מפעיל תאורה כהשלמת הכנסה, דרך כתיבת מוזיקה מקורית לצוותא 2 ו 3. אחרי הרבה מאוד פרויקטים ומפגש עם המון יוצרים, פנו אליי והציעו לי את התפקיד".

המשפט הזה חשוב, משום שהוא מספר משהו עמוק על היחסים שלו עם המקום. צוותא עבורו אינו רק מוסד ניהולי. הוא בית, מקום שגדל בו מקצועית.

"אני רואה את העתיד מנקודת המבט שלי על היצירה העצמאית", הוא אומר.

וכאן מתחילה למעשה השיחה המרכזית שלנו. "לפעמים מרגיש שזו בושה להיות יוצר עצמאי בישראל"

מה מעניין אותך ביצירה העצמאית, אני שואלת.

"הייתה לי שיחה עם סטודנטים בספיר", הוא מספר, "ודיברתי איתם על זה שלפעמים מרגיש כמו בושה להיות יוצר עצמאי בישראל. הצורך כל הזמן לדפוק על דלתות כדי לבקש תקציבים, בתקופה שבה אין תקציב. יש תחושה שאנחנו יוצרים תיאטרון בשביל עצמנו".

זו אמירה קשה, אולי אפילו חריפה, אבל היא נאמרת בלי ציניות.

"מצד שני", הוא מוסיף מיד, "יש כמויות אדירות של הצגות. יש מגוון עצום של יצירה ושל קהל. ויש מלחמה עיקשת מול התיאטרון הרפרטוארי, שיש לו תקציבים גבוהים יותר, פוסטים ממומנים, ודרכים הרבה יותר מתוחכמות לעשות שיווק".

המתח בין הפרינג' לבין התיאטרון הרפרטוארי הוא אחד הצירים המרכזיים בשיחה שלנו. בולנז'ר כהן אינו יוצא נגד הרפרטוארי, אבל הוא בהחלט חושב שהשדה העצמאי בישראל סובל מבעיית תדמית קשה מול התיאטרון הרפרטוארי מבחינת הקהל.

"הרי פרינג' במובן המילולי זה שוליים", הוא אומר. "וזה באמת המצב. אנחנו נמצאים בשולי הפוליטיקה ובשולי המיינסטרים. מצד אחד יש לנו חופש ליצור עם פחות גבולות ופחות כבלים. מצד שני, הרבה פעמים יוצא שיוצרי פרינג' יוצרים פרינג' עבור יוצרי פרינג' אחרים".

הוא צוחק כשהוא אומר את זה, ומיד מוסיף: "יש על זה המון בדיחות בתעשייה. ואני רוצה לשנות את זה".

תיאטרון בעולם של נטפליקס

בשלב הזה אנחנו גולשים לדבר על הקהל. אני מעלה בפניו את נושא קבוצות הווטסאפ של ההנחות, ואת התחושה שחלק מהקהל מגיע כיום כמעט אך ורק דרך מבצעי הרגע האחרון.

"יש תחושה מאוד ברורה של הקהל שמגיע דרך הקבוצות האלה", הוא מסכים. "אבל צריך להבין שגם תרבות הצפייה השתנתה. זה אפילו יותר נוכח בהצגות ילדים, כשהילדים רואים את ההורים מתעסקים בטלפון בזמן ההצגה".

לדבריו, הקושי של התיאטרון כיום אינו רק כלכלי אלא גם תרבותי. "הטלוויזיה היא עיקר הבידור כיום. יש VOD, יש נטפליקס, יש תרבות שבה התיאטרון כבר לא הגמוני כמו שהיה פעם". והמלחמה, כמובן, רק החריפה את המצב.

"תקופת המלחמה הממושכת יצרה הרבה חוסר ודאות. אנשים קונים פחות כרטיסים מראש כי הם לא יודעים מה יהיה. זה משפיע מאוד על השדה".

אבל מעבר למצב הביטחוני והכלכלי, הוא מצביע על בעיה עמוקה יותר. "בסופו של דבר התיאטרון בישראל נשען על מכירת כרטיסים. וכשצריך למלא אולמות, אי אפשר להגיד: נעשה מה שנראה לנו מעניין ופורץ דרך, ומי שרוצה יבוא. כשמכירת הכרטיסים היא מקור ההכנסה העיקרי, חייבים להתחשב בקהל".

המשפט הזה אולי מסביר יותר מכל את הדילמה של מנהל אמנותי בישראל בשנת 2026: כיצד לייצר תיאטרון חדשני ונועז, מבלי להרחיק את הקהל שמחזיק כלכלית את המערכת.

"הבעיה מתחילה כשהצורה משתלטת על התוכן" למרות אהבתו לחדשנות, בולנז'ר כהן אינו מתרשם אוטומטית מכל ניסוי אמנותי.

