מה שמריאל יודעת בקולנוע

מה שמריאל יודעת: המראה שאי אפשר להסיט ממנה את המבט

יש אנשים שמוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לבית ״האח הגדול״. הם בוחרים במודע להיכנס למרחב שבו מצלמות עוקבות אחריהם עשרים וארבע שעות ביממה, והופכים את חייהם הפרטיים לחומר גלם בידורי המוגש למיליוני צופים אנונימיים. מנגד, יש כאלה שלא היו מסכימים לכך תמורת שום הון שבעולם; עצם המחשבה שעיניים זרות צופות ברגעים האינטימיים, הקטנים והמביכים ביותר של חייהם היא עבורם עינוי בלתי נסבל. אבל יש הבדל תהומי בין מיליוני צופים מרוחקים לבין צופה אחד ויחיד שנמצא שם תמיד. הבת שלך.

זהו גרעין הרעיון המבריק והמטריד שמונח בבסיס הסרט הגרמני ״מה שמריאל יודעת״ (What Marielle Knows / Was Marielle weiß), סרטו של הבמאי והתסריטאי פרדריק המבלק, שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. מריאל היא נערה בת 13, נערה שקטה לכאורה, שיום אחד מגלה כי ניחנה ביכולת בלתי נתפסת: היא יודעת ורואה בדיוק מה הוריה עושים בכל רגע נתון, גם כשהיא נמצאת במרחק רב מהם. אין לה צורך במצלמות נסתרות, במעקב סלולרי או בציוד הקלטה. היא פשוט יודעת.

ברגע הראשון, קונספט כזה עשוי להישמע כמו בסיס לקומדיה פנטסטית קלילה. ילדה שמגלה את הסודות הקטנים של אמא ואבא, הורים שנבהלים מהחשיפה, ומשם יוצאים לדרך של טעויות, פדיחות ופתרונות מצחיקים. אלא שהמבלק בוחר שלא ללכת בנתיב הצפוי הזה. הוא לוקח את האלמנט העל-טבעי ככלי בלבד, והופך את הסרט לניסוי פסיכולוגי וחברתי מרתק על טבע האדם, על גבולות הפרטיות ועל המחיר הכבד של שקיפות מוחלטת בתוך התא המשפחתי.

מה קורה כשאין יותר ״בהחבא״?

השאלה שהסרט מציב בפנינו היא סיוט לכל אדם בוגר: מה קורה לחיים שלך כאשר הבת שלך יכולה לצפות בך בכל שנייה? ולא מדובר רק על הרגעים בתוך כותלי הבית. מריאל רואה את ההורים שלה בעבודה, בשיחות חולין עם קולגות, במפגשים עם חברים, מאחורי גבם של אנשים אחרים, ואפילו ברגעים קטנים ומגוחכים שבהם הם מרשים לעצמם לשחרר רסן – כמו כמה נשיפות חטופות מסיגריה בהיחבא, פלירטוט גס עם עמית לעבודה ורגעים קטנים של השפלה. פתאום, המושג ״בהחבא״ נמחק לחלוטין ממילון החיים.

ההשוואה המתבקשת לתוכניות ריאליטי מקבלת כאן טוויסט מצמרר. בתוכנית טלוויזיה כמו ״האח הגדול״, המשתתף יודע שהוא מצולם. הוא מודע למצלמה, ולכן יש בידיו לפחות את האפשרות לבחור את התגובות שלו, להציג פוזה מסוימת, לשחק דמות או לנסות להיראות טוב יותר בעיני הקהל. אצל מריאל, לעומת זאת, אין שום אפשרות היערכות.

ההורים חסרי אונים משום שאין בידיהם לדעת מתי המבט שלה מופנה אליהם. חוסר הוודאות הזה מייצר מתח פנימי עצום, שמשנה מהיסוד את האופן שבו הם מתנהגים, מדברים ומקבלים החלטות. אם הייתם יודעים שהילד שלכם צופה בכם בכל רגע, האם הייתם משנים את אורחות חייכם? האם ההתנהגות המתוקנת הזו הייתה הופכת אתכם לאנשים טובים יותר, או פשוט לקורבנות מבועתים של פיקוח טוטאלי?

המראה שההורים סירבו לראות

בחברה המודרנית, הורים נתפסים כמגדלור. אנחנו מחנכים, מלמדים ערכים, מציבים גבולות ומציגים בפני הילדים שלנו את הגרסה המלוטשת, האחראית והראויה ביותר של עצמנו. אנחנו רוצים שהם יראו בנו מקור לסמכות וביטחון.

אלא שהמציאות מורכבת בהרבה: ההורים הם בני אדם בשר ודם, וככאלה הם מונעים מחולשות, מקנאות, מפחדים, מתשוקות ומסודות אפלים. אנחנו חיים בהסכם שבשתיקה מול עצמנו ומול הסביבה, שבו אנו עורכים את חיינו, מסננים את מה שנראה כלפי חוץ, ומשתמשים בשקרים קטנים ולבנים כדי להפוך את המציאות לנסבלת.

היכולת של מריאל מחסלת את מנגנון ההגנה הזה. היא אינה רק צופה בסודות; היא הופכת למראה חסרת פשרות שמחזירה להוריה בדיוק את מה שהם סירבו לראות.

