נובמבר 4, 2025
הגעתי להצגה תרקדי איתי עם ציפיות גבוהות, אולי גבוהות מדי. הכרתי היטב את הסרט הצרפתי Rumba La Vie (בתרגום חופשי: "רומבה לחיים") שעליו מבוססת ההצגה, סרט שביים וכתב השחקן והקומיקאי פרנק דובוסק בשנת 2022. זה היה סרט קטן, אנושי, מצחיק ונוגע. לא דרמה גדולה, אלא סיפור פשוט על גבר בודד, מחוספס ומעט מגוחך, שמגלה מאוחר מדי כמה ריקנות השאירו חייו נטולי אהבה. הסרט הצרפתי שילב הומור עדין עם כאב אמיתי, והצליח לעורר הזדהות מיידית. הוא הציג דמות של אנטי־גיבור קומי שמנסה, בדרכו הגמלונית והאנושית, למצוא דרך לגאולה דרך הריקוד.
הגרסה הישראלית שעלתה בתיאטרון הבימה יכלה לשמר את הקסם הזה, אולי אפילו להעניק לו תרגום תרבותי, כזה שידבר אלינו כאן, בארץ. הרי גם כאן, כמו שם, יש אנשים בודדים, יחסים שבורים, וחיפוש אחר חמלה. אבל מה שבסרט היה עדין, חכם ונוגע, הפך כאן לקומדיה קלילה, צפויה ושקופה מדי.
העלילה עצמה כמעט זהה לזו של הסרט: אליאס (צביקה הדר), שרת בבית־ספר בפריפריה, סובל מהתקף לב ומחליט לשנות את חייו. הוא מבין שעליו לחדש את הקשר עם בתו אנה (חן אמסלם), אותה לא ראה מאז שהייתה תינוקת, לאחר שעזב את אמה (רובי פורת שובל) לפני שנים. אליאס, שמרגיש אשמה ובושה, מחליט להתקרב אליה מבלי לגלות לה שהוא אביה, והוא נרשם לשיעורי ריקוד בסטודיו שבו היא מלמדת. כך נרקם מסע גמלוני, מצחיק־עצוב, שבו ריקוד הרומבה הופך לכלי ביטוי רגשי, לשפה של פיוס.
על הנייר, זהו סיפור עם פוטנציאל נהדר. יש בו לב, פגיעות, הומור אנושי ומטפורה יפהפייה: ללמוד לרקוד כדי ללמוד לאהוב. אבל על הבמה, הסיפור הזה מקבל גוון אחר לגמרי, מבריק פחות, עמוק פחות, וקליל יותר מדי.
ההצגה נפתחת בסצנה בבית חולים. אליאס (צביקה הדר) מגלה שעבר צינתור בעקבות אירוע לב. הוא מתלוצץ עם רופאו (דב רייזר), או נכון יותר, רופאו מתלוצץ איתו, והוא חוזר לעולם עם תובנות חדשות בעקבותיהן הוא מחליט למצוא את בתו, שזנח כתינוקת.
מכאן ההצגה מתפתחת למשהו שמתנהל בקצב מהיר, עם הרבה תנועה, תאורה צבעונית ומוזיקת רומבה קצבית. כבר מהרגע הראשון מורגש שהבימוי של מירי לזר בחר ללכת על קו בידורי, כמעט טלוויזיוני. יש המון ניסיון לשמח, להצחיק, אבל מעט מדי רגעים של רגש אמיתי.
הסרט המקורי עבד דווקא בגלל שהוא לא ניסה להצחיק. היא בו הומור קטן, אבל הוא נתן מקום לאי־נוחות, לפאוזה, לרגשות. הוא הראה איך דמות גברית שמתקשה לבטא רגש יכולה להתרכך לאט־לאט, דרך תנועה. בהצגה, הקצב הזה אובד. מה שנשאר הוא רצף של סצנות שנעות בין הקומי לסנטימנטלי, בלי באמת לגעת.
