אוגוסט 1, 2026
דירוג: ★★★★☆
הקולנוע האיטלקי ידע לאורך השנים להעניק לנו אינספור יצירות מופלאות על משפחות, על יחסים בין-דוריים סבוכים ועל היכולת הכמעט פלאית למצוא הומור חם ונוחם דווקא ברגעים הקשים ביותר של החיים.
מבמאים קלאסיים שעצבו את תודעתנו כמו פדריקו פליני, אטורה סקולה, דינו ריצי ומריו מוניצ'י, ועד יוצרים עכשוויים כמו נאני מורטי ופאולו סורנטינו, המשפחה האיטלקית נותרה תמיד כר פורה לסיפורים מלאי חמלה, אירוניה עדינה ואהבת אדם בלתי מתפשרת. המסורת הזו מעולם לא הייתה מושלמת או נוצצת מדי; היא תמיד שאבה את כוחה מן האותנטיות, מן הכאוס המאפיין את השולחן המשפחתי ומן יכולת ההתבוננות המדויקת על החולשות האנושיות.
אל המסורת המפוארת והחמה הזו מצטרף כעת סרטו החדש של ג'אני די גרגוריו, "המשפחה האיטלקית שלי" (Come niente fosse). זוהי קומדיה דרמטית קטנה, צנועה וכמעט מינימליסטית, שמצליחה לכבוש את הלב בדיוק מפני שאינה מתאמצת לעשות זאת באמצעים פירוטכניים מוגזמים או בדרמות ענק מניפולטיביות. די גרגוריו אינו מחפש את האפוקליפטי ולא את הסנסציוני; הוא בוחר במודע להתבונן בחיים עצמם, במינון המדויק ביותר שלהם, ומזכיר לנו שדרמה אנושית אדירה יכולה להתרחש גם בסלון דירה קטן ברומא.
די גרגוריו הוא תופעה ייחודית בנוף הקולנוע האיטלקי והעולמי. הוא פרץ לתודעה העולמית כיוצר עצמאי בגיל מאוחר יחסית, לאחר שנים רבות שבהן פעל כתסריטאי מאחורי הקלעים. פנינותיו הקולנועיות הקודמות, בראשן "ארוחות אמצע אוגוסט" (2008), שזיכה אותו בהכרה בינלאומית רחבה, לצד "טעם החיים" (Gianni e le donne) ו"צ'או איטליה" ביססו את מעמדו כאמן של המינוריות.
ביצירתו החדשה, די גרגוריו ממשיך לעסוק באותם נושאים הקרובים לליבו: הזיקנה הדינמית, המארג המשפחתי המורכב, והיופי הסמוי מן העין של חיי היומיום.
הסגנון שלו מעוגן עמוקות במסורת ה-Commedia all'italiana, אך הוא מזקק אותה לכדי טון אישי, רגוע ומאופק בהרבה. אין אצלו מנוראציות רועשות, צרחות היסטריות או סצנות בכי תמרורים ראוותניות. תחת זאת, די גרגוריו מציע הומור דק כברק, אהבה עמוקה לבני אדם ואמונה חזקה שגם אנשים רגילים, בשגרת יומם האפורה והשגרתית לכאורה, יכולים להפוך לגיבוריו של סיפור אנושי גדול ומחמם לב.
במרכז העלילה של הסרט ניצב פרופסור בגמלאות, המגולם על ידי די גרגוריו עצמו. הוא מנהל חיים רגועים, מתוכננים ומענגים בלב רומא. יש לו חברים קבועים לפלספנות קלה על כוס יין, סביבה מוכרת, מסעדות שכונתיות אהובות, אישה יפה שמחזרת אחריו ושגרה מבורכת של איש אשכולות שפרש לגמלאות ונהנה מפירות עמלו.
אלא שכל השקט הבורגני והמסודר הזה מתערער ביום בהיר אחד, כאשר בתו, שסופגת מכה אנושה בעקבות התפרקות נישואיה לאחר בגידה כואבת של בעלה, נוחתת בחזרה בבית ילדותה יחד עם שני ילדיה המתבגרים, והיא לא ממש מתחשבת באביה המבוגר אלא מטריחה אותו ומוציאה אותן בלי הפסקה מאיזור הנוחות.
בבת אחת, המעוז השקט והסטרילי של הפרופסור הופך לזירה גועשת של דרמות משפחתיות, עימותים בין-דוריים, חיכוכים על מקום במטבח, אי-הבנות, אך גם לרצף מופלא של רגעים אנושיים, מצחיקים עד דמעות, שמזכירים לכולנו את מורכבות ההורות והסבתאות.
על פניו, מדובר במבנה עלילתי מוכר שכבר ראינו כמותו לא פעם בקולנוע העולמי. אלא שהאופן שבו די גרגוריו מספר את הסיפור מעניק לו קסם מיוחד במינו. ג'אני די גרגוריו מעניק כאן הופעה נהדרת ומכמירת לב. כבר מן הרגע הראשון קשה שלא להתאהב בנינוחות המהפנטת שלו, בדרך הדיבור השקטה והמדודה, בחיוך הכמעט תמידי וסובלנות האינסופית שלו לקבל כל אדם באשר הוא, על מגרעותיו.