"יש לפעמים מצב שבו הצורה מפעילה כוח גדול מדי על התוכן", הוא אומר. "אני יכול להתרגז מפעולה דרמטית שלא במקומה. יש הרבה פוטנציאל שהולך לאיבוד לטובת שואו". זו ביקורת מעניינת במיוחד משום שהיא מגיעה מאדם שמגיע מתוך עולם הפרינג'.

"לפעמים אני חושב שעם הכסף הזה אפשר היה לעשות משהו יותר בועט, יותר נוגע". הוא אינו מתנגד לתיאטרון חזותי, לאוונגרד או לשפה בימתית חדשה. להפך. אבל מבחינתו, הצורה צריכה לשרת אמירה.

"יש עניין בסיסי של חינוך קהל", הוא אומר. "וזו עוד צורה של אמנות. צריך לדעת לקרב אנשים לתיאטרון מבלי לוותר על העומק שלו".

האם הפרינג' עדיין בועט? אני שואלת אותו אם לדעתו הפרינג' של היום עדיין בועט כפי שנהוג לחשוב.

"הפרינג' שונה מהרפרטוארי", הוא עונה. "הרפרטוארי מעלה קלאסיקות ומחזות ישראליים ומנסה להגיע למחנה המשותף הרחב ביותר. בפרינג' יש יותר מקום לבעוט ולהיות שונה". אבל הוא גם מסייג. "יש גם בפרינג' ניחוח של הכרח. זה כמובן שונה מבית לבית, ממוסד למוסד, מתמונע לצוותא ולתיאטרון הבית ולאחרים. כל אחד מגיע עם אג'נדה אחרת ועם חומרים שונים. אבל צריך גם לקרב בין הקצוות".

לדבריו, גם התיאטרון הרפרטוארי מתחיל בשנים האחרונות לקחת יותר סיכונים. "אני רואה את התהליך הזה קורה", הוא אומר. "הרפרטוארי לפעמים מעז יותר לאחרונה". ובכל זאת, הוא חוזר שוב ושוב לנושא התדמית.

"הטענה הכי גדולה שלי היא על מעמד הפרינג'. צריך לייצר לו תו תקן. צריך שיהיו תנאים מינימליים ליוצרים. הכי קל להגיע ליום עבודה כשאדם מרגיש שיש לו אפשרויות".

אני מספרת לו בצחוק שבהפקה שהעליתי בצוותא 2 נשארתי עם לא מעט אביזרים שאחסנתי בבית. "כאיש תאורה", הוא מחזיר בצחוק, "יש לי עדיין הרבה כבלים באוטו".

מאחורי הבדיחה מסתתרת כמובן המציאות המוכרת של היוצרים העצמאיים בישראל: הפקה שמאוחסנת בסלון, ציוד שנוסע בבגאז', והיעדר תשתיות בסיסיות.

צוותא כמוקד תרבות חי

כשאנחנו מגיעים לדבר על צוותא עצמו, קולו של בולנז'ר כהן נעשה נלהב יותר. "קיבלתי בירושה מנועה שכטר רפרטואר מאוד גדוש", הוא אומר. "יש שם יצירות מאוד יפות". אבל הוא רוצה לדחוף את המקום עוד צעד קדימה.

"השאיפה היא שהתיאטרון יהיה בועט. יש משהו בצוותא, גם במורשת שלו וגם במיקום הפיזי שלו, שמזמין את זה". הוא מזכיר את המנכ"ל המיתולוגי חיימון, ואת רוח החופש שאפיינה לאורך השנים את המקום.

"חיימון לא מפחד מכלום", הוא אומר בחיוך. "הוא אומר: שיהיה בועט, ולא מפחד מזה שלא תמיד זה ייראה יפה". מבחינתו, צוותא צריך להיות בית ליצירה נוקבת. "אנחנו רוצים לעשות אמנות טובה עם חומר נוקב ובועט".

להפוך את צוותא 2 למרכז של יצירה עצמאית

אחד הנושאים שמלהיבים אותו במיוחד הוא צוותא 2. "המהלך שאני רואה הלאה הוא למקם את היצירה העצמאית בצוותא במקום מרכזי", הוא מסביר. "מבין הפרזנטציות שראיתי, אני מחפש צורות חדשות של תיאטרון. עבודות שיש בהן הסתכלות מורכבת על המציאות, עם צורות חדשות של מופע".

הוא מדבר גם על מחול, מוזיקה ומופעים אינטימיים. "המבנה של צוותא 2 מאוד מתאים לעבודות מחול. הוא מתאים לקהל אינטימי, למופעי מוזיקה, ולא רק לתיאטרון וסטנד אפ".

