ספטמבר 14, 2025
סורי, בייבי. סרט הביכורים הזה של אווה ויקטור, שכתבה, ביימה וגם שיחקה בו את התפקיד הראשי, זוכה בתשואות רמות לאורך ורוחב מדורי הביקורת על קולנוע, לאחר שזכה בפרס הראשון על תסריט בפסטיבל סנדאנס היוקרתי לסרטים עצמאיים. הנושא חשוב מאוד, הטרדה מינית, יש פה ושם ניצוצות יצירתיות, שאמנם הן לא מקוריות לגמרי, כבר נעשו במקומות אחרים, אבל גם לשלבן היטב בסרט הן היו בגדר הברקות.
סורי, בייבי, צריך שמישהו יצעק את האמת. לפחות בהקרנה שאני צפיתי בה, שלא הייתה הפעם הקרנה למיטיבי לכת, קולנוענים ומבקרי קולנוע, לפחות שליש מהצופים יצאו לאורך הסרט, וזה לא סרט ארוך במיוחד. מדובר בכשליש ממאה צופים לערך. כששלושים איש יוצאים, בטפטוף, לאורך ההקרנה, זה אומר דרשני. כלומר, חוות הדעת הטובות ביותר על איכות הסרט, המשחק, התסריט וכיוצא באלו, לא יחפו על העובדה הפשוטה: אנשים רבים לא מצליחים 'להתחבר', והם לא שורדים את הסרט הזה.
בסרטים הטובים באמת, הקהל מביע את דעתו בקול רם. כשאני יוצאת מסרט, אני קשובה מאוד לקולות. אנשים אומרים: זה אחד הסרטים הטובים שראיתי אי פעם, או אחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה, או: ממש אהבתי את הסרט. כאן אנשים יצאו בדממה.
לכן, אני אומר לכם מראש ובגלוי: יש לסרט איכויות רבות, אבל לא בטוח שתאהבו, וייתכן שלא תשרדו אותו. יש לזה, כנראה, סיכוי של שלושים אחוז.
ועכשיו לסרט עצמו. אווה ויקטור קראה לגיבורה הראשית שלה אגנס. בלטינית, שורש השם הוא 'טלה'. מעבר לכך, כמו שמות נוצריים רבים, השם קשור לאגנס הקדושה, שהיא הפטרונית של בתולות וילדות. לפי האגדה, היא הייתה נערה צעירה שהוצאה להורג בשל אמונתה, וסמלה הוא הטלה. לא בכדי בחרה אווה את השם הזה לגיבורה שלה, ויש אפילו התייחסות לשם בסרט.
אווה אמורה להיות תמימה, והיא אכן מעט כזאת. מעבר לכך, היא טיפוס מרצה. הריצוי ניכר בה לאורך כל הדרך. אנשים מרצים רוצים מאוד שיאהבו אותם, והם לא מעזים, לרוב, להתנגד כאשר נעשים דברים שלא מוצאים חן בעיניהם.
אווה היא מרצה בקולג', אשר מסיימת את עבודת המחקר המצטיינת שלה, והיא נקראת לפגישה בביתו של היועץ שלה לעבודת המחקר. אנחנו מבינים מהמפגש הקצר בדלת, בו הוא מבקש ממנה לחלוץ את מגפיה בחוץ, שהוא גרוש והבן שלו נמצא באותו ערב אצל גרושתו. במילים אחרות, הוא כבר אומר לה שלא יהיה מי שיפריע להם.
בסצנה הבאה אנחנו רואים, במשך מספר דקות, את הבית מבחוץ. איננו רואים מה קורה בו. מבחוץ אנחנו רואים שהאור נדלק בחדר המגורים, הקומה הראשונה מוארת, השנייה חשוכה. התאורה של הבית מתחזקת כאשר החשיכה מעמיקה. אנחנו צופים בבית זמן רב מספיק, כדי להבין שקורים שם דברים משמעותיים, כנראה מיניים. ייתכן שאונס. כאשר אגנס יוצאת מבית הפרופסור, היא נועלת שוב את מגפיה ונוסעת משם. אנחנו מבינים שקרה משהו. ואז מתברר לנו, כשהיא מספרת לחברתה, שהיא בעצם נאנסה.
האם היא בטוחה שהיא נאנסה? כן, ולא, וכן ולא. היא יודעת שקרה לה משהו בניגוד לרצונה. האם זה היה אונס? היא שיתפה פעולה. בגלל שהיא פועלת ממקום של ריצוי, היא התנשקה איתו למרות שהנשיקות לא היו נעימות לה. ואז, כשהוא החדיר ידו מתחת לבגדיה, היא סילקה אותה, אבל חזקה להתנשק איתו. ואז הוא המשיך, היא ניסתה למנוע את זה, אבל לא ממש מחתה. לא אמרה לא, לא קמה ללכת. היא יודעת שיכלה לעשות זאת. לכן היא עצמה לא יודעת להגדיר, בסופו של דבר היא מבינה שאכן נאנסה.
זוהי סצינה חשובה, כיוון שלעיתים קרובות, אונס מתרחש בדיוק כך. לא תמיד זה קורה כשאישה מותקפת על ידי מישהו שאינה מכירה בסימטה חשוכה. בדרך כלל זה קורה בין שני אנשים שמכירים זה את זה, קיימת ביניהם מערכת יחסים של עבודה, לימודים או אפילו חברות ברמה מסויימת. זה קורה כשהגבולות נחצים, לעיתים כמעט לא במורגש, ואז קורה משהו שאחד הצדדים לא רצה שיקרה. וזה עדיין אונס. בכך יש לסרט חשיבות מרובה.
המשך הסרט שם דגש על המלנכוליות של אגנס, שהיא טיפוס דיכאוני למדי, כנראה, גם לפני האירוע הזה, שאולי חיזק את נטייתה. היא חיה את חייה כשהיא מדגישה את השאיפות האקדמיות ואת חברותה הקרובה עם לידי (נעמי אקי המצויינת). לידי היא לסבית שיולדת בת, והיא במערכת יחסים אוהבת עם אישה אחרת. אגנס עצמה מנהלת סוג של יזיזות עם השכן שלה (לוקאס הדג'ס) שמציע לה מערכת יחסים שהיא מעבר לכך, מציע לה לחשוב על משפחה, ילדים. היא דוחה את הרעיון. מסבירה שמערכת היחסים היחידה שבאמת חשובה לה היא עם לידי.
היא מגיעה לנקודת שבירה כשהיא שומעת שאותו מרצה קיים יחסי מין, בהסכמה, עם מרצה אחרת, שקיוותה שהוא יקדם אותה לאותו תפקיד שקיבלה אגנס. היא נכנסת להתקף חרדה, עוצרת בצד, ושם היא פוגשת באדם מבוגר, שהתייחסותו החומלת והמיטיבה היא אחת מנקודות האור של הסרט. הוא מרגיע אותה ומציע לה כריך. כך יושבים השניים ואוכלים סנדוויץ' ליד מזבלה, ואנחנו מרגישים רווחה, כי לצד הרוע והסתמיות, יש גם טוב לב בעולם.
לאחר נקודת השבירה שלה, היא מאמצת גורת חתולים מתוקה, בסצנה הזויה מעט, ששופכת אור נרחב עוד יותר על הריצוי שלה. היא נכנסת לקנות לגורה מזון חתולים, החתולה מייללת בהגיעה לקופה, והיא מסתירה אותה מתחת לחולצתה. החתולה מוציאה את הראש, היא נראית לעין, והקופאית שואלת אותה: את מביאה חתול לחנות מכולת? היא מכחישה. הסצנה הזאת, שיכולה להיות משעשעת, היא מכמירת לב.
הסרט מסתיים ב'סורי בייבי'. לידי ובת זוגה באות לבקר את אגנס עם התינוקת. כשלידי והאישה שאיתה יוצאות לטיול, אגנס מדברת עם התינוקת שעל זרועותיה, ומסבירה לה כמה העולם נורא. היא מקנחת ב 'סורי בייבי', לאחר שהיא מציעה בפניה את השקפת העולם הפסימית שלה, ואנחנו מקווים שהתינוקת הזאת לא תושפע מתפישת העולם הקשה הזאת, שמושפעת, אולי, מהאונס שעברה אגנס.
לאורך הסרט איננו יודעים מה קשור למה. האם אגנס מקטינה ומצמצמת את חייה, כולל האפשרות לזוגיות ומשפחה, בגלל האונס, או שהיא ממילא אדם שמצמצם את חייו מלכתחילה. ברור שלאונס היו השפעות קשות, אבל האם אלה ההשפעות היחידות על חייה?
היו מבקרים שטענו שזהו סרט מאוד פמיניסטי. ובכן, אינני בטוחה בזה. כותבת שורות אלה הייתה יועצת לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, כתבה ניירות עמדה. הדוקטורט שלי הוא בנושא השתלבות נשים בתרבות ההייטק. עשיתי לא מעט בתחום קידום הנשים, ומזווית המבט שלי זהו איננו סרט פמיניסטי כלל ועיקר. נכון שהוא עוסק באונס על רקע של מערכת יחסים מקצועית. אולם זהו אינו סרט שמקדם במשהו אג'נדה נשית. אולי ההיפך מזה הוא הנכון.
ובשורה התחתונה: סורי בייבי. יש לסרט איכויות מעניינות ורוב הזמן המשחק הוא טוב, במיוחד זה של נעמי אקי. מצד שני, זהו סרט שאינו מתאים לכל אחד. הוא איטי מאוד, יכול להתפש כמוזר ולא תקשורתי לעיתים, וחלק לא מבוטל מהצופים כנראה ייצאו באמצע.
שחקנים אווה ויקטור נעמי אקי לוקאס הדג'ס ג'ון קרול לינץ'
במאית אווה ויקטור
תסריט: אווה ויקטור
אורך 103 דקות
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©