ינואר 24, 2026
יצירת המחול SUCCUS, של ליאור תבורי, מציבה על הבמה מרחב גברי. זהו מרחב שאינו מבקש להצהיר אלא להתבונן. זהו מרחב שבו הגוף אינו רק כלי אסתטי או ביטוי של כוח, אלא עדות חיה למתח המתמיד שבין עוצמה לפגיעות, בין תנועה חיצונית לפעימה פנימית. היצירה נולדת מתוך המופע הקודם, MARS, משנת 2020, אך אינה המשך ליניארי אלא התכנסות.
יש פה תהליך של זיקוק, צמצום והעמקה. אם MARS עסקה בגבריות כנוכחות, ככוח פיזי וכהצהרה במרחב, SUCCUS שואלת מה קורה כאשר אותה גבריות מפנה מבט פנימה, אל אזור הלב, אל המקום שבו ההגנות נחלשות והאמת נותרת חשופה.
כבר מהרגע הראשון ברור כי מדובר במסע שאינו מחפש רושם אלא כנות כזו שנבנית לאט ומתעקשת להישאר.
בחירה מעניינת של ליאור תבורי היא להסתייע בדרמטורג אריאל נ. וולף לפיתוח הנרטיב הסיפורי של מופע המחול.
על הבמה מופיעים ארבעה גברים. כל אחד מהם נדמה כנושא סיפור חיים אחר, נסיבות שונות, מקצבים רגשיים נבדלים. הם אינם דמויות סיפוריות במובן הקלאסי, אלא מצבים אנושיים מתחלפים. לעיתים הם סולנים ברורים ולעיתים הם מתלכדים לישות אחת, גוש רגשי, כמעט אורגניזם משותף.
המבנה הבימתי מאפשר קיום של שתי זירות התרחשות במקביל. באחת מתרחש רגע אינטימי עדין וטעון ובאחרת פעולה יומיומית, כמעט טריוויאלית.
הצופה נדרש לבחור היכן למקד את מבטו. זוהי בחירה שמדמה את החיים עצמם, את חוסר היכולת להיות נוכחים בכל מקום, את ההחמצה הבלתי נמנעת, ואת הידיעה שתמיד משהו קורה מחוץ לשדה הראייה שלנו. הבחירה הזו אינה טכנית אלא מהותית. היא מטעינה את הצפייה בתחושת אחריות רגשית.
היומיום תופס מקום מרכזי ביצירה. תנועות המזכירות פעולות כמו נהיגה, כתיבה, קניות בסופר, מפגשים אקראיים עם חברים ואינטראקציות עם גברים ונשים, נטמעות בשפה התנועתית מבלי להפוך לפנטומימה ישירה.
אלו אינם ייצוגים ריאליסטיים, אלא עקבות של חוויות מוכרות. הגוף זוכר את היום יום, את הפעולות החוזרות, את השחיקה ואת השגרה, אך גם את רגעי הקרבה הקטנים המתרחשים בתוכה.
בתוך המרחב הזה מתפתחות מערכות יחסים, חברויות, מתחים, משיכות והתרחקות. יש קונפליקטים ויש פיוסים. לעיתים נדמה שהעימותים מקבלים אופי של מלחמות קטנות, לא דרמטיות במובן החיצוני, אלא פעולות פנימיות שקטות וכואבות. דווקא הבחירה להתעכב על פעולות פשוטות מטעינה אותן במשמעות, ומציבה את החיים עצמם כזירה הדרמטית ביותר.
הבחירה להציג גבריות דרך פריזמה יומיומית ולא דרך רגעי שיא הירואיים, מגדירה את היצירה ככזו שמבקשת לפרק מיתוסים. זוהי גבריות שאינה שואפת לשליטה מוחלטת אלא מכירה במגבלותיה. היא מאפשרת חולשה מבלי להפוך אותה לפוזה, ומציגה רגש מבלי לייפות אותו.
התנועה אינה מתפרצת לשם רושם, אלא מתכנסת , מאטה ומתעכבת. יש רגעים שבהם נדמה שהיצירה כמעט עוצרת נשימה ומאפשרת לשקט לדבר.
המגע, המבט והמרחק בין הגופים הופכים לשפה בפני עצמה. החלק הראשון של המופע נושא עדיין את הדהודיה של MARS, עם אנרגיה גופנית חזקה ופיזיות מודגשת, אך גם כאן נוכחת שבריריות שמבצבצת מתחת לפני השטח.
החלק השני משנה כיוון ברור ומעמיק, אל מרחב הלב, אל חדר פנימי קטן ומדויק שבו הסולנים מאבדים את גבולותיהם הברורים ומתלכדים לתרכיז רגשי אחד.
אחד מההישגים הבולטים של היצירה הוא האופן שבו היא מצליחה להיות, בו זמנית, אישית ואוניברסלית.
הסיטואציות המוצגות הן ספציפיות מאוד, אך אינן ננעלות על סיפור אחד או על זהות אחת. כל צופה יכול לזהות בהן רגעים מחייו שלו, תחושת בדידות בתוך קבוצה, קרבה שמאיימת, כמיהה למגע ועייפות מהמאבק המתמיד להיות חזק.
