סלומה בגשר

הבחירה ביצירה של אוסקר ווילד, היא אמירה. אוסקר וויילד, שהיה הומוסקסואל מוצהר ופורק עול חברתי בימים הפוריטניים באנגליה, ושילם על כך מחיר כבד בצורת עונש מאסר (על הפקרות, מילה מכובסת לאהבת גברים) עם עבודות פרך, ממנו לא החלים מעולם וסיים את חייו זמן לא רב לאחר מכן, בצרפת. המחבר של 'דוריאן גריי' ו'חשיבותה של רצינות', היצירות היותר מוכרות ואהובות שלו, עסק כל ימיו בחתרנות, דו פרצופיות חברתית ופוליטית, דמויות שיש להן שכבות רבות, והן יכולות לנהוג בצורות שונות ולהסוות את עצמן כדי לנהוג בצורה אחרת. בכל דרך, אוסקר ווילד קרע את מסיכת הצביעות והזיוף מעל פרצופה של החברה. בעיקר של החברה האנגלית, אבל זה כמובן נכון לגבי כל חברה.

כך, 'סלומה' שלו, אותה כתב כבר בגלותו בצרפת, ואפילו כתב אותה בצרפתית כדי שתבוצע בשפה זאת, הייתה יצירה שעוסקת גם היא בשחיתות שלטונית ובשכבות של הסתרה וגילוי. שוב, ווילד כיוון את חיציו לממלכת אנגליה, כפי שעשה גם שייקספיר, כאשר הרחיק את זירת ההתרחשות למקומות שונים על פני הגלובס, שלח את המלט לדנמרק ואת רומיאו ויוליה לורונה, אך למעשה, האבנים נזרקו, תמיד, לכיוון הבית.

הבחירה במקסים דידנקו, הבמאי הרוסי המצליח מאוד שברח מרוסיה בעקבות פתיחתה של רוסיה במלחמה נגד אוקראינה ואבדן חופש הדיבור המוגבל שהיה בה עד אז, שאפשר לו להתבטא כנגד תחלואים חברתיים, גם היא אמירה חשובה של תיאטרון גשר, שתמיד ראה כנגד עיניו חשיבות עליונה בקליטת עלייה ולמתן חופש הדיבור לאלה שהוא נגזל מהם. דידנקו היהודי ביים, במקביל לבימוי של ההצגה בגשר, גם הצגות בלונדון, בברלין ובערים נוספות באירופה, הצגות אשר מתייחסות לפוליטיקה ברוסיה ולשואה.

דידנקו לקח את סלומה והחזיר אותה הביתה. סלומה, שלומית בשפתנו, היא נערה צעירה, גחמנית וחמדנית, שדודה, הוא המלך הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול, המוכר יותר, מאשתו השומרונית, והוא חומד אותה בעצמו, לעיני אשתו, אימה של סלומה. יוחנן המטביל, שליחו של ישו, זה שהטביל אותו, הלכה למעשה, במי הירדן וכך פתח את הדרך להטבלה כאקט סימבולי להכנסת אדם לדת הנצרות, היא נביא זעם בימיו של הורדוס אנטיפס והוא קונן על כך שלקח לו את אשת אחיו המת לאישה. הורדוס אנטיפס כלא אותו, אך חשש להוציא אותו להורג.

סלומה, בגילומה הנהדר של נטע רוט, שמוכיחה את עצמה כבחירה מצוינת לסלומה על שלל יכולותיה, החל משליטתה באנגלית, שהיא השפה שהצגה זאת מדוברת בה (זה קצת אירוני, לאחר שאוסקר ווילד ביקש שההצגה תוצג בצרפתית כאמור), יכולת המשחק שלה, ואף יכולתה להפוך רגעי שיא בהצגה, כגון ריקוד שבעת הצעיפים שלה, לרגעי תיאטרון מכוננים. היא נערה גחמנית, שרוצה את הבלתי מושג. לאחר שהיא נמלטת מהנשף של הורדוס אנטיפס, אביה החורג, כיוון שהוא בוחן אותה במבטיו של גבר חשקן, היא מגיעה לאחורי הקלעים של הנשף, שם נמצאים אנשי צבא ומשרתי חצר אשר 'מאבטחים' את הנשף ושומרים על יוחנן המטביל בכלאו, אך שומעים אותו מנבא את נבואות הזעם שלו.

