ספטמבר 14, 2026
יש משהו כמעט פרדוקסלי בהפקה החדשה של "סוחרי גומי" בהבימה. מצד אחד, זהו חנוך לוין במלוא העוצמה: אנשים בודדים, תשוקה, כסף, מיקוח, החמצה, הזדקנות והשאלה הגדולה והאיומה מה הטעם בכל זה.
מצד אחר, הבמאית והכוריאוגרפית הצעירה מוריה זרחיה מכניסה למחזה רוח חדשה, עליזה וסוחפת, שמרעננת את הטקסט בלי לבטל את העוקץ שלו. יש כאן העזה לוינית, אבל גם תעוזה בימויית: לקחת טקסט של לוין, להעלות אותו בהשתתפות ליליאן ברטו, אלמנתו של המחזאי, ולהצעיר ולהקליל אותו.
התוצאה מפתיעה. למרות שמדובר בשתי מערכות העוסקות באנשים בגיל העמידה, תחילה כבני ארבעים ולאחר מכן כבני שישים, יש בהצגה משהו צעיר מאוד. היא אוורירית, נושמת, קצבית ומשחקית.
במקום להכביד על לוין באמצעות יראת כבוד, זרחיה מרשה לעצמה לשחק איתו. נדמה שהיא אומרת לנו שאפשר לקחת את לוין ברצינות גמורה דווקא בלי להפוך אותו לכבד.
"סוחרי גומי" הוא מן היצירות שבהן לוין לוקח סיטואציה יומיומית כמעט בנאלית והופך אותה למעבדה קטנה לחקר האדם.
ההפקה המקורית עלתה בשנת 1978 בתיאטרון הקאמרי, בתקופה שבה לוין כבר היה מחזאי מרכזי בתיאטרון הישראלי. הוא כבר התרחק מן הסאטירה הפוליטית הישירה שאפיינה חלק מיצירתו המוקדמת, וביסס את העולם התיאטרלי המזוהה עמו כל כך: אנשים קטנים עם תשוקות גדולות, בדידות, גוף, מין, כסף, מוות, השפלה והכמיהה הבלתי נגמרת שמישהו יאהב אותם.
זהו עולם שבו הקומדיה והטרגדיה אינן שתי אפשרויות נפרדות. הן מתקיימות באותו משפט. אנחנו צוחקים על אדם משום שהוא מגוחך, ואז מבינים שהסיבה שהוא מגוחך היא שהוא נואש. אנחנו צוחקים על הרצון שלו להיות נאהב, ואז מגלים עד כמה הרצון הזה מוכר לנו.
גם הכותרת "סוחרי גומי" כבר מכילה את המנגנון הלוויני. הגומי הוא הקונדום, מוצר מסחרי שנועד לאפשר מגע מיני ובאותה נשימה להגן מפני התוצאות האפשריות שלו. אצל לוין הוא הופך לסמל של היחסים עצמם: הרצון להתקרב לצד הפחד מן הקרבה, הרצון במגע לצד הצורך להגן על עצמך מפניו.
לוין אינו באמת כותב על קונדומים. הוא כותב על אנשים.
במרכז המחזה נמצאים יוחנן צינגרבאי, בלה ברלו ושמואל ספרול. יוחנן, רווק מזדקן וצמא לאהבה, נכנס לבית המרקחת של בלה, רווקה מזדקנת שגם היא צמאה לאהבה.
משני צידי הדלפק מתפתח לרגע משהו שנראה כמו אפשרות פשוטה וטובה: שני אנשים בודדים מצאו זה את זו.
אבל אז נכנס שמואל, רווק וסוחר קונדומים, ומציע ליוחנן עסקה משתלמת. לפתע יוחנן נקרע בין הצעתה של בלה לאהבה לבין הצעתו של שמואל להנחה. האהבה והמסחר עומדים זה מול זה, וכמו תמיד אצל לוין, דווקא הדבר שהיה אמור להיות פשוט נעשה מסובך.
כאן מתחיל סיפור ההחמצה.
שלוש הדמויות הולכות שוב ושוב אחרי העיוורון התפיסתי שלהן, ואינן מסוגלות להתעלות מעליו גם כאשר ההזדמנות נמצאת ממש מולן.
בלה רוצה להתחתן. היא רוצה אהבה וזוגיות, אבל גם העצמאות שלה חשובה לה. במיוחד חשוב לה לדעת שלא ינצלו אותה בנישואים. להפך. היא רוצה להיות זו שתרוויח, שתקבל, שתהיה בעמדת הכוח. הרצון הזה מובן לחלוטין, אבל אצל לוין גם רצון לגיטימי עלול להפוך למלכודת.
וכך בלה מאבדת שני גברים שרוצים בה.
האחד הוא מעין תרח שלומיאלי שאינו מושך אותה, אבל אם ישקיע בה היא תהיה מוכנה להינשא לו. הוא מתקשה להיפרד מכספו והיא דוחה אותו.
