Mix and Match בצוותא

ההצגה Mix & Match המוצגת בצוותא נוגעת באומץ ובכנות בנקודות הכואבות של הדור הצעיר, אך לא רק שלו. זוהי הצגה על בדידות בעידן שבו הקשר האנושי מתווך דרך מסכים, ועל הניכור הנוצר כאשר בני אדם נדרשים להציג את עצמם כמוצר, להיבחר, להידחות, להימחק בהחלקת אצבע. זהו עולם שבו פועלות אפליקציות היכרויות מנוכרות עבור אנשים מנוכרים, אנשים המסוכסכים עם עצמם, עם גופם ועם דימוי העצמי שלהם.

במרכז ההצגה עומדים גבר ואישה צעירים. אין להם שמות מובהקים. הם יכולים להיות כל אחד ואחת. הבחירה הזו מדגישה את האוניברסליות של הסיפור. הוא אינו אוהב את עצמו. היא אינה מקבלת את עצמה. שני אנשים שנכנסים אל שוק ההיכרויות מתוך חסר עמוק, מתוך תחושה שמשהו בהם פגום.

האפליקציה, שאמורה לייצר חיבור, הופכת כאן למראה אכזרית. היא אינה יוצרת אינטימיות, אלא משקפת את הפחדים הקיימים ממילא. כל לחיצה, כל שתיקה, כל Match או היעדרו, נטענים במשמעות רגשית כבדה. החיפוש אחר אהבה נעשה חיפוש אחר אישור עצמי, וכאשר זה אינו מגיע, תחושת הריק מתעצמת.

הגוף, הדימוי והזהות הנשית

גופה של הדמות הנשית עומד בלב הקונפליקט הפנימי שלה. היא “מלאה”, או שמא “שמנה”, לפחות בעיני עצמה. ההצגה אינה עוסקת בשאלה האובייקטיבית אם היא אכן כזו. עצם העובדה שהמאפיין הזה מנהל את חייה היא הטרגדיה האמיתית. דימוי הגוף הופך לכוח שמכתיב את האופן שבו היא מתנהלת בעולם, ניגשת לאהבה, מצפה לדחייה ומפרשת כל שתיקה.

זוהי חוויה מוכרת לנשים רבות שאינן תואמות את אידיאל היופי השדוף, אידיאל שממשיך לשלוט בשיח החברתי גם בעידן שמדבר לכאורה על קבלה, הכלה וגיוון. גם כאשר נדמה שהשיח הציבורי התקדם, הביקורת הפנימית נותרת אכזרית. הדמות אינה יכולה להניח לגופה להיות פשוט גוף. הוא תמיד בעיה, תמיד מכשול, תמיד מקור לבושה.

הקושי שלה לקבל את עצמה אינו נעלם גם כאשר נוצר קשר. להפך. הזוגיות חושפת אותו ביתר שאת. כל מילה, כל מבט, כל שתיקה של בן הזוג, מתורגמים מיד לאישור או לשלילה של ערכה העצמי. האהבה אינה מרפאת את הפצע, אלא נוגעת בו שוב ושוב.

חנוניות, גבריות ופחד מקרבה

מולה ניצב גבר המוגדר כחנון. גם הוא לכוד בתוך דימוי מצמצם. החנוניות שלו אינה רק תכונת אופי, אלא זהות שמודבקת אליו ומעצבת את האופן שבו הוא רואה את עצמו. היא מקשה עליו ליזום, להאמין בעצמו, ובעיקר להאמין שמישהו אחר יוכל לבחור בו באמת.

החיזור בין השניים מהוסס ומגומגם. אין כאן רומנטיקה קולנועית, אלא צעדים קטנים, זהירים, מלאי חשש. היא מתקרבת מעט יותר, הוא מאפשר מעט יותר. זהו ניסיון עדין לבדוק אם מותר, אם אפשר, אם לא יכאב מדי. לאחר זמן נוצר Match. לא רק באפליקציה, אלא גם במציאות. לרגע נדמה שמשהו מצליח. שני אנשים בודדים מצליחים לגעת זה בזה.

אך גם בתוך הזוגיות הוא מתקשה להיות נוכח באמת. הפחד מחשיפה, מהאפשרות להידחות לאחר שיראו אותו כפי שהוא, מונע ממנו להיפתח. הוא אינו מקבל את עצמו, ולכן מתקשה להאמין שמישהו אחר יוכל לקבל אותו. הקשר הופך למרחב שבו הפחדים מתעצמים במקום להירגע.

ניכור בימתי והחמצה דרמטית

אחד האלמנטים הבימתיים הבולטים בהצגה הוא האופן שבו הדמויות מוצבות לעיתים בגבן אל הקהל, כל אחת פונה לכיוון אחר. זהו דימוי חזותי חזק, הממחיש לא רק את ניתוקן מהקהל, אלא בעיקר את ניתוקן זו מזו. כמו בחייהם של צעירים רבים, גם כאן שני אנשים אינם מביטים לאותו כיוון. כל אחד שקוע בעולמו הפנימי, בפחדיו, בביקורת העצמית הבלתי פוסקת.

הרעיון העומד בבסיס ההצגה נכון, רלוונטי וחשוב. היא מצליחה ללכוד תחושה דורית של בדידות, בלבול וחיפוש מתמיד אחר אישור. עם זאת, דווקא משום שהנושא כה טעון ומוכר, עולה תחושת החמצה. המחזה אינו מהודק דיו. לעיתים נדמה שטקסטים ורעיונות חוזרים על עצמם מבלי להתפתח, והמעגל הרגשי שבו מצויות הדמויות נותר סטטי לאורך זמן רב מדי.

החזרתיות אינה תמיד משרתת את הדרמה. במקום להעמיק בהדרגה או להוביל לשבר חד יותר, הפיתוח הדרמטי מתקדם באיטיות ולעיתים מעורר תחושה של דריכה במקום. ייתכן שדווקא הידוק, קיצור או הבחנה חדה יותר בין שלבי הקשר היו מאפשרים לרעיונות החזקים של ההצגה להכות בעוצמה גדולה יותר.

ובכל זאת, Mix & Match מצליחה להאיר מציאות שמעט מדי יצירות בימתיות מעזות לעסוק בה בכנות כזו. עולם שבו אנשים מחפשים אהבה מבלי לאהוב את עצמם, עולם שבו הטכנולוגיה מבטיחה חיבור אך לעיתים מעמיקה את הבדידות.

ההצגה אינה מציעה פתרון קל ואינה מסיימת באופטימיות מזויפת. היא משאירה את הצופה עם שאלות לא נוחות, אולי החשובות מכולן. האם אפשר לאהוב מישהו אחר לפני שלומדים לקבל את עצמנו, והאם בעידן המסכים נותר לנו האומץ להפנות מבט משותף אל אותה מציאות, פנים אל פנים.

כתיבה ובמוי: תומר גת
שחקנים יוצרים: מיקה זק, יונתן שמעוני
עיצוב במה ותלבושות: נעם וויס
עוזרת במאי: תמר פור
עריכה מוזיקלית: סוניה צונווזו
צילום: מיה אשל
גרפיקאית: מאיה לסמן
תאורה במקור: עידן מירון
ליווי אומנותי ותודות: סמינר הקיבוצים, דניאל כהן לוי, שרה פון שוורצה

צילום: אביבה רוזן