היצירה אינה מציעה פתרונות ואינה מספקת קתרזיס חד משמעי. היא בוחרת להישאר באזור האפור, שבו שאלות פתוחות חשובות יותר מתשובות סגורות.
גם לקראת הסיום אין תחושת סגירה מוחלטת, אלא קבלה שקטה של חוסר השלמות כמצב קיומי. בתוך עולם תרבותי שמרבה להאדיר עוצמה מהירות ותוצאה, SUCCUS מציעה תנועה אחרת. זוהי תנועה פנימה, אל המקום שבו הפגיעות והתשוקה מתקיימות זו לצד זו, ושבו האמת גם כשהיא לא נוחה נותרת חיה ופועמת.
יצירת המחול SUCCUS של ליאור תבורי מציבה על הבמה ארבעה גברים, שכל אחד מהם מצוי בנקודת חיים אחרת, אך כולם שזורים זה בזה דרך חוויות משותפות של קיום, זמן ויחסים.
הבחירה הזו מכתיבה חוויית צפייה שאינה פאסיבית. הצופה נדרש לבחור לאן להפנות את מבטו, במה להתמקד, ומה להניח בצד, ממש כפי שקורה בחיים עצמם.
כך משקף המופע לא רק מצבי חיים אלא גם את האופן שבו אנו חווים אותם, תמיד חלקיים ותמיד מחמיצים משהו.
המופע נע בין עיסוק במערכות יחסים לבין התמקדות בהתמודדויות יומיומיות. יש בו רגעים של קרבה בין גברים, של חברות ושל תמיכה הדדית, אך גם של ניכור, תחרות ועימות. לצד אלה מופיעות פעולות יומיומיות לכאורה כמו קניות בסופר, נהיגה, כתיבה ומפגשים אקראיים עם חברים, עם גברים ועם נשים. דווקא הפעולות הפשוטות הללו נטענות במשמעות עמוקה, משום שהן חושפות את הפער שבין שגרה חיצונית לבין סערה פנימית.
הגוף הרוקד אינו מבצע את הפעולות הללו באופן ריאליסטי בלבד. הוא מפרק אותן, מותח אותן, ולעיתים אף מעכב אותן, ובכך הופך את היומיום לשדה רגשי ופיזי טעון. הרגעים הללו מבהירים כי החיים אינם מתרחשים רק ברגעי שיא, אלא דווקא ברצף הפעולות הקטנות שמצטברות לכדי זהות.
הגבריות שמוצגת ב SUCCUS אינה אידיאליזציה ואינה ביקורת חד משמעית. היא מוצגת כתהליך מתמשך של חיפוש.
הגברים שעל הבמה נעים בין כוח לפגיעות, בין שליטה לאובדן שליטה, בין רצון להיות לבד לבין הצורך להיות חלק מקבוצה. הקונפליקטים שעולים אינם נפתרים באופן מוחלט. יש פיוסים ורגעי רוך והבנה, אך יש גם מלחמות, מאבקים על מקום, על נוכחות ועל זהות.
המלחמות הללו אינן בהכרח פיזיות. לעיתים הן מתרחשות בשקט, דרך מבט, דרך תנועה שנקטעת או דרך גוף שמתקשה להישאר.
ביצירה אנו רואים שאין מודל אחד נכון של גבריות, או, אם נרחיב, של התנהלות אנושית. מדובר ברצף של מצבים זמניים, משתנים וסותרים, שמרכיבים יחד תמונה מורכבת של זהות גברית ואנושית עכשווית.
מבחינה בימתית, שומר SUCCUS על איזון עדין בין תנועה מופשטת לבין מחוות יומיומיות מזוהות. התנועה לעיתים חדה ומדויקת ולעיתים מתמסרת לרכות, לעייפות ולחזרתיות. הקצב משתנה ללא הרף. רגעים של דחיסות תנועתית מתחלפים בהאטה ובהתכנסות פנימה, המאפשרות לצופה לשהות בתוך הרגע ולא רק להבין אותו אלא גם להרגיש אותו בגוף.
עם התקדמות המופע מתבהר כי אין כאן חתירה לשיא דרמטי אחד. הסיום אינו מציע פתרון אלא התכנסות שקטה. לאחר רצף של התרחשויות, קונפליקטים ופיוסים, נותרת תחושה של השלמה עם כך שהחיים אינם שלמים ולעולם לא יהיו. בתוך הידיעה הזו נוצרת אפשרות לשביעות רצון חלקית, זמנית ואנושית מאוד.
ליאור תבורי הוא כוריאוגרף ישראלי ומייסד להקת מחול ליאור תבורי בתל אביב. בעל תואר במחול מהאקדמיה בירושלים. עבודותיו ניחנות בתשוקה, מיניות וחייתיות, תוך בדיקה של גבולות המדיום המחולי בשילוב חדשנות, רגש ודיוק טכני. הוא יצר ללהקות ולפסטיבלים מובילים בישראל וברחבי העולם, בהן בלט סקפינו, הבלט הלאומי של מינכן ולהקת קוורום בליסבון. זוכה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה לשנת 2024.
כוריאוגרפיה: ליאור תבורי
רקדנים: נאור וולקר, גיא תמר לוי, ג'ושוע סוטון, סיימון גנגי
ניהול חזרות: עינת בצלאל
דרמטורגיה: אