יולי 31, 2025
הסרט האיטלקי הזה, שזכה בפרסים רבים בתחרות דוד די דונטלו, המקביל האיטלקי לפרסי האוסקר. שם הוא זכה הפרס הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי ביותר, והבמאי הטוב ביותר, הוא מאורה דלפרו. כמו כן הוא זכה בפרס הצילום הטוב ביותר (מיכאיל קריצ'מן).
"כלת ההר" (Vermiglio) הוא סרט איטלקי דרמטי, שייצג את איטליה בטקס פרסי האוסקר. הסרט מתרחש בשנת 1944 בעיירה מבודדת בהרי האלפים בשלהי מלחמת העולם השנייה.
הסרט עוקב אחר משפחת גרציאדיי, משפחה מסורתית שחיה בשגרת יום יום של עבודת כפיים סיזיפית. זו היא תקופה בה ילדים בני כל הגילים לומדים יחד בחדר כיתה אחד, ותינוקות מתים בגלל מחלות ילדים פשוטות. האב, צ'זרה, הוא מורה הכפר והדמות האינטלקטואלית היחידה בסביבה. העלילה משתנה כאשר חייל עריק בשם פייטרו (ג'וזפה דה דומניקו) מוצא מקלט בבית המשפחה.
פייטרו מתאהב בלוצ'יה (מרטינה סקרינצי), בתו הבכורה של המורה, ובין השניים מתפתח רומן עדין שמשנה את פניה של המשפחה והקהילה כולה. הסרט מתאר את ההשלכות של מערכת היחסים הזו על הדמויות, במיוחד על לוצ'יה, וחושף מתחים פנימיים ומשפחתיים על רקע נוף עוצר נשימה.
"כלת ההר" אינו סרט מלחמה טיפוסי. למעשה, הוא מתמקד ב"עורף" ובחיים שקורים במקביל להמולה. דלפרו בוחרת בקצב איטי ופואטי, והסרט מתנהל כמו סדרת ציורים חיים, כאשר כל פריים נראה כמו יצירת אמנות. הצילום המרהיב של הרי האלפים המושלגים, היערות וחילופי העונות הוא יסוד מרכזי בחוויית הצפייה, והוא כמעט דמות בפני עצמה.
הסרט בוחן נושאים אוניברסליים כמו מסורת מול קדמה, מעמד האישה בחברה פטריארכלית, והפער בין הדיבור לפעולה. האב, צ'זרה (בגילומו המרשים של תומאזו ראניו), נתפס בתחילה כאיש נאור וליברלי, אך עם התקדמות העלילה מתגלה כאדם מורכב ושתלטן, שמנצל את מעמדו.
הסיפור הנוגע ללב של כלת ההר, היא לוצ'יה, מסופר בצורה מינורית. היא מציעה נישואים לפייטרו כשהם רוצים לקיים יחסי מין, והוא מסכים. הוא מתחתן איתה, למרות שיש לו כבר אישה, עליה אינה יודעת דבר, בסיציליה. הסרט עובר בין בני המשפחה, ומתמקד בבנות המשפחה, הקטנה והמוכשרת, שתשלח לבית ספר, הבינונית השאפתנית ששאיפותיה אינן מובילות אותה למקומות טובים והיא ממציאה לעצמה עונשים ביזריים, והגדולה, לוצ'יה, שהיא הכלה המרומה.
אנו עדים לסיפור אהבה עדין בזמן מלחמה, לחיי אנשים בחברה האיטלקית בזמן של מלחמה, לאיזו שהיא שלווה מדומה, מבנה חברתי, שבו אנשים חיים את חייהם תוך כדי קבלת הכללים ובחינתם. כל זה, לפני שינויים עצומים שיתרחשו בכל המבנים הללו לאחר תום המלחמה.
הסרט מבויים ומצולם עם תשומת לב מרובה לכל תנועה, צורה, מילה ותו מוזיקלי, שנמצאים בסינכרון מלא. יש קטעים רבים של מוזיקה קלאסית, כמו ארבע העונות של ויואלדי, שמתאימים כמו כפפה ליד. כמה מצילומי הדמויות, כמו צילום האם עם תינוקה, נראים כמו תמונות שצויירו על ידי ורמיר, קדרות יפהפיה כמו מימי הביניים.
הסיום מותיר אותנו עם תקווה. האישה שנזנחה וילדה עושה מסע משלה, לסיציליה, לכפר הולדתו של בן זוגה שהתגלה כביגמיסט, והאישה שהייתה נתונה לדיכאון מחלימה לאיטה וחוזרת לטפל בילדה. הבת האמצעית שהייתה מסובכת עם עצמה והמציאה לעצמה חטאים חדשות לבקרים, הופכת לנזירה. הקטנה המוכשרת, שכבר איננו רואים, נסעה כנראה ללימודיה, והחיים בבית המשפחה ממשיכים. הבנים הם שנושאים בעול העבודה הקשה, ואם המשפחה שוב בהריון.
למרות שהסרט זכה ןמועמד לפרסים בינלאומיים, הקצב האיטי וההתבוננות החרישית עלולים לא להתאים לכל אחד. יש בו יותר אווירה מאשר דרמה, ודלפרו מרבה להשתמש בשתיקות ובאיפוק, מה שמשאיר מקום רב לפרשנות. עם זאת, מי שיתמסר לקצב הייחודי של הסרט יגלה יצירה קולנועית מרתקת, כובשת ויוצאת דופן, שמציגה את החיים על כל מורכבותם וגווניהם.
בשורה התחתונה: הסרט יכול להתפס כיצירת מופת אך גם עלול לשעמם, ואפילו לדכא, את מי שאינו אוהב סרטים מופנמים וקודרים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצילום, שהוא אגב, מופתי.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©