כולנו מכירים את הנטייה האנושית להחליק דברים. אנחנו מזהים סדקים במערכת היחסים שלנו אך בוחרים שלא לחטט; אנחנו מבחינים בהתנהגות בעייתית אצל אדם קרוב אך בוחרים לפרש אותה באופן מקל, כדי שלא נצטרך לפרק את המסגרת. אנחנו זקוקים לאזור האפור הזה כדי להמשיך לתפקד.

מריאל משמידה את האזור האפור. היא הופכת את מה שהיה מרומז למפורש, ואת מה שהיה אפשר להדחיק לעובדה קיימת בשטח. פתאום אין מקום לומר ״לא התכוונתי״ או ״זה לא מה שחשבת״. הדמויות נאלצות לצאת מאזור הנוחות שלהן ולהתמודד עם אמיתות מטלטלות שעלולות למוטט את הזוגיות שלהן ואת התדמית העצמית שבנו לעצמן לאורך שנים.

המחיר של האמת והתבגרות מואצת

אנחנו גדלים על התפיסה שהאמת משחררת ומאירה את הדרך. סרטו של המבלק מציע מבט בשל, מורכב ומכאיב הרבה יותר: לפעמים האמת אינה משחררת אלא מפרקת לחלוטין. לפעמים בני אדם זקוקים לשקרים קטנים כדי לשרוד אמת גדולה וכבדה מדי. ברגע שמריאל פותחת את תיבת הפנדורה הזו, מערכות היחסים בבית משתנות ללא הכר.

הטרגדיה השקטה של הסרט נוגעת גם בדמותה של מריאל עצמה. היא אמנם הופכת לבעלת כוח עצום, שכן בידיים שלה מרוכז כל המידע שבעולם, אך היא נותרת נערה בת 13.

היכולת הזו אינה מתנה משמחת; היא נטל נפשי כבד מנשוא. היא נזרקת אל מאחורי הקלעים של עולם המבוגרים בטרם עת, ונאלצת לראות את האנשים שאמורים להיות המגן שלה במערומיהם האנושיים. היא מבינה את המעשים, אך חסרה את הכלים הרגשיים להכיל את ההקשרים והנסיבות.

כך, הסרט הופך בו זמנית גם לסיפור התבגרות קורע לב על הרגע המפוכח והכואב שבו הילד מבין שהוריו אינם גיבורי-על, אלא פשוט בני אדם טועים, פגיעים ומלאי סדקים.

בימוי מאופק וצילום מעניין

אחד ההישגים הגדולים של פרדריק המבלק כבמאי הוא האיפוק המחשמל שבו הוא בוחר לנהל את הסיפור. הוא אינו נופל למלכודת של אפקטים מיוחדים מרהיבים או הסברים מדעיים מיותרים על מקור הכוח של מריאל.

הפנטזיה משתלבת באופן חלק וטבעי בתוך סביבה בורגנית, אפורה ויומיומית לחלוטין. הבית נראה כמו כל בית, הרחובות רגילים, ומקום העבודה שגרתי לחלוטין. דווקא הקונטרסט הזה בין שגרת החיים האפרורית לבין מציאות העיקוב המטאפיזי הוא מה שיוצר את האפקט המטריד והעמוק ביותר על הצופה.

גם עבודת הצילום תומכת בחזון הזה באופן מושלם. המצלמה מטפלת במרחבים הביתיים והציבוריים: במטבח, בסלון, במשרד וברחוב, לא כמקומות בטוחים ופרטיים, אלא כבמות תיאטרון פתוחות שבהן הכל חשוף. העובדה שמריאל לא חייבת להיות נוכחת פיזית בפריים כדי שהנוכחות שלה תורגש יוצרת מתח קבוע.

הצופה מוצא את עצמו נכנס לנעלי הדמויות, חווה יחד איתן את תחושת החנק, ותוהה ללא הרף מה היה קורה לו עצמו היו מעמידים מולו מראה כה אכזרית.

האם אנחנו באמת רוצים שיראו אותנו?

״מה שמריאל יודעת״ מצליח להיות יצירה קולנועית רב-ממדית: היא מצחיקה לרגעים, מטרידה בעומק הקישקעס, ועצובה מאוד בשל האמת האנושית שהיא חושפת.

הסרט אינו מטיף לקהל ואינו מספק תשובות קלות, אלא מניח שאלה גדולה שמהדהדת בראש עוד הרבה אחרי שהכותרות הסופיות עולות על המסך.

השאלה המרכזית אינה רק מה מריאל יודעת על הוריה, אלא מה אנחנו, כצופים וכבני אדם, היינו עושים אילו מישהו היה מציב מולנו מראה ומכריח אותנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת – ללא המסכות, ללא ההצגות, וללא ההגנות שאנו בנים לעצמנו בעמלו של עולם.

בסופו של דבר, הסרט מזכיר לנו שאולי היכולת להסתיר חלקים מעצמנו אינה פגם מוסרי, אלא בדיוק הדבר המאפשר לבני אדם לחיות יחד, להמשיך להאמין זה בזה, ולמצוא את הכוח להמשיך לאהוב למרות הכל. יצירה מרתקת, אינטליגנטית ומעוררת מחשבה.

• בימוי ותסריט: פרדריק המבלק (Frédéric Hambalek)

• שחקנים ראשיים: ג'וליה ג'נטש, פליקס קריימר, לאני גריזלר, מוריץ טרונפלס