יולי 7, 2026
הניסיון לתרגם את הפרוזה החד-פעמית של מאיר שלו לשפה הקולנועית הוא אחד האתגרים המורכבים והשאפתניים ביותר בתרבות המקומית. ספריו של שלו אינם רק עלילות מפותלות אלא קודם כל שפה, מקצב פנימי ועולם דימויים עשיר שבו הריאליזם המאגי נשזר בהיסטוריה המקומית של עמק יזרעאל.
העיבוד הבימתי של "כימים אחדים" בתיאטרון הקאמרי בשנת 2021, בבימויו ובעיבודו של חנן שניר, השכיל לתרגם את הריאליזם המאגי של מאיר שלו לשפה תיאטרלית עשירה ומקומית.
במרכז העלילה עומד זיידה, בגילומו של נדב נייטס, המשמש כציר הזמן והזיכרון של ההצגה ומנווט את הקהל קדימה ואחורה בין תחנות חייו במושב בעמק יזרעאל. דרך עיניו, הבמה מפיחה חיים במיתוס המשפחתי המטורף ובמאבק האבהות היצרי על ליבו, המיוצג על ידי השחקנים: רמי ברוך כשיינפלד המלנכולי והרומנטיקן, מוטי כץ כגלוברמן סוחר הבקר המחוספס, ומיכה סלקטר כפיינרמן המורה האידיאולוג.
לצידם, אולה שור-סלקטר בתפקיד האם יהודית מעניקה להפקה את הנוכחות החידתית והממגנטת שמניעה את הדרמה כולה. שניר יצר על הבמה פסיפס אנושי בשרני, קצבי ומלא הומור שחור, שהצליח ללכוד במדויק את הטמפרמנט הישראלי, את חיספוס האדמה ואת השפה הייחודית של שלו בלי לאבד דבר ממשקלה הסגולי.
כעת, מגיע אל המסכים העיבוד הקולנועי של הבמאי האיטלקי גואידו קייזה, "כימים אחדים" (המופץ בעולם תחת השם For the Love of a Woman), המבוסס על הרומן המופלא משנות התשעים. קייזה, שלקח על עצמו משימה שיוצרים מקומיים רבים חששו מפניה, מציע מבט חיצוני, רגיש ולעיתים מעורר מחלוקת על המיתוס השלווי, אשר מותיר את הצופה המקומי עם רגשות מעורבים.
ההבדל הבולט והמשמעותי ביותר בין הספר לסרט טמון בהחלטה המודעת של התסריטאים, קייזה וניקולטה מיצ'לי, לייצר קו עלילתי חדש לחלוטין שמתפקד כסיפור מסגרת להקלת העיבוד.
אנו נחשפים לשנות השבעים כאשר אסתר, בגילומה של מילי אביטל, דיילת אוויר החיה באמריקה, מגיעה לישראל בעקבות מכתב מסתורי שהשאירה אמה המנוחה. המסע של אסתר אל שורשיה מוביל אותה לפגוש את פרופסור זיידה המבוגר, שאותו מגלם אורי פפר, מי שהוא דמות המספר המרכזית ברומן המקורי.
באמצעות המפגש הטעון הזה, הסרט צולל בפלאשבקים אל שנות השלושים בעמק, ושם אנו פוגשים את משה רבינוביץ', אלמן חלוץ ששוכר את יהודית המסתורית כדי שתעבוד בביתו ותשקם את חייו. הגעתה של יהודית הופכת לציר שסביבו מסתובבים שלושה גברים: משה עצמו, יעקב שיינפלד החקלאי הרומנטיקן שמפזר פתקי אהבה קטנים, וגלוברמן סוחר הבקר היצרי והמחוספס.
התוספת של דמות אסתר וחיפוש הזהות שלה משמשת כעוגן נרטיבי יעיל עבור צופה מערבי, והיא מייצרת בלשנות משפחתית שקלה יותר לעיכול קולנועי מאשר המבנה האסוציאטיבי והפתלתל של הספר. הסיפור הפתלתל של שלו מסופר כאן כמעט כסיפור מתח בלשי, והמעברים התכופים בין הזמנים הם לעיתים מקשים להבנה, אך בסופו של דבר הם שומרים על עניין רב ומייצרים קצב דינמי.
אם יש אלמנט בסרט שאי אפשר להישאר אדישים אליו, הרי זהו העיצוב הוויזואלי והצילום של עמנואל פסקווה. המצלמה משתהה על הנופים ומציגה תמונות יפהפיות באמת, המגיעות לרמה של אמנות פלסטית של ממש. ניכר כי הבמאי האיטלקי התאהב ברעיון של החלוציות המקומית וניסה להעניק לה נופך פיוטי ורומנטי, תוך מתן כבוד לאלמנטים המיתולוגיים של הספר כמו הציפורים, האדמה והחיבור לטבע.
עם זאת, עבור הצופה הישראלי, הניסיון הוויזואלי הזה מייצר תחושת זרות, שכן הצבעוניות של הסרט אינה ישראלית כלל. ישראל מצולמת בפלטת צבעים שאופיינית למדינות אחרות, פלטה אירופית חמה ורכה, שונה לחלוטין מהאור הים תיכוני הקשה, החשוף והבוהק המאפיין את ארצנו.
הבוץ והדמות של העמק נראים כמעט כמו גלויה ציורית מטוסקנה או מחבל ארץ אירופי מרוחק, ולכן הצופה המקומי יתקשה לזהות את ארצו בתמונות הללו. הסטריליזציה הוויזואלית הזו מעקרת חלק מהנוף האמיתי של עמק יזרעאל, והופכת את הנוף המוכר למרחב זר עבור ישראלים.
החלטת ההפקה ללכת על קופרודוקציה בינלאומית הובילה לבחירות ליהוק מגוונות, אך כאלה שמציבות סימן שאלה גדול בכל הנוגע לרמת האותנטיות.
הבחירה בשחקנית הרומנייה אנה אולרו לתפקיד יהודית מביאה אל המסך מסתוריות, יופי זר ושקט פנימי שמסבירים היטב מדוע שלושה גברים איבדו את שפיותם בגללה, והיא מצליחה לייצר נוכחות מגנטית על המסך. לצידה, השחקנים הזרים המגלמים את האבות האפשריים של זיידה, ובהם מארק ריסמן בתפקיד שיינפלד ואלבאן אוקאג' בתפקיד רבינוביץ', מציגים יכולות משחק גבוהות כשלעצמן.
הבעיה המרכזית צפה כאשר בוחנים את העיבוד דרך עיניים מקומיות. השחקנים הלא ישראלים משחקים אמנם דמויות ישראליות, אך לא כולם תפסו את המנטליות הישראלית, וההתנהלות שלהם על המסך אינה מרגישה טבעית עבורנו.
ישנו פער מורגש בין שפת הגוף, הניואנסים והטמפרמנט המקומי הדרוש לגיבורי העמק לבין ההופעה המאופקת או המלודרמטית של הקאסט הזר.
פער זה יוצר לעיתים תחושה של החמצה, שכן הגיבורים של שלו היו אנשים מחוספסים, קשים ורוויי שיגעון אידיאולוגי, ואילו כאן הם נראים לעיתים כדמויות מתוך דרמה תקופתית אירופאית קלאסית.
מעבר לפערים בהתנהגות ובמנטליות, אחת מנקודות התורפה הבולטות ביותר עבור הקהל המקומי היא סוגיית השפה והדיאלוגים. הדינמיקה של הסרט, שזזה לסירוגין בין עברית לאנגלית, מייצרת ריחוק רגשי ומזכירה בכל רגע שמדובר בפרויקט המכוון גם לקהל בינלאומי. עבור צופה ישראלי, יש בסרט מידה בלתי מבוטלת של חוסר אותנטיות הבאה לידי ביטוי, למשל, בביטוי השמות של הדמויות והמקומות.
כאשר שחקנים זרים הוגים שמות עבריים מקומיים במבטא זר או במשקל לא נכון, הדבר פוגם באשליה הקולנועית ומנתק את הצופה מחוויית הצפייה.
ספריו של מאיר שלו נשענים הרי על השפה העברית ועל הגייתה לא פחות מאשר על העלילה עצמה, וכאשר המילים הללו מאבדות את הצליל המקורי והטבעי שלהן, משהו מהנשמה של היצירה הולך לאיבוד. החוסר באותנטיות ווקאלית זו מדגיש את העובדה שהסרט מתבונן על החברה החלוצית מבחוץ, ולא מצליח לצמוח מתוכה באופן אורגני.
הסרט "כימים אחדים" הוא בסופו של דבר יצירה קולנועית שנעשתה בכבוד ניכר לחומר המקור ובאישורו של המחבר המנוח, והוא מציע חוויה מעניינת המנסה לגשר בין תרבויות.
החיבור בין סיפור המסגרת המודרני לבין עלילת העבר הופך את האפוס המשפחתי לנגיש ובהיר יותר, גם אם הוא מוותר במודע על חלק מהקצוות הפראיים וההומור השחור שאפיינו את כתיבתו של שלו. הניסיון להציג את העלילה הפתלתלה כסיפור מתח אמנם מאתגר לעיתים את הצופה בשל המעברים החדים בין הזמנים, אך הוא שומר על עניין לאורך כל דקות הצפייה.
בשל הפערים המנטליים, פלטת הצבעים הזרה וחוסר האותנטיות בהגיית השמות שמקשים על הזיהוי של ארצנו, הסרט אינו מצליח להגיע לכדי שלמות או להחליף את העומק הספרותי המקורי. עם זאת, כמחווה ויזואלית פיוטית, מדובר ביצירה ראויה ומסקרנת ששווה את הצפייה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©