אחר כך מגיע איש העסקים הכושל, סוחר הגומי, שירש קונדומים, או כפי שקרא להם לוין, "קנדונים". הוא מצליח לסחוף אותה, אבל גם כאן מתחיל משא ומתן. היא אינה מוכנה להיכנע לדרישותיו והוא אינו מוכן להיכנע לשלה.
שני אנשים יכולים לרצות זה את זו ובכל זאת לא להיות מסוגלים להיות יחד.
זו אחת האירוניות האכזריות של לוין.
הסיטואציה הבסיסית של המחזה מצחיקה כמעט מעצם קיומה. יוחנן נכנס לבית המרקחת כדי לקנות קונדומים. הוא פוגש אישה שמציעה לו אהבה, ובדיוק אז מגיע שמואל עם הצעה מסחרית. האהבה עומדת מול הנחה במחיר.
אבל אצל לוין גם האהבה היא עסקה.
שפת המסחר חודרת אל היחסים האנושיים: מי נותן, מי מקבל, מי מוותר, מה התמורה ומה המחיר. הבימה עצמה מנסחת זאת היטב בתיאור ההפקה, כשהיא מדברת על "המסחר הקטן שמנהל כל מגע אנושי".
זה אולי לב המחזה. אנחנו נוטים לחשוב שהמסחר שייך לכסף, אבל לוין מראה כיצד הוא חודר גם ליחסים. מי התקשר ראשון, מי השקיע יותר, מי צריך לעשות את הצעד הבא, מי ויתר ומי ניצל את הוויתור של האחר.
הקומדיה נולדת מן ההגזמה, אבל גם מן הזיהוי.
ליליאן ברטו, אורי הוכמן ועידו מוסרי משחקים שלושתם היטב, ולעיתים קשה לזהות אותם בתוך הדמויות שהם מגלמים.
אצל ליליאן ברטו השינוי מרשים במיוחד. במעט מאוד שינויים היא הופכת מיפהפייה זוהרת ליפהפייה מבוגרת. אותם בגדי נמר מנוקדים מלווים אותה בשתי נקודות הזמן, והם הופכים כמעט לסימן היכר של בלה ולמעין עדות לכך שגם כאשר הגוף משתנה, הדמות ממשיכה להחזיק בתשוקות שלה.
הנוכחות של ברטו מעניינת כמובן גם משום שהיא אלמנתו של לוין. אבל היא אינה מופיעה כאן כמוצג מוזיאוני או כמזכרת מן המחזאי. היא שחקנית בתוך ההצגה, והיא מצליחה להביא אל בלה שילוב של כוח, פגיעות, תשוקה וניסיון חיים.
אורי הוכמן מזדקן מעט במהלך ההצגה, ואילו עידו מוסרי כמעט אינו משתנה. כפי שבלה אומרת לו, הוא נראה זקן מלכתחילה. זו בדיחה לוינית מצוינת, וגם בחירה בימתית שמשרתת את הדמות. נדמה שהזמן עבר על כולם, אבל יוחנן נותר תקוע כמעט בדיוק באותה נקודה.
השינוי החיצוני הופך כך גם למטאפורה. אנחנו רואים אנשים בגיל ארבעים ואחר כך את אותם אנשים בגיל שישים, אבל מגלים שהדבר העיקרי שלא השתנה הוא בדיוק הדבר שהיה צריך להשתנות: היכולת שלהם לבחור אחרת.
הדבר שהכי בולט בהפקה הוא רוח הבימוי של מוריה זרחיה. היא אינה מנסה להתחרות בלוין, להסביר אותו או להעניק לו שכבה של כובד. היא נותנת לו לנשום.
זו תעוזה בימויית לא קטנה.
אפשר בקלות לדמיין הפקה של "סוחרי גומי" שתדגיש את הבדידות, הזקנה, המוות והכאב עד שהקהל יצא ממנה בתחושת מועקה.
זרחיה בוחרת בדרך אחרת. היא מבליטה את המשחקיות, את הגרוטסקה ואת הקצב, ומשתמשת בכוריאוגרפיה כדי להפוך את הגוף עצמו לחלק מההומור.
למרות שמדובר באנשים מבוגרים יותר ויותר, יש בהצגה משהו צעיר, אוורירי ונושם. היא אינה כבדה, אינה מתייפייפת ואינה מתייחסת אל לוין כאל טקסט שאסור לגעת בו.
וזה בדיוק הכוח שלה.
ההצגה מתקיימת באולם הקטן והאינטימי של הבימה, והבחירה הזאת משרתת אותה היטב. שלושה אנשים מספיקים כדי ליצור עולם שלם. אין צורך במרחק בין במה גדולה לבין קהל גדול. אנחנו קרובים לדמויות, קרובים למבוכה שלהן וקרובים מאוד למשחק.
