ספטמבר 15, 2025
ביום שבת ההוא, 7 באוקטובר, רבים בישראל הרגישו שהמצלמות הינן כלי חשוב. צלמים צילמו, מצלמות הרחוב והקיבוצים צילמו, לא עלתה השאלה, מי יכול לצלם כשמסביב אנשים נרצחים? מי מעז לשאול שאלות כשהשאלה היחידה היא איך לשרוד? זהו עידן התיעוד, אבל בסופו של דבר, צריך מבט על שיאסוף את כל התיעוד, יפתח, ינתח ויתכלל אותו.
דווקא מתוך ההלם נולד גוף שמתעקש להפוך את הרגעים הנוראיים ביותר לחומר מתועד, למען הזכרון לאורך זמן, אבל גם כאלמנט טיפולי ללוחמים שהצילו את נפשם ונפש אחרים.
עדות 710 שכבר הפכה לעמותה, התחילה בקבוצת ווטסאפ של צלמים ואנשי טיפול והיא במירוץ לעשות את הבלתי אפשרי כמעט: לאסוף בזמן אמת את הקולות של מי שנפגעו, נלחמו ושרדו.
נכון לספטמבר 2025, בארכיון של הארגון רשומות 1,724 עדויות, מתוכן 730 פורסמו לציבור. המספרים הולכים ותופחים מדי שבוע.
“בבוקר ההוא חשנו תבוסה מוחלטת,” אומר גיל לוין, צלם ומורה לצילום שהפך למנכ"ל הארגון. “הבנו שאנשים נשארים לבד עם האובדן. החלטנו שאנחנו לפחות לא נשאיר אותם לבד עם הסיפור.”
המתנדבים – יותר מ־400 במספר – אינם רק מצלמים ועורכים. הם מקשיבים. לעיתים זו הפעם הראשונה שבה אדם מספר בקול רם מה ראה, מה איבד, ואיך שרד.
“בערב הטבח עמדנו נבוכים עם מצלמות ביד,” מודה אוהד אופז, אחד המתעדים. “לא היה ברור אם זה מוסרי בכלל. אבל אז נזכרנו בגישה של הבמאי הצרפתי קלוד לנצמן (‘שואה’): המצלמה מעניקה למרואיין כוח. היא מחלקת איתו את העול.”
התפיסה הזו הופכת את הצילום לא רק לאקט משמעותי אבל נותני העדויות. השאלות פשוטות, לפעמים אפילו טכניות. אבל עצם ההקשבה — בלי להפריע, בלי למהר — מייצרת מרחב.
מי שמספקת לארגון את התשתית האקדמית היא ד"ר רננה קידר, חוקרת עדויות שואה. מבחינתה, 7 באוקטובר איננו “אירוע אחד” אלא אלפי חלונות קטנים. כל עדות היא חלון.
“אנחנו לא בונים מחסן של קבצים,” היא מדגישה. “אנחנו בונים ארכיון שיחזיק מאות שנים. אנחנו משקיעים בבינה מלאכותית, בתמלול מתקדם, בכלים שיאפשרו למחקר, להוראה, ולזיכרון להמשיך גם אחרי שכולנו כבר לא נהיה כאן.”
העדויות שפורסמו עד כה משקפות רגעים של גבורה ואימה.
אליה בן שמעון, רבש"ץ כרם שלום, מתאר כיצד הוא וחבריו חיסלו עשרות מחבלים כדי למנוע חדירה ליישוב.
רון (בובו) אסף, מנהל לול ברעים, מספר כיצד ירה במחבל שהיה בדרכו לירות בצעירים מנובה.
מיטל רגב, תושבת ארז, מודה בכאב: “אני לא מרגישה שזה הבית שלי יותר. לבית הייתה משמעות, והיא נלקחה ממני.”
אלה לא סיפורים מצוחצחים. אלו קולות גולמיים של אנשים שנדחקו בעל כורחם אל תוך היסטוריה מדממת.
כאן נכנס לתמונה מיכה ליבנה, דוקומנטריסט ומרצה. הוא מציע מבט יצירתי: לא רק לאגור קבצים, אלא גם לעצב נרטיבים אינטראקטיביים – מפות זמן, צילומי רחפן, חוויות 360 מעלות.
“אנחנו מתפזרים לרגעים ולזוויות שונות,” הוא אומר. “העדות האישית הופכת לחברתית. היא כבר לא רק סיפור של יחיד, אלא דרישה להכרה.”
האם המהירות הזו – ההחלטה לתעד בתוך ימים מהאירוע – אינה פוגעת בעצם הסיפור. האם לא דרוש מרחק? האם הצעקות שנאמרות מול מצלמה יישמעו בעתיד, או שמא יהדהדו בחלל ריק?
חלק מהחוקרים סבורים כי דווקא הקרבה חשובה: הסיפורים נצרבים לפני שהם מתעוותים על ידי שכבות של זיכרון. אחרים מזהירים שהטראומה עדיין טרייה מדי.
כך או אחרת, עדות 710 הפכה בתוך פחות משנתיים לאחד המיזמים החברתיים והתרבותיים הגדולים ביותר שקמו בישראל. היא נוגעת בזיכרון הקולקטיבי, אך גם בחיים האישיים של מי שהסכימו לספר. יש לעמותה שותפים רבים וחשובים: האוניברסיטה העברית,הספריה הלאומית, ומגוון של גופים טכלוגיים ועסקיים שתומכים בפעילותה.
ובסופו של דבר, בין כל המספרים, הנתונים והטכנולוגיות, יש בקשה אחת שחוזרת כמעט בכל מפגש עם אנשי הארגון: שהחטופים יחזרו.
כי כל עוד הם לא כאן, גם העדות הגדולה ביותר לא תסגור את הפצע.
לעמותה פרויקט שמתחיל בימים אלה באתר של giveback, לאיסוף תרומות שיאפשרו את התפתחות העמותה. ראוי לציין כי את הערב של העמותה במוזיאון תל אביב הנחה אמש, בהתנדבות, אודי סגל.
https://giveback.co.il/project/86827
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©