אוהבים אמנות, עושים אמנות 2025

אוהבים אמנות. עושים אמנות 2025

סיור מיוחד עם רועי יוסף • נמל יפו: לצייר את העיניים.

“העבר – אין”: סיור בין הים, הנמל, הזיכרון והנוכחות.

האירוע “אוהבים אמנות. עושים אמנות.” הוא חג אמנותי-עירוני של תל אביב‑יפו, שמפגיש את הקהל הרחב עם יצירה, מרחבים, אמנים, גלריות וסטודיואים פתוחים. כניסת הקהל לרוב חופשית, והעיר כולה הופכת לגלריה חיה במרחבים ציבוריים, בסטודיואים של אמנים, בגלריות ובמוזיאונים

השנה בחרנו לסייר במסגרת האירוע סיור בנמל יפו, עם רועי יוסף כמורה דרך במקום שבו הים פוגש את ההיסטוריה, וזה מביא נקודת מבט ייחודית ומקומית. 'לצייר את העיניים' הוא אוסף של סיורים קוליים אותם ערכו אנשי תיאטרון, בהם חנה וזאנה גרינוולד וג'ייסון דנינו הולט, וכמובן רועי יוסף.

רועי יוסף הוא איש תיאטרון צעיר מחונן, שזכה בפרס רוזנבלום מטעם עיריית תל אביב על פועלו עד כה ועל הפוטנציאל שגלום בו, דוקטורנט וחוקר, והוא היוצר של ההצגה 'שורה' אשר מועמדת עכשיו לפרס 'קיפוד הזהב', הפרס היוקרתי ביותר של הפרינג' הישראלי. את רועי ראיינו פה ראיון עם רועי יוסף, יוצר 'שורה' – בילוי נעים והרי הביקורת על 'שורה' שורה בתמונע – בילוי נעים

הסיור – חיבור בין האירוע לערך המקום

רועי קיבל אותנו בנקודת המפגש, ליד בית המכולות היפהפה. שם ביקשו מאיתנו לסרוק קוד שדרכו ניתן היה לשמוע דרך הטלפון הנייד את סיפורו של רועי, הסיפור המשפחתי שלו, שמתקשר לנמל יפו. במהלך הסיור, המוקם כאחד מתחנות האירוע, נושאים מספר, מסופרים ברמה החווייתית-חושית, שמרכיבים את החוויה. הנמל משמש כבמה הטבעית של האירוע, ובהיותו אטקרציה בפני עצמה, עת השקיעה העצימה את החוויה, וחיברה יחד את התיאבון לידע, חוויה סיפורית, רגשות ויופיו של הטבע.

זיכרון והיסטוריה: רועי יוסף מוביל אותנו לראות מעבר להווה של הנמל:  איך הוא נבנה, איך השתנה עם השנים, שוב ושוב, ואיך מה שהיה כאן לפני נעלם או השתנה, והכל בהקשר של היסטוריה לאומית, אישית, אמנות והעיר.

אינטראקציה אישית וקולקטיבית: כמו באירוע שבו פתוחים סטודיואים ואמנים מזמינים את הקהל להיכנס, כאן הסיור מזמין את המשתתפים להפוך לחלק מההיסטוריה של המקום, לא רק כצופים. זוהי אמנות רב תחומית בתוך סביבה אמיתית: לא גלריה סגורה אלא המרקם העירוני, הנמל, הים, האנשים, הופכים לחלק מהחוויה האמנותית של האירוע.

רועי הזמין את הקהל הרחב בפוסט בפייסבוק, שהיה מאוד פיוטי ונוגע:

הֶעָבָר – אַיִן / /

עבודת השורשים שהגשתי בכיתה ז׳ הייתה דלה מאוד. כל סעיף שמילאתי כלל רק כמה שורות. כרכתי אותה ב״דני ובני״ בספירלת פלסטיק כחולה ב-8 שקלים. המסר היה ששום דבר לא מיוחד ושאנחנו משפחה רגילה. ההורים – כל אחד נולד איפה שנולד, נפגשו, הכירו. באנו לעולם – תומר, נועה ורועי.