הקרבה הזאת חשובה במיוחד במחזה שעוסק במגע. כל מבט, מחווה, תנועה והתקרבות מקבלים משמעות. אי אפשר להתחבא מאחורי תפאורה מפוארת או מרחק פיזי.
התפאורה של רועי ואטורי משתלבת היטב בגישה הזאת. היא אינה מנסה להשתלט על הבמה אלא מאפשרת לדמויות לנוע, להשתנות ולשחק. התלבושות של אורן דר מסייעות מאוד בבניית הדמויות ובמעבר בין שתי התקופות.
גם האלמנטים הפיזיים והתחבושות הופכים לחלק מן השפה הבימתית. הגוף אצל לוין הוא אף פעם לא רק גוף. הוא גוף שמזדקן, מתבייש, משתוקק ומנסה להמשיך לחיות.
השימוש באביזרים ובחומרים הפיזיים מחזק את התחושה שהמחזה מתרחש לא רק במילים אלא גם בגוף.
המוזיקה של אוהד חיטמן, בניהולו המוזיקלי של תום גולדשטיין ובעזרת איתי עברון וליאם פורמן, היא חלק מהותי מן ההפקה. השירים אינם רק הפוגה מן העלילה, אלא דרך נוספת לבטא את העולם הלוויני.
אצל לוין השיר יכול להיות מרגש ומגוחך באותו רגע. הוא יכול להתחיל כמעט כמו וידוי רומנטי ולהסתיים במקום שמערער את הרומנטיקה. המוזיקה מאפשרת להצגה להישאר קלילה גם כאשר היא מדברת על דברים קשים מאוד.
גם הכוריאוגרפיה אינה קישוט. היא מחזקת את העיסוק בגוף, בקרבה ובמרחק, ומאפשרת לשלושת השחקנים ליצור עולם תיאטרלי שלם באמצעות תנועה לא פחות מאשר באמצעות טקסט.
התאורה של מתן פרמינגר משלימה את המרחב, וכך נוצר חיבור מוצלח בין תפאורה, תלבושות, תאורה, מוזיקה ותנועה.
בסופו של דבר, מתחת לכל הקונדומים, העסקאות, הבדיחות והמריבות מסתתרות שאלות הרבה יותר גדולות.
האם שווה לחיות את החיים או שמא לא? או בדרך הלווינית, הקשה והנוראה כל כך: האם מי שלא נולד מפסיד?
זו שאלה שאי אפשר לענות עליה באמצעות קומדיה, ובכל זאת לוין מצליח לשאול אותה בתוך קומדיה.
הקסם של "סוחרי גומי" הוא שאנחנו מתחילים את הדרך כשאנחנו צוחקים על הדמויות, ובהדרגה מבינים שאנחנו צוחקים על עצמנו. יוחנן מגוחך, בלה חשדנית, שמואל אבסורדי וכל הסיטואציה מופרכת. אבל ככל שהמחזה מתקדם, המגוחכות נעשית פחות נוחה.
כי מה באמת כל כך מצחיק באדם שפוחד שאם ייתן אמון הוא ייפגע?
מה מצחיק באישה שרוצה שיאהבו אותה אבל אינה מוכנה להסתכן?
ומה מצחיק באנשים שמנהלים את הרגש שלהם באמצעות חשבונות קטנים, כאילו מדובר בעסקה שצריך להבטיח שתהיה משתלמת?
זה בדיוק המקום שבו לוין גדול. הוא אינו מבקש מאיתנו להזדהות עם הדמויות באופן סנטימנטלי. הוא מציב מראה מעט מעוותת, גורם לנו לצחוק, ואז אנחנו מגלים שהעיוות מוכר לנו.
הפקת הבימה החדשה מחזירה את "סוחרי גומי" אל הבמה לא כיצירה מוזיאלית של מחזאי גדול, אלא כהצגה חיה, צעירה וסוחפת על אנשים שעדיין רוצים את אותו הדבר שרצו הדמויות של לוין לפני כמעט חמישים שנה: שמישהו יאהב אותם.
הבעיה היא שכדי לקבל אהבה צריך גם להפסיק לסחור בה.
וזה, מתברר, הרבה יותר קשה.
מאת: חנוך לוין
בימוי וכוריאוגרפיה: מוריה זרחיה
תפאורה: רועי ואטורי
תלבושות: אורן דר
מוזיקה: אוהד חיטמן
מנהל מוזיקלי: תום גולדשטיין
עוזרים מוזיקליים: איתי עברון, ליאם פורמן
תאורה: מתן פרמינגר
הדרכת שפה ודיבור: ענת זמש ריגל
ליווי אמנותי: מולי מלצר
עוזרת במאי: דנה פלסר
יוחנן צינגרבאי: עידו מוסרי
בלה ברלו: ליליאן ברטו
שמואל ספרול: אורי הוכמן
צילום: משה נחומוביץ'
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©