אוגוסט 24, 2026
אדוארד אלבי שייך ללא ספק לסוג הקיצוני ביותר בתוך עולם הדרמה המודרני. במחזות כמו "משחקי נישואים" וכמו ביצירותיו הגדולות האחרות, ובהמשך ישיר ליצירת המופת "מי מפחד מירג'יניה וולף?", הזוגיות אינה רק מסגרת שבתוכה מתרחשת עלילה חיצונית, אלא היא עצמה הזירה המרכזית.
זהו המקום שבו אהבה, תלות, כעס, זיכרונות, אכזבות, פחדים וצורך נואש באינטימיות מתנגשים זה בזה בעוצמה אדירה. כאשר שני אנשים נמצאים יחד יותר עשרים או שלושים שנה, קשה כבר להפריד לחלוטין מה שהם מרגישים זה כלפי זו לבין כל מה שהצטבר והתקשה ביניהם במשך השנים הארוכות של חיים משותפים, שבהם כל מילה הפכה למטען חורג וכל מבט טעון במשמעויות נסתרות.
הפקת "משחקי נישואים" בצוותא, בעיבודו ובבימויו של עודד קוטלר, מבקשת להתמודד בדיוק עם המקום הקשוח והמורכב הזה.
במרכזה עומדים ג'ק וג'יליאן, זוג בורגני אמריקאי בגיל העמידה, הנמצאים על סף פרידה לאחר שלושים שנות נישואים. ההפקה נשענת על שני שחקנים בלבד, דניאל זהבי ולילך צור, ומתנהלת במרחב אינטימי באולם קטן המכיל כמאה מקומות בלבד. בחירה זו נועדה לקרב את הקהל אל תוך התא המשפחתי הקורס ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מן המתרחש על הבמה המצומצמת, שבה אין שום מקום להסתתר מאחורי דמויות משנה או תפאורה גרנדיוזית.
הדבר המעניין במיוחד בעולם הדרמטי של אלבי הוא שאין בו שום תשובה פשוטה וחד-משמעית לשאלה מהו בעצם נישואים טובים או בריאים.
גם כאשר האהבה עדיין קיימת במרחב, היא אינה בהכרח מספיקה כדי להחזיק את המערכת. אנשים יכולים לאהוב זה את זו בכל לבם ובכל זאת לפגוע זה בזו באכזריות.
הם יכולים להיות קשורים זה לזו בעבותות של ברזל ובאותו זמן להרגיש בודדים לחלוטין בתוך אותו החדר. הם יכולים לדעת בדיוק איזה משפט מדויק יכאיב לבן הזוג שלהם יותר מכול, ולהשתמש בידע הזה דווקא ברגע שבו הם זקוקים ביותר לקרבה ולחום אנושי.
כאן בדיוק נמצא גם הפוטנציאל הקומי המיוחד של ההצגה. הקומדיה של אלבי אינה קומדיה קלילה שמטרתה להרחיק את הצופה מן הכאב; להפך, ההומור הארסי והמושחז מאפשר להתקרב אליו באופן בלתי אמצעי.
אנחנו צוחקים באולם מפני שההתנהגות של הדמויות מוכרת לנו כל כך, מפני שאנחנו מזהים בעל כורחנו את המנגנונים המוכרים של זוגיות ארוכת טווח, את המריבות שחוזרות על עצמן כמו תקליט שבור, ואת הצורך הבלתי נשלט לנצח בוויכוח קטן גם כאשר ברור לחלוטין ששני הצדדים מפסידים במערכה.
המעבר הדק והחמקמק מצחוק גדול לאי-נוחות עמוקה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר בהצגה מסוג זה. אם השחקנים מדגישים מדי את הצד הקומי והקליל, הזוג עלול להפוך במהירות לקריקטורה שטוחה, ואם הם מדגישים רק את הטרגדיה והדיכאון, אובד המתח המיוחד שאלבי כל כך מצטיין ביצירתו בין האבסורד הקומי לבין הכאב האנושי החריף.
דווקא האזור האפור שבין השניים הוא המקום שבו "משחקי נישואים" הופכת ליצירה מרתקת במיוחד.
המשחק על הבמה דורש קצב פינג-פונג מהיר ואכזרי מאוד. מצד לילך צור זה קורה היטב ובאופן מרשים ביותר; היא מיטיבה לעבור בקלילות מרגע לרגע ולשנות התייחסות, הבעות פנים, לשקף רצונות משתנים, נוסטלגיה מתוקה, כעסים עמוקים, ובעיקר כעס עצום על נטייתו של הבעל לבגוד בה לאורך שנות נישואיהם. במקביל אליה, דניאל זהבי מביע רגשות הרבה יותר שטוחים ולא תמיד מתרומם היטב להנחתות הרגשיות החזקות שהיא מניחה מולו על הבמה, מה שמייצר לעיתים פער מסוים בדינמיקה העדינה שבין השניים.