בדיחות רבות נשמעות כאילו נלקחו ממערכון טלוויזיוני, לא ממחזה. היו רגעים שבהם הקהל אכן צחק, אבל היו גם לא מעט רגעים שבהם הצחוק הרגיש מאולץ, או שלא הגיע כלל. בעיניי, סוג ההומור כאן לא שירת את הסיפור אלא השטיח אותו.
אני מעריכה את צביקה הדר מאוד. הוא שחקן עם ניסיון, חום, ורצון כן לגעת בקהל. אבל בתפקיד הזה הוא פחות שכנע אותי. דמותו של אליאס, האב הבודד, דורשת שקט פנימי, כאב ישן שמבעבע מבפנים, מבט של אדם שלא ידע לאהוב בזמן. הדר מביא עמו קסם קומי טבעי, חיוך נצחי, אבל כאן דווקא היה צורך במשהו גולמי יותר, פחות קומי, פחות סימפטי ויותר רגיש וכן.
הפער הזה בין הדמות לבין הנוכחות הבימתית שלו יצר תחושה של אי־הלימה. במקום גבר שנאבק ברגשותיו, קיבלנו דמות חביבה שמתקשה לרקוד, אבל לא באמת כואבת. הרגעים שאמורים היו להיות קורעי לב, חלפו מבלי לגעת.
חן אמסלם, בתפקיד הבת, מביאה על הבמה אנרגיה חזקה ונוכחות טובה. יש בה שילוב של עוצמה ופגיעות, אבל גם היא נבלעת לפעמים בתוך מסכת הבדיחות. היחסים בינה לבין הדר לא הצליחו להגיע לאינטימיות אמיתית, אולי כי לא נבנה מספיק מתח רגשי בין האב לבת. קצת קשה לייצר כזה כשרצים מפאנץ' לפאנץ'. לאחר כל זאת, אמסלם הביאה את החן האמיתי להצגה הזאת.
ציפיתי מהתרגום של ארז דריגס להרבה יותר. דריגס ידוע בהומור חכם, עכשווי, עם קריצה עצמית ויכולת לגעת ברגעים ישראליים באופן אירוני, לפעמים סרקסטי. כאן ההומור היה רדוד, לעיתים כמעט גס, ונטול אותה תבונה לשונית ורגשית שמאפיינת את כתיבתו. ייתכן שהכוונה הייתה לפנות לקהל רחב יותר, אבל בדרך לשם נעלמה התחכמותו, וההומור והסיפור הפכו שטוחים מדי.
גם הבימוי של מירי לזר נדמה כמי שמנסה לרצות את כולם קצת ריקוד, קצת צחוק, קצת דרמה, והתוצאה לא באמת מגובשת. הצגה שלא בוחרת דרך ברורה: לא דרמה, לא מחזמר, לא קומדיה. הכול קצת.
הריקודים, שנועדו לשמש לב ההצגה, נראו מושקעים מבחינת תיאום וכוריאוגרפיה, אך לא תמיד נשאו משמעות רגשית. במקומות שבהם הרומבה אמורה הייתה לבטא את הקירבה והפיוס בין האב לבתו, היא הפכה למספר ריקוד תיאטרלי מנותק. החיבור בין הגוף לרגש, שהוא לב הסיפור, פשוט לא התרחש.
והריקוד? בינינו, גם הוא לא משהו. יש שם מעטים שיודעים באמת לרקוד. כל השאר פשוט זזים קצת מצד לצד.
'תרקדי איתי' רצתה להיות הצגה על פיוס, על אהבת אב ובת מאוחרת. היא יכלה להיות סיפור פשוט ומרגש, כמו הסרט שעליו היא מבוססת. הבחירה להפוך את הדרמה לקומדיה קלילה גזלה ממנה את נשמתה.
בסוף הערב יצאתי בתחושת החמצה, כאילו ניגנתי רומבה בקצב נכון, אבל בלי הלב.
צילום: רדי רובינשטיין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©