זוהי דמות נדירה ומבורכת בקולנוע העכשווי. הסב אינו מנסה להציל את העולם, אינו נושא נאומים חוצבי להבות ואינו מטיפה מוסר לבתו או לנכדיו. להפך. הוא פשוט נמצא שם עבור יקיריו, גם כשהם מעמידים את סבלנותו במבחן הקשה ביותר.
למרות שהבת מתנהלת לא פעם מתוך כאב עמוק שמוליד אגוצנטריות, קוצר רוח והתפרצויות זעם, הסב אינו שופט אותה. הוא מבין ברגישות רבה שעולמה קרס ושייאוש פנימי כבד מניע את מעשיה. גם הנכדים, שנעקרו בבת אחת מביתם ומסביבתם המוכרת אל תוך המציאות החדשה, זוכים ממנו לקבלה מלאה, לחום, ולא פחות חשוב, לאוזן קשבת אמיתית. דווקא הפשטות הזאת, וההבנה העמוקה שהקשבה היא אקט אקטיבי של אהבה ולא פסיביות חסרת אונים, הופכת אותו לדמות שכובשת את הלב מן הפריים הראשון ועד האחרון.
די גרגוריו אינו "משחק" את התפקיד במובן התיאטרלי המקובל. הוא פשוט נושם אותו. אין כאן מחוות דרמטיות גדולות או רגעי משחק ראוותניים שמבקשים לסחוט מחיאות כפיים מן הקהל. הכול נעשה במינון מדויק להשחתה, באנושיות ובאמינות נדירה. לפעמים די במבט קטן שלו, בהרמת גבה סלחנית או בחיוך מושתק כדי להעביר עולם רגשי שלם.
לצדו של די גרגוריו, צוות השחקנים משלים תמונה של משפחה במשבר. גרטה סקרנו, המגלמת את הבת השבורה, מצליחה לעצב דמות מורכבת ומלאת שכבות פסיכולוגיות. היא אינה מסתפקת בטייפקאסט של "האישה שנפגעה", אלא מגלמת אדם שנמצא במשבר זהות אמיתי ומנסה לבנות את חייה מחדש מתוך חורבות, גם אם הדרך לשם רצופה שגיאות, כעסים וצעדים פזיזים.
אלסנדרו בדטי לצד שאר שחקני המשנה משתלבים היטב במרקם המשפחתי הטבעי שהסרט יוצר. הכימיה בין הדורות על המסך מרגישה טבעית לחלוטין, והדיאלוגים קולחים בטבעיות כאילו המצלמה פשוט תיעדה באקראי משפחה רומאית אסלית במטבח הביתי שלה.
מבחינה צורנית וקולנועית, הסרט אינו מנסה לייצר מורכבות ויזואלית מלאכותית או להרשים באפקטים ראוותניים. הצילום נקי, חם ומזמין, ומטיב ללכוד את אור השמש הרומאי ואת הפינות הביתיות האינטימיות שמעניקות תחושת חמימות. הקצב של הסרט, בדומה לקצב החיים של גיבורו, הוא איטי, מדוד ולא ממהר לשום מקום. הסרט מעניק לשחקנים ולעלילה את הזמן הנדרש "לנשום", ומאפשר לצופה להשתקע בתוך האווירה הביתית, הנינוחה והאותנטית.
אחד האלמנטים היפים והבוגרים ביותר ב"המשפחה האיטלקית שלי" הוא הסירוב המוחלט שלו להיגרר לשמאלץ הוליוודי או לפתרונות קלים ומלאכותיים ובכל זאת, הסרט מציע נחמה: הנחמה אינה טמונה בתשובות גדולות או בשינויים דרסטיים, אלא ביכולת הפשוטה של בני אדם להיות שם זה עבור זה, לחלוק ארוחה משותפת, למזוג כוס יין ולהקשיב באמת.
בתוך עולם קולנועי שמרדף תדיר אחר אקשן מואץ, גירויים אינסופיים ואפקטים חזותיים מוגזמים, סרטו של די גרגוריו מהווה אי של שקט, אנושיות ונחמה צרופה. זוהי יצירה קטנה בגודלה הפיזי אך גדולה ועמוקה בנשמתה, המזכירה לנו שגם בתוך הסערות הגדולות והמטלטלות ביותר של החיים, לפעמים כל מה שאנחנו צריכים הוא פשוט אדם אחד שיודע להקשיב.
בשורה התחתונה: חוויה קולנועית מחממת לב, עדינה וחכמה. סרט מומלץ בחום לכל מי שאוהב קולנוע אנושי, חם ומלא אירוניה דקה.
- המשפחה האיטלקית שלי (Damned If You Do, Damned If You Don't / Come niente fosse)
- בימוי ותסריט: ג'אני די גרגוריו
- משחק: ג'אני די גרגוריו, גרטה סקרנו, אלסנדרו בדטי
- מדינה ושנה: איטליה, 2025
- אורך: 97 דקות
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©