בית כזיכרון, אמנות כחיים: ביקור בתערוכות החדשות של מוזיאון פתח תקווה מהו מקומו הטבעי של מוזיאון? האם הוא חייב להתקיים בין קירות לבנים, בתאורה מוקפדת ובחללים שנועדו מלכתחילה להצגת אמנות, או שאולי דווקא בית מגורים, על כל הזיכרונות והסיפורים הספוגים בקירותיו, הוא המקום הנכון ביותר לפגוש יצירה? השאלה הזאת עומדת בלבה של "נוי", התערוכה הקבוצתית
המשך קריאהעדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר: כשהגוף זוכר את מה שהמוח מבקש לשכוח מאז שבעה באוקטובר נוצרו בישראל לא מעט יצירות אמנות המבקשות להתמודד עם הטראומה הלאומית. חלקן בוחרות בתיעוד ישיר, אחרות עוסקות באובדן ובזיכרון באופן סמלי יותר. עבודת המחול "עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר" של מיכל גרס שרמן מצליחה ללכת בדרך
המשך קריאהבשנה האחרונה יצא לי לראות את אתי וקנין סובר על הבמות לא מעט. הפעם הראשונה שבה היא ממש נחרתה בזיכרוני הייתה בתפקיד הכלבה בהצגה "אנטאיג'ינג". מצחיקה, בעלת חיות בימתית יוצאת דופן. ברגע ההוא הבנתי שאני חייבת לראות גם את הצגת היחיד שלה, "אסתר". בשבוע האחרון פגשתי אותה שוב, הפעם על הבמה הראשית של תיאטרון גשר
המשך קריאהתהום: גם כשאוהבים, אפשר להישאר לבד "תהום", שכתבה וביימה עתליה כהן, היא יצירה בת 50 דקות, שנולדה כהפקת בוגרים של סמינר הקיבוצים, ומשלבת תיאטרון, פרפורמנס, תנועה ושפה חזותית כדי לעסוק באחת השאלות הכואבות ביותר בחיים המשותפים: איך ייתכן ששני אנשים אוהבים נמצאים זה לצד זה, אך אינם מצליחים באמת לפגוש זה את זה? זוהי הצגה
המשך קריאהמצד שני: נומה בר מזמין אותנו לראות את מה שכבר נמצא מול העיניים הילד מעפולה שהפך את החלל הריק לשפה בינלאומית נומה בר מבקש מאיתנו לעצור. לא למהר הלאה. להביט פעם אחת, ואז לחזור ולהביט שוב. זו בדיוק משמעות השם של התערוכה החדשה שלו במוזיאון תל אביב לאמנות: "מצד שני" (Look Again). כבר בשם טמונה
המשך קריאה
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
עקבו אחרינו