כשהוזמנתי לכתוב עבודה שעוסקת בנמל-יפו לא הצלחתי לחלץ זיכרון כלשהו. ראיתי בעיקר את מתחם הבילוי, מקום כזה כמו ׳שרונה׳, ׳מתחם התחנה׳. היסטורי לכאורה, אבל בלי תחושת עבר.

כשעמדתי מול הים לרגע, נזכרתי באחת מהסבתות שלנו – סבתא מריאטה. וכתבתי את השורות הבאות:

״עמידתי זו נוכח הים מעוררת זיכרון פרידה ראשיתי ובו יד מנופפת אל מול תריסים פתוחים – לבנים, אופקיים, ההופכים לפסיו של מפשיר האדים בשמשתו האחורית של רכב סובארו תכול ומלבני העושה את כל הדרך חזרה מרחוב פני הגבעה 15 עד לרחוב אצ״ל 7 א׳ שברמת גן. עד כדי כך מנופפת היד, עד כי אישה זרה ברכב שמאחורינו מנופפת בחיוך, לא חושבת לעצמה ״מה חצופים הם האח והאחות בסובארו״. ובהגיענו אל הבית מפסיקים היינו לנופף, אחותי ואני, ומצויים היינו במרחב ההמתנה עד לפעם הבאה בה נפגוש את סבתא מריאטה, היא האישה הזקנה והקטנה העומדת מול התריסים הפתוחים ומנופפת.״ נרשמתי, כמובן.

תחנות הסיור: מיקום, משמעות

תחנה 1. פתיחה: בתחילת הסיור, רועי מזמין אותנו להיות למורה-דרך דרך “מה שכבר איננו”. זוהי פתיחה שמתאימה לרעיון של האירוע: אמנות שפורצת את התחומים, יוצאת לרחוב, מחברת בין עבר להווה.

תחנה 2. מבט כפול לים ולנמל: כאן אנחנו רואים את השובר גלים, את הנמל כבמה של יציאה והגעה, וגם כפריים להיסטוריה של העיר והאנשים. המדיה הסיפורית של הסיור מתחברת לערכי האירוע, יצירה במקום בלתי צפוי.

תחנה 3. מזח מספר 4: בשכיבה על חריקת העץ, ברגע של שקט והקשבה. זו חוויה שמזמנת התבוננות והפנמה, צעד שאין בהם רק צפייה אלא גם האזנה, חוויה שקטה בתוך אירוע שמלא חיים.

תחנה 1 — להתחיל מהסוף

הקבוצה מתאספת בנמל. רועי פותח כמו מסַפר־מעשיות מימי קדם:

> ״סיור טוב מבקש למצוא את מה שכבר איננו, אבל מגולם במה שישנו, ואת מה שכבר ישנו, שבעבר לא היה.״

כדי להתחיל, הוא מוביל אותנו דווקא שמאלה אל הים — דרך פרצה קטנטנה בחומה. כבר כאן הוא מסב את תשומת ליבנו: ההתחלה האמיתית נמצאת מחוץ לתמונה המוכרת. הים מספר מה נמחק. מולנו הים הפתוח ושובר הגלים. רועי מזכיר: ״שובר הגלים הזה… הונח בשנת 1934. נעמדים הייתם כאן לפני 90 שנה, הייתם רואים את הים הפתוח וזהו״.

ובאותו רגע, מציאות ומיתוס מתערבבים: דייג מביט ברועי ומפטיר: ״דייגים אנחנו. נולדנו פה בנמל״. המשפט הזה נחרט כמו חותמת בעל כורחו: העבר לא נעלם. הוא פשוט לבש בגדי עבודה.

רועי שוזר סיפור אישי־פיוטי: ידיים מנופפות מאחוריי חלון של סובארו תכולה. מחווה קטנה שהיא תמצית של פרידה. תנועה אנושית של נמל: מישהו יוצא, מישהו נשאר.

נקודת המבט ההפוכה. מי חיכה כאן? רועי מבקש:  ״עכשיו צריך להסתובב… דרך כתף שמאל״

והנמל נגלה: מחסן 1 ומחסן 2, מבנים בריטיים ששומרו והפכו למתחם בילוי לכל המשפחה. דמיון מודרך קל מאפשר לראות צללים של עולים, מהגרים, מאוהבים, מלחים. אותה נקודה. עולם אחר.

וכדי להמחיש, הוא מקריא קטע נשכח־אך־חי מתוך “תמול שלשום”. יצחק קומר מיטלטל בספינה בדרך ליבשה. הקהל עומד במתחם גלידריות, אבל בראש, קצף לבן, קריאות מלחים ושכרון ההגעה לארץ המובטחת.

אז רועי יורה רשימת טעמי גלידה — אינסופית, כמו פרק סוריאליסטי: 58 טעמים: תותים בטעם מסקרפונה ריקוטה… מסטיק…קואלה רושה… פאי תפוזים… וטעם השבוע: נוטלה״

תחנה 3. מזח מספר זיכרון מגיעים אל מזח מס׳ 4. כאן מתבקשים להקשיב: ״אולי הצליל הזה, צליל החריקה, הוא נוף שמיעתי?״

הרוח מושכת העץ. העיניים רואות ים מודרני, אבל האוזניים שומעות את מאה השנים הקודמות.

כאן רועי משתף: סבתו, מריאטה, עלתה לארץ ב־1959.מסיפור אישי קטן, נולד רגע של שיא רגשי: ״ובתוך כל טעמי הגלידה האלו חסר היה לי טעם אחד: גלידת סברינה״, הגלידה שרק סבתא ידעה להכין כהלכה. אין גלידה כזו, אבל יש געגוע.

והנה הסיור הופך לא רק תיעוד היסטורי, אלא מסע זיכרון בין דור ודור, בין ים לגלות, בין נמל לילד־שהיה.

האירוע עצמו מדגיש “עושים”. לא רק לראות, אלא להיות פעיל, להסתכל, להקשיב לסיפור של סבתו של רועי ותוך כדי כך, לסיפור של עמנו וארצנו, וכל מה שמחבר אותנו לפה ומשותף לרבים מאיתנו. לשוטט, לגלות. בסיור הזה אתה לא רק צופה, אתה חלק מתהליך ההסתכלות וההבנה.

היה לנו המזל, להשתתף בסיור של רועי בעת שקיעה מרהיבה, שצבעה את הנמל, על המיצגים הרבים שצצו בו, ועל הספינות, ההשתקפויות, היופי של הנמל האותנטי והטבע, הים והשקיעה, משתלבים.

האירוע מדגיש ממוקדי “עיר, מרחב, אמנות”. והנמל הוא בדיוק כזה: מקום עירוני, שנושא בהיסטוריה ולא רק “קישוט”, והוא הופך למקום לביקור, לחשיבה, לחוויה.

הסיור מוסיף נדבך של סיפור אישי ומשפחתי, שמחבר את האירוע הרחב אל זיכרון אישי. זה מה שהופך כל סיור למרתק ולייחודי כל כך.

אוצר, יוצר, ובמאי הפרוייקט- Jason Morris
פסקול ועריכת סאונד: Nimrod Etzion
משחק: טטיאנה קנליס אולייר (ואני)
תרגום לערבית: ראג'י בטחיש Raji Bathish
ביצוע בערבית: וואל חמדון Wael Hamdun
הפקה: גל כרמונה Gal Karmona

בפרוייקט יציגו גם עבודותיהן של: חנה וזאנה גרינוולד Hana Vazana Grunwald, ג׳ייסון דנינו הולט ועליא ח׳ליל

תודות: תומר ולואיזה יוסף
מוקדש לזכרה של סבתא מריאטה