המופע גלוריה של להקת המחול יעל שילר הוא קודם כול חוויה חושית טוטאלית. זהו מחול שנכנס לצופה דרך העין, האוזן והגוף עוד לפני שהוא מתנסח כמחשבה או כפרשנות. הבמה של סוזן דלל מתמלאת בשבעה גופים, שישה גברים ואישה אחת, יעל שילר עצמה, שנעים ללא הפוגה, כמעט ללא רגע של מנוחה. יש משהו תובעני בקצב הזה, תובעני לרקדנים לא פחות משהוא תובעני לצופה. אבל דווקא מתוך העומס, מתוך הרצף הבלתי פוסק, נוצרת חוויה שמרגישה כמו חיים עצמם.

כל הרקדנים על הבמה הם בעלי יכולות פיזיות מרשימות במיוחד. המעבר בין שפה של בלט קלאסי מוקפד לבין תנועות חופשיות יותר, לעיתים כמעט אקרובטיות, מתרחש בטבעיות. זהו מחול שמדגיש שליטה מוחלטת בגוף, אך גם נכונות לאבד שליטה. הגוף כאן הוא גם כלי עבודה מדויק וגם מרחב רגשי פגיע. אין תחושה של הדגמה טכנית, אלא של צורך קיומי לנוע, להמשיך, לא לעצור.
העובדה שיעל שילר היא האישה היחידה על הבמה, ובו בזמן גם היוצרת והכוריאוגרפית, מעניקה למופע רובד נוסף. הנוכחות שלה נטענת במשמעות כבר מהרגע הראשון. היא אינה רק עוד רקדנית בין הרקדנים, אלא ציר רגשי ותודעתי שסביבו נעים היחסים. ששת הגברים מולה, לצידה, סביבה, מייצרים מערך משתנה של כוחות. לעיתים הם תומכים, לעיתים מתחרים, לעיתים מאיימים, ולעיתים נדמים כהשתקפויות שונות של אותו רצון, אותו מאבק.

המופע בנוי מרצף של קטעי מחול קצרים יחסית, בהרכבים משתנים. לעיתים כולם יחד, לעיתים זוגות, לעיתים שלישיות או סולו. כל קטע מבטא רעיון אחר, אך כולם שזורים בשאלת מערכות היחסים. יחסי גבר ואישה, יחסי כוח, פיתוי, משיכה, אהבה, קנאה, תלות, פרידה. אין כאן סיפור ליניארי ברור, אך יש תחושה של מסע רגשי, של תנועה בין מצבים נפשיים שונים.

אחד הדימויים הבולטים והברורים ביותר במופע הוא התפוח. התפוח מופיע כמוטיב שמרפרר מיד לסיפור אדם וחווה ולגן העדן. זהו דימוי טעון, כמעט קלישאתי, אך בידי שילר הוא נטען מחדש. התפוח אינו רק סמל לחטא, אלא גם לסקרנות, לתשוקה, לרגע שבו אדם בוחר לדעת, גם במחיר אובדן התמימות. דרך התפוח נפרשים על הבמה סיפורי הגבר והאישה, הפיתוי והמשיכה, גן העדן והגירוש ממנו. זהו גן עדן שאינו דתי או מיתי בלבד, אלא כזה שמתקיים בכל מערכת יחסים אנושית. הרגע שבו הכול נדמה מושלם, והרגע הבלתי נמנע שבו משהו נסדק.

לצד השפה התנועתית, יש במופע גם שכבה מילולית. הדברים שנאמרים אינם סיפור או טקסט דרמטי רציף, אלא שברי מחשבות, אזכורים יומיומיים, כמעט אגבית. מחשבות על מה שעובר לנו בראש, על ענייני שגרה, על יום הולדת של אדם שמת, אני חשבתי על אבי ז"ל, שיום הולדתו חל בדיוק היום. ועוד מחשבה, על טעם הגלידה המועדף. מחשבה שעברה במוחי שעה קודם לכן, כשהזמנתי מנה בגלידריה. יש משהו חשוף מאוד במשפטים הללו, דווקא משום שהם אינם דרמטיים. הם מזכירים את הדרך שבה החיים עצמם פועלים. בתוך כאב, געגוע או אובדן, אנחנו ממשיכים לחשוב גם על דברים קטנים, שוליים לכאורה. על טעמי גלידה שאנחנו אוהבים. על בחירות יומיומיות.

הרגע הזה יוצר חיבור חזק בין הבמה לקהל. כצופה, קשה שלא למצוא את עצמך בתוך הפרטים הקטנים הללו. מי לא מצא את עצמו חושב על משהו כמעט חסר חשיבות דווקא ברגע טעון רגשית. השילוב בין הדרמה הגדולה של הגוף הנע על הבמה לבין היומיומי והטריוויאלי לכאורה, מייצר אמת אנושית עמוקה.

הבחירה לשלב מוזיקה מגוונת, מקטעים מעובדים לאגם הברבורים, דרך מוזיקה ישראלית עד לקווין, יחד עם תאורה מדויקת ואסתטיקה בימתית מוקפדת, מחזקת את התחושה של חוויה כוללת. התאורה אינה רק משרתת את המחול אלא מעצבת אותו. היא מבליטה רגעים של אינטימיות, מחדדת עימותים, ולעיתים עוטפת את הרקדנים באור שמרגיש כמעט מטאפיזי. התלבושות, בפשטותן היחסית, מאפשרות לגוף לדבר, בלי להסיט את תשומת הלב ממנו.

לקראת סיום המופע, מתרחש מהלך שמרגיש כמו חזרה לגן העדן, אך כזה שמודע לעצמו. בפינאלה, הרקדנים מלקקים גלידה בתאווה, תחת מטר של קונפטי זוהר. זו תמונה מרהיבה, חושנית, כמעט מפתה. יש בה שמחה, ילדותיות, עודפות. על השפתיים נדמה שנשאר טעם מתוק. אבל המתיקות הזו אינה תמימה. היא רגעית, כמעט אירונית. האם זהו גן עדן אמיתי, או פנטזיה חולפת של נחמה. האם זו חזרה למה שאבד, או רק ניסיון קצר לשכוח.

כאן טמון כוחה של גלוריה, בתרגום לעברית, תהילה. היא אינה מבקשת להסביר את עצמה עד הסוף, ואינה מציעה פתרונות. היא פועלת על החושים, על הגוף, על הרגש. הידיעה שהיצירה נולדה מתוך התרוקנות עמוקה ומפגש עם אובדן, מעניקה לה עומק נוסף, גם אם הסיפור האישי של היוצרת אינו מסופר במפורש על הבמה. יש תחושה של יצירה שנולדה מתוך צורך ממשי, כמעט הישרדותי. צורך להחזיר את הריקוד לגוף, להחזיר את החיים.

גלוריה הוא מופע מרהיב, מעורר חושים ווירטואוזי, אך גם פגיע ואנושי. מופע שמדבר על אהבה על כל גווניה, על מאבק ואובדן, על כמיהה ועל רגעי תהילה, על התרוקנות ועל התמלאות מחדש. מחול שמזכיר לנו שגם כאשר נדמה שכנפינו נגזרו, עדיין נותרת השאלה הפתוחה, ואולי גם התקווה, האם נוכל בכל זאת להמשיך ולעוף.
כוריאוגרפיה, טקסטים וניהול אמנותי: יעל שילר
רקדנים: יעל שילר, ג'וזף קודרה, שמואל חלפון, עירד אבני, איתי ביבס, ג'ונתן בוקשטיין, אנטולי שיינפלד
ניהול חזרות: לנה רוזנברג
וידיאו באדיבות יעל שילר
מוסיקה: סטפן לוין
תלבושות: אירנה לגוב, גלינה אילן, בטי אלדר
תפאורה: שוקי בד ארט, אלי מזרחי
תאורה: נדב ברנע
אפקטים: יובל קדם
ניהול הצגה: קרין לדרמן
גרפיקה: לילך לובין
מרכז סוזן דלל תל אביב
משך המופע: 80 דקות
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
לפרטים ומועדים נוספים:
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©