ההצגה 'מי בעד' נראית כמו קומדיה ישראלית עד שאנחנו למדים שהיא בעצם תורגמה מספרדית. מסתבר שגם בספרד יש בעיות בין שכנים, רק שהן נראות קצת אחרת מאשר אצלנו, ועם זאת, האופי האנושי הוא אותו אופי אנושי בכל מקום על הגלובוס. בכל מקום יש סטריאוטיפים, בכל מקום מתייחסים אל השונה בצורה מבחילה, וגזענות היא נחלת הכלל. בין אם שונאים את הזרים וחוששים מפגועי נפש , כולנו מונעים על ידי חשש ממה שאיננו מכירים.
דיויד בילנקה, המתרגם, ורוני ברודצקי הבמאית המוכשרת שראיינו פה, ראיון עם רוני ברודצקי, במאית – בילוי נעים שהייתה גם היא שותפה בתרגום, העבירו את הטקסט למרחב הציבורי הישראלי. למעשה, מספרת ברודצקי, זאת הייתה כתיבה מחדש והתאמת המחזה הספרדי למציאות הישראלית הרותחת. במקום ויכוחים לוהטים על הקמת מעלית במדריד, השכנים מצביעים, כמתבקש, על שיפוץ המקלט. מה שהיה רלוונטי עוד לפני מלחמת איראן הפך לרלוונטי עוד יותר. כיום אי אפשר סתם לעמוד בחדר המדרגות. עכשיו המקלט נחוץ פי כמה. ובכל זאת, השכנים מוכנים לוותר על המקלט רק כדי שבעל דירה לא יכניס שוכר שהוא מתמודד נפש.
הם עושים השחרה טוטאלית לאדם שאינם מכירים. הופכים אותו, בדמיונם, לחולה מין, אנס, מטריד סדרתי, ודמותו עוברת השחתה מרגע לרגע. כך, אוסף של דמויות גרוטקסיות שאנו מכירים מהחיים עוברות רדוקציה אישיותית לסטריאוטיפיים בידי המחזאים, המתרגמים והבמאית. כפי שאפשר ורצוי לעשות בקומדיה, הדמויות מגלות את קלונן ומתפלשות בקיא אישיותן. האחד, נהג מונית בהמי (נדב אסולין), שחושף בלי הרף את משיכתו לשכנתו הנאה, שצעירה ממנו בכמה עשרות שנים, ופחות או יותר מתוודה על כך שהוא מציץ לה.
השכנה הצעירה והנאה (אותה מגלמת אביגיל הררי המתוקה), שמגלה סימני אנושיות שאינם מאפיינים אף לא אחד מהשכנים האחרים, מתגלה כמתמודדת נפש בעצמה, שמנסה להסביר שאנשים שעברו משבר ונוטלים תרופות יכולים לתפקד כמו כל אחד אחר בחברה, אך היא לא נוחלת הצלחה גדולה. יש שם גם שכן מבוגר שמקפיד על כל פסיק (מיכה סלקטר), את השכנה שהיא היא ועד הבית, עם כל המאפיינים של אחת שכזאת, תפקיד אותו יוצרת לעילא ענת וקסמן. יש לנו עוד את השכן הצעיר שיש לו שתי דירות בבנין, שאיננו עובד ורק מעשן גראס (רפואי, כמובן) כל היום, אך יש לו ממון, וזה מה שמושך אליו את השכנה הגרושה שמבוגרת ממנו בכך וכך שנים (כינרת לימוני), והיא מחזרת אחריו ללא הפסקה, והוא כמובן נענה לחיזוריה וטועם ממנעמיה.
בסופו של דבר, הדייר החדש מתגלה כמתמודד נפש נחמד, נעים הליכות (ליר עיסא), שמשאיר רושם מצויין על הדיירים. הם נושמים לרווחה לאחר שהם מכירים אותו, ומאשרים לבעל הדירה להכניס אותו כדייר. אלא שאז נודע להם משהו אחר, שלא העלו על דעתם, אבל זה קורה מאוחר מדי. הדייר ובעל הדירה כבר חתמו. הם ייאלצו להתמודד עם התפישה הסריאוטיפית שלהם ולהיחנק עימה.
רוב ההצגה היא קומדיית מצבים, קצת סלפסטיקית לעיתים, מאוד מצחיקה, אבל חשיבותה עדיין לא מובנת לחלוטין, עד שאנחנו מכירים את הדייר החדש, מיקי מנצור. אז כל מיני סטריאוטיפים מתפוצצים על הבמה, ומאלצים גם אותנו, שצחקנו עד אותו רגע על הדמויות הפתטיות על הבמה, להתמודד עם השדים המפוחדים שלנו, אלה שמתגוררים בנבכי נשמתנו וקיימים אצל כל אדם ואדם, נאור יותר או פחות. אף אחד מאיתנו לא אוהב לחשוב על עצמו כעל אדם שמנוהל על ידי דיעות קדומות וגזענות, אבל כפי שאומרת בתי, כולנו כאלה, גם הליברלים ביותר שבנו. אין כמו ההצגה הזאת כדי להמחיש לנו זאת. היא מתהפכת עלינו ברגע האחרון. הקומדיה המצחיקה הופכת לסאטירה חברתית נוקבת, ועולה דרגה מבחינת איכותה.
הטריק הזה שלה, שמנוהל בצורה מבריקה על ידי תרגום ובימוי מעולה, ושחקנים שמפגינים יכולות קומיות שמביאות אותנו לשאוג מצחוק, גם כשהאסקפיזם הופך ללקח. מעבר לכך, אין ספק שאת ההצגה גונבת, בסופו של דבר, חולדה (מכנית, כמובן) שמסיימת את ההצגה כשהיא רצה מקצה אחד של הדירה המתפוררת מהזנחה, כן, אותה דירת מריבה של הדיירים, לקצה השני, ונעלמת בחור בתנור. גם זהו, אגב, פאנץ' שלא היה במקור.
בשורה התחתונה: זוהי קומדיה מצחיקה עד כדי כאב בטן, שמשלבת הומור של קומדית מצבים אסקפיסטית עם סאטירה משובחת, בעזרת משחק מצויין של הצוות, ענת וקסמן, אביגיל הררי, מיכה סלקטר והאחרים.
מי בעד | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב
צילום: משה צ'יטיאת
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
מרתק