זה גורם לכך שלאחר שהצופה הנבון קולט שזוהי למעשה רוטינה התנהגותית מובהקת הוא מתחיל לחוש חזרתיות רבה מדי.
אצל אלבי כמו אצל אלבי, יש כאן זוג שמענה את עצמו בקביעות וזאת רוטינת חייו הקבועה. הוא חוזר הביתה אל הבית המוכר ומכריז שוב ושוב שהוא עוזב לתמיד. היא מזמן כבר לא מתרשמת מהצהרותיו הדרמטיות, אבל הוא סוחף אותה פעם אחר פעם אל תוך המשחק האכזרי הזה כאשר הוא נכנס ויוצא מן החלל אינסוף פעמים.
המאבק בין השניים אינו רק שאלה של האם להישאר יחד או להיפרד, אלא זהו מאבק עיקש על הזכות של כל אחד מהם להגדיר מחדש את ההיסטוריה המשותפת, תוך כדי מה שניתן לכנות "רצח אופי הדדי" שבו מילים פוצעות הופכות לכלי נשק מרכזיים במלחמה הביתית.
עודד קוטלר בחר לא רק לביים אלא גם לעבד את המחזה למסגרת ממוקדת של כשעה אחת בלבד. הבחירה הזו מציבה אתגרים עיצוביים ודרמטיים המלווים בתפאורה ותלבושות של דניאלה מור, תאורה של יחיאל אורגל, מוזיקה שכתב אסי מסקין, וקרבות במה של גיא באומהקר הממחישים באופן פיזי את הפן הלוחמני והאלים של הקונפליקט הזוגי הממושך הזה, שבו הגוף הופך להמשך ישיר של מה שהמילים כבר אינן מצליחות לבטא.
בניסיון לייצר חיבור רגשי עמוק ומיידי עם הקהל, קוטלר מנסה לשבור את הקיר הרביעי על ידי פנייתם הישירה של בני הזוג אל אנשים היושבים בקהל ואפילו יצירת מגע פיזי איתם.
עם זאת, בחירה בימתית זו הרגישה לעיתים קצת מאולצת ולא לגמרי נחוצה עבור זרימת ההתרחשות, שכן הטקסט עצמו והמתח הפנימי הנוצר בין השחקנים חזקים מספיק כדי לשאת את הדרמה בלי הצורך בהישענות חיצונית על הקהל היושב באולם.
בסופו של דבר, השאלה המרכזית העולה מן המחזה אינה מי צודק בוויכוח וגם לא מי אשם במצב, אלא מה קורה כאשר שני אנשים מסתכלים לאחור על אותה מערכת יחסים בדיוק ומספרים לעצמם שתי היסטוריות שונות לחלוטין.
היא זוכרת את האירועים באופן שונה לחלוטין ממנו, והוא מפרש את אותם רגעים בדיוק בדרך אחרת לגמרי. כל אחד מהם בנה לעצמו סיפור חיים שלם שמסביר כיצד הגיעו למצב הנוכחי, וכאשר הם מתחילים לפרק את הסיפור הזה, הם אינם בהכרח מתקרבים אל האמת אלא רק מגלים עד כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי לדעת מה באמת קרה שם בפנים לאורך שנים ארוכות.
ההצגה מסתיימת בסוף פתוח המשאיר מקום רב למחשבה: האם הם יישארו יחד למרות הכול? כנראה שכן. ואולי בעצם לא?
"משחקי נישואים" מציגה את מוסד הנישואים לא כגן עדן וגם לא ככלא אבסולוטי, אלא כמערכת אנושית מורכבת וסבוכה שבה אהבה יכולה להתקיים בקלות לצד כעס תהומי, אינטימיות לצד ניכור מוחלט, והרצון העז להיפרד לצד פחד עמוק מן הפרידה עצמה.
העיבוד של עודד קוטלר מעניק לחומרים של אלבי מסגרת קומפקטית, אינטימית וממוקדת שלעיתים תחושת החזרתיות שבה משעממת קמעא: שתי דמויות, שעה אחת של התחשבנות, ומערכת יחסים שמגיעה לנקודת מבחן קריטית שבה קשה להבחין האם השבר הנוכחי שרואים על הבמה התחיל רק אתמול, לפני עשרים שנה, או אולי כבר ברגע הראשון שבו שני אנשים זרים לחלוטין החליטו שהם מכירים זה את זו מספיק טוב כדי להתאהב ולהיקשר זה בזו לכל ימי חייהם.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©