בשלב הזה הוא שולף רעיון נוסף. "אני רוצה שתהיה לנו רצועת ג'אז בצוותא 2. פעם זה היה חלק מעמוד השדרה של צוותא".

והוא רואה את כל מתחם צוותא כחלק ממרכז תרבות רחב יותר. "המתחם התפתח מאוד. יש את גריי בר, גיורא, שיחות עם הברמן. אנחנו נמצאים בין הבימה לקאמרי, קרוב לבית ציוני אמריקה. לכל מקום יש את הייחוד שלו, ואין סיבה שצוותא 2 לא יהיה מפוצץ ערב ערב".

"אני רוצה לקרב את התיאטרון לקהל". אחד הדברים הבולטים בשיחה הוא שבולנז'ר כהן אינו מדבר על קהל מתוך התנשאות. הוא לא משתמש במונחים של "להציל" את הקהל או "לחנך" אותו מלמעלה. להפך. "אני רוצה לקרב את התיאטרון לקהל", הוא אומר. "בתוך המוסד הוותיק הזה, שיש לו כבר קהל משלו".

אבל הוא גם מבין שהדרך לכך מחייבת חשיבה חדשה על יחסי ציבור ושיווק. "יש פה שאלה של נראות ושל יחסי ציבור שדורשת התייחסות חדשה".

זו אולי אחת הנקודות החשובות ביותר בדבריו. במשך שנים רבות התיאטרון העצמאי בישראל התמקד כמעט אך ורק בשאלה האמנותית, ופחות בשאלת הנגישות לקהל הרחב. בולנז'ר כהן מבין שכיום אי אפשר להפריד בין השתיים.

מתיאטרון דה וינצ'י אל צוותא

לצד תפקידו החדש, בולנז'ר כהן ממשיך גם לעבוד כמפיק של סל תרבות מרכז דה וינצ'י.

אני שואלת אותו אם אין כאן התנגשות. "לא", הוא עונה. "יש פה דווקא השלמה של תהליכים. בתיאטרון דה וינצ'י יש סדרות שבהן אמנים מוזמנים להתנסות, בדרך כלל בהופעות חד פעמיות שמתחילות שם ואז מתפתחות בהמשך במקומות אחרים". הוא רואה בכך מעין מסלול צמיחה ליוצרים.

"אני מלווה יוצרים מההתחלה, דרך פיתוח העבודה, ועד העלייה לבמה. וחלק מהעבודות האלה יגיעו גם לצוותא". הוא נותן כדוגמה את עבודתה של דנה רוטנברג, פסיכולוגית קלינית שמפתחת ערב בנושא 'ניסויים פתוחים'.

"זו עבודה שמתחילה כניסוי, ואחר כך יכולה להפוך לחלק מהרפרטואר". מבחינתו, זהו מודל עבודה אידיאלי: לא רק לקלוט הצגות מוכנות, אלא להיות חלק מתהליך ההתפתחות שלהן.

"התיאטרון צריך להיות יותר רועש"

לקראת סיום השיחה אני מבקשת ממנו לנסח במשפט אחד את החזון שלו לצוותא. הוא חושב רגע. "אנחנו רוצים לקדם את היצירה העצמאית עם תיאטרון יותר נגיש ועם יותר נראות", הוא אומר. "לשייף את הרפרטואר כך שיהיה יותר רועש ויותר ניסיוני".

זו אמירה מעניינת במיוחד משום שהיא אינה מדברת על מהפכה טוטאלית. הוא לא רוצה להרוס את צוותא הישן כדי לבנות משהו אחר במקומו. להפך. הוא מדבר על שדרוג, על חידוד, על פתיחה של הדלתות.

אולי זו גם הסיבה שהמינוי שלו מעורר עניין רב כל כך בשדה התיאטרון הישראלי. בולנז'ר כהן מגיע מתוך הפרינג', אבל אינו רומנטיקן עיוור שלו. הוא מבין היטב את מגבלות השדה העצמאי, את בעיות התקציב, את שאלות הקהל, את הצורך בשיווק, את הקושי הכלכלי של מוסדות התרבות. ומצד שני, הוא גם מסרב לוותר על הרעיון שתיאטרון צריך עדיין להפתיע, להרגיז, לבעוט, ולפעמים גם להסתכן.

בתקופה שבה מוסדות תרבות רבים בישראל נזהרים מאוד, מצמצמים סיכונים ומנסים בעיקר לשרוד, יש משהו מרענן מאוד במנהל אמנותי שמדבר בגלוי על הרצון לעשות רעש.

השאלה הגדולה כמובן תהיה האם הקהל הישראלי של 2026, עייף ממלחמה, מוצף במסכים, וחסר ודאות כלכלית, עדיין רוצה תיאטרון כזה.

אם שואלים את עומר בולנז'ר כהן, התשובה היא כן. צריך רק לתת לו סיבה לבוא.