סלומה, שמסתקרנת מהנביא, דורשת שהוא יובא לפניה, למרות איסורו של הורדוס אנטיפס להוציאו מתאו. היא מצליחה לפתות את ראש הצבא אשר מאוהב בה עד כלות, והוא מביא אליה את יוחנן המטביל. בראותה אותו, סלומה מתאהבת מיד, ומחזרת אחריו נמרצות. היא, שכל הגברים נופלים לרגליה שדודים, רוצה דווקא את זה שאינו רוצה בה. היא מצליחה לגרום להורדוס אנטיפס, לאחר שהיא מסובבת את ראשו בריקוד שבעת הצעיפים, שבסיומו היא מתערטלת, להביא לה את ראשו של יוחנן המטביל, שלא רצה בה, על צלחת. הטקסט המקורי מדבר על כך ששלומית, בשליחות אמה דווקא, אשר יוחנן המטביל מכנה בכינויי גנאי קשים, דורשת את ראשו של יוחנן, אך אוסקר ווילד מסבך עוד יותר את העלילה. התוצאה היא אותה תוצאה. שלומית המאוהבת עדיין בנביא המת, מנשקת את שפתותיו לאחר שראשו הכרות מוגש לה.

בדרך נערמות הגוויות. בחירה במחזה הזה של אוסקר ווילד היא בחירה במחזה שהיה חתרני. כיום, כמובן, הרבה פחות מאשר בתקופתו, אך ניתן לראות בו, אם רוצים, רמיזות שאינן קשות לזיהוי. מעורבתם של בני משפחה, רעייה וילדים, בדרכי ניהול המדינה של שליט שהוא מצד אחד כל יכול במקומו, מצד אחר הוא בובה של הקיסר, ומצד נוסף הוא אדם חרד, חששן, שדואג להנאותיו ולהגנה על דרכיו המושחתות, כל אלה הורחקו עד לשנים ספורות לאחר תחילת ספירת הנוצרים, כלומר, אלפיים שנה, אולם המציאות של היום דומה, דמות מראה במובנים רבים, של המצב המתואר בהצגה המופתית של גשר. דידנקו, בבחירותיו האמנותיות, מקרב ומרחיק ללא הפסקה את וויילד מימינו אלה. הדמויות שלו מזכירות לנו דמויות שמוכרות לנו, באופן גרוטסקי כמעט לעיתים, כמו דמותו של הורדוס אנטיפס, שמשוחקת נפלא על ידי דורון תבורי. תבורי מביא לנו שליט חלש, בובה, שתוי, שמחפש למקסם את הנאותיו אך גם להראות את כוחו. הורדוס אנטיפס שלו הוא נפלא, תצוגת תיאטרון מרשימה. כל רגע שלו על הבמה, ובמיוחד כשהוא עומד מול סלומה ומבקש, מתחנן לפניה, שתרקוד לפניו, תמורת חצי ממלכתו, הוא מפעים את קהל הצופים.

ראוי לציין גם את לנה פרייפילד בתפקיד הורודיה, אשתו של הורדוס אנטיפס, שמגלמת היטב את דמותה של אישה שהיא שליטה, אך נאלצת לתמרן את בעלה השתוי, וגם מנסה לעצור אותו מלחמוד את בתה, בזמן שהיא מגוננת על בתה אך גם מתמרנת אותה. גם משחקו של שיר סייג, כיוחנן המטביל, הוא נפלא ונוגע.

דידנקו לוקח את סלומה היפה לתקופה אחרת, עם אמצעים של תפאורה ואפקטים של תאורה אשר מעוררים את חושיו של הצופה. הבריכה בה היא טובלת, ומטבילה גם המטביל, מלאה סימבוליות אך גם יפה מאוד אסתטית. יש כאן הנגדות רבות של אקטים שהם מכוערים, כגון ראשו של הנביא על מגש, עם צורניות תנועתית, ושילוב של תאורה, שהופכים את האקטים הללו לסצינות תיאטרליות מרשימות ויפהפיות.

בעיה אחת נותרה בלתי פתורה: האנגלית המתורגמת מצרפתית היא מורכבת וארכאית, והיא מדוברת על ידי שחקנים שחלקם אינם מבטאים אותה בצורה המובנת ביותר. הצופים נאלצים, על פי רוב, לקרוא את התרגום, שמופיע בצדדים או למעלה, ומפסידים, בכך, חלק מהמתרחש על הבמה, וחבל.

בשורה התחתונה: משחק משובח ביותר, בעיקר של נטע רוט ודורון תבורי, בגיבוי של צוות שחקנים חזק, עלילה מרוחקת שהיא רלוונטית מתמיד, ונוגעת גם במקורה לשורשינו, אתסטיקה נהדרת בבימויו של במאי בעל אמירה משמעותית, מקסים דידנקו, הופכים את ההצגה הזאת לממתק תיאטרלי. בתקווה לראות עוד יצירות בבימויו של דידנקו אצלנו.

סלומה – תיאטרון גשר, הצגות בתל אביב