DANCE IN PEACE 107 במוזיאון תל אביב

המופע 'Dance in Peace 107'  נפתח בדקה שבין 6:28 ל-6:29 בבוקר ה־7 באוקטובר וממשיך.

הוא ממשיך ב־80 דקות מרוכזות המסמלות את המאורע שיצר שבר ענק בחברה הישראלית, טראומה לדורות לעם ישראל וצלקת איומה עבור כל אחד מאיתנו. אירוע שלמרבה הצער והאימה עודו נמשך.

בכניסה לאירוע המחול, שמתרחש במבואה של מוזיאון תל אביב, מקום שכאילו נוצר עבור האירוע, ניתן להתחיל לחוש את העתיד לבוא. רקדנית פלמנקו לבושה באדום, שבגדה משתפך סביבה, יושבת עם הגב אלינו. מהתקרה משתלשלים חבלים ואביזרים.

יש בחלל איזו שהיא תחושה אפוקליפטית אשר רוחשת שם. תחושת סוף העולם. האסתיקה והסימבוליות אופפים אותנו. פרחי כלניות מלאכותיים מקבלים את פנינו. מה שהיה פעם, לפני, מחובר לדרום אדום, טבע משמח, הוא היום סמל לחיים שנגדעו ביד מרושעת ב 7.10, ולכל מה שאנחנו עוברים מאז.

הפגנות להשבת חטופים מתרחשות תדיר מצידו השני של הפתח למוזיאון, מלחמה שנמשכת ונמשכת, ורבים יגידו שללא תכלית. חיי אדם שאבדו ואובדים, מכל הצדדים של הקשת הפוליטית ומכל צידי המתרס.

המופע נוגע , לדברי היוצרים, בשברים שאנחנו חווים, מתוך כוונה לתת מקום מרפא, מקום לאיחוי ולהדהוד של תקווה. זאת הזמנה למרחב למפגש ולעיבוד קולקטיבי לטראומה שכולנו חווים יחד, מעבר ממצב של בריחה לבחירה מחודשת בחיים.

יש משהו מאוד אסתטי בניסיונות הללו לגעת. שילוב קטעי המחול, יחד עם המוזיקה שמתכתבת עם רגשות אנושיים בסיסיים של חיבור, אהבה, פחד, עד אימה, והיופי של המלבושים וצבעיהם, פועלים יחד כדי להביא אותנו למקום הריגשי המשמעותי לנו מאז ה 7.10. כולנו, כישראלים וכבני אדם, יכולים להתחבר לרגשות הללו, שגאו בנו במרוצת השנתיים האחרונות.

המופע מתחיל בשמחה. צעירים שרוקדים במסיבה, כל אחד רוצה להביא את האינדיווידואליות שלו, ריגשותיו, ואמירתו האישית למחול שלו, לקבוצה שלו, לתחושת הביחד של פסטיבל הטבע והחיבור. ואז, באחת, הלמות התופים שמדמה באופן מדויק כל כך יריות. כיליון, ואחריהם תחושה של אימה, בריחה, חידלון, מוות. שנאה, ריסוק. ומופיעות מילים על שבילי המוזיאון, שמשמעותן, האם ייתכן שהחופש של אדם אחד יבואו על חשבון אדם אחר?

האמנם זה ייתכן? התשובה היא כמובן, לא. אבל זאת שאלה שפתוחה לפרשנות של כל אחד מאיתנו. מה שאנחנו רואים, המחול המביע והסוחף מבחינה ריגשית, צועק לנו, לא. זה לא אפשרי שטובתו של אחד תבוא על חשבון האחר. ולמרות הכל, זאת המציאות שאנו חווים מאז השבעה באוקטובר.

שילוב הצבעים, שחור, לבן, אדום, הצבעים השליטים באירוע המחול הזה, לצד כתמי צבע מעטים נוספים, מראה לנו איך נראים החיים בשחור ולבן, חיים של רדוקציה, של התקטנות, מאז אותו אירוע טראומטי. אליהם נוסף האדום, שיכול להיות צבע של שמחה וחיים אבל לעיתים קרובות מדי הוא צבע של דם ושנאה. קטעי צבע מעטים שפזורים ביניהם מראים לנו שעדיין יש אופטימיות, רצון ויכולת לחיים.

המסע שאנחנו עוברים הוא מסע של התמודדות עם רגשותינו. הכאב, האימה, האבל, הבדידות לצד הרצון בחיבור, הביחד שאנחנו מנסים להגיע אליו, לא תמיד בהצלחה. הרגשות הקשים שעולים, הצורך לדבר על מה שקרה.

יפה בעיני גם החלק בו הרקדנים היוצרים מקבלים מקום להביע את דעותיהם, לא רק במחול אלא גם בדיבור. במשפטים קצרים, הם מביעים את מה שהם חשים, מה שבא לידי ביטוי ביצירה שלהם, במחול שהוא ללא מילים. כל טווח הרגשות, לצד התקווה לעתיד טוב יותר.

"תהליך היצירה על 107 Peace In Dance החל בימים הראשונים שלאחר הטבח. האמנים עברו בין תהליכי אבלות אישיים, ימי מילואים, הצפה של טראומות וימי ביטולים עקב אילוצים ביטחוניים. המציאות הזאת נוכחת כמקטעים במונולוגים, ריקוד, שירה, תפאורה ומוזיקה. הדמויות והסיפורים נוצרו מתוך המשתתפים ובהקשבה למצב. אומרת היוצרת דנה ספיר ומוסיפה "למעשה, אנחנו רוקדים את מה שהלב עוד לא מסוגל לבטא במילים. כל צעד הוא בחירה מחודשת בחיים, כל תנועה – בקשה לאיחוי משותף."

זהו מופע חזק, שמדבר אל 'הקישקעס', מופע יש בו את השבר ואת תהליך ההתמודדות, היצירה והדרך לריפוי קולקטיבי. זהו מופע חובה לחברה דואבת, מפולגת, שסועה, שזועקת לחיבור, לנחמה, להתחלה של דרך ולאופטימיות.

במופע משתתפים 15 אמנים והוא משלב מחול מודרני, מוזיקה חיה, אופנה, וידאו־ארט, תפאורה, פלמנקו, אמנות אווירית, פסקול מקורי ושירה.

Heartivism  הוא מיזם תרבותי‑אומנותי-חברתי שקם כדי לתעד, להביע ולפעול לאיחוי ותקווה באמצעות אמנות. אמנות שאכפת לה. המיזם פועל להגברת חוסן קהילתי ואישי, שיקום, הסברה בינ״ל, הנצחה ושינוי תודעתי – מאמין שככל שהטראומה קולקטיבית היא דורשת שיקום קולקטיבי ותרבות יכולה להיות כלי מניע, מעצב ומשקם.

מייסדת Heartivism, דנה ספיר- יזמית ויוצרת רב‑תחומית – במאית, כוריאוגרפית, מפיקה וכותבת. מפתחת השפה התנועתית  Cinematic Movement , יצירותיה הוצגו בבמות בינלאומיות וזכו בפרסים.  בין הפעולות האמנותיות שיצרה דנה ספיר בעת האחרונה: RAW TRIP מופע שעיבד את תקופת הקורונה דרך פסיפס אנושי של סיפורים אישיים ב־30 שפות, מקהל ומקאסט מגוון, ושימש בסיס להבנת הכוח הטרנספורמטיבי של יצירה שיתופית. יילו ריבון  סדרת וידאו-ארט-מחול לילדים, שנועדה להדהד את השבת החטופים ולחזק את המשפחות (בסדרה השתתפה דאני שם, אחותה של מיה שם – בזמן שמיה הייתה בשבי), תרגולי יוגה רבי-משתתפים – שנערכו להדהוד השבת החטופים מהשבי ברוחה ולזכרה של כרמל גת ז״ל. מיצג "הכלוב" – Over My Dead Body –  פעולה אמנותית עוצמתית שבוצעה במרחב הציבורי, זכתה לחשיפה בינלאומית רחבה (The New York Times, The Guardian, NBC, Iran National news London כאן ועוד). אפשר לומר שדנה ספיר, אמנית במילואים מאז ה7 באוקטובר.

קרדיטים:

יוזמה, בימוי, הפקה, כוריאוגרפיה, תסריט: דנה ספיר
עיצוב פסקול: נעם הלפר תלבושות: שחר אבנט, איה לצטר  שירה: קמא קמילה אודיו מוקלט: מעוז ינון, ויקטוריה חנה, נסרין אבו באקר  אמנית פלמנקו: שרון שגיא  אמנית אווירית: דניאל בלכמן

רקדנים יוצרים: איתמר גלינה, יוסי דניאל, שקד ורנר, ליעד תבורי גינוסר, גרגורי לב, אתליה גלינה, שרון ולבסקי, שחר קפלינסקי, מעין סיני , תופים: ניר מרדן  תפאורה: אליאן לולה קצ׳קה  וידאו ארט: אודי קסלסי Noor , עיצוב פוסטר: YONIL

צילומים בכתבה זאת: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

המופע מוקדש לכולנו – לקורבנות, לניצולים, לעדים ולמדינה שלמה שנדרשת לעבד, להתמודד ולצמוח מחדש מתוך השבר.

לפרטים ומועדים נוספים:

Dance in peace 107 מופע רב תחומי מבית Heartivism / מוזיאון תל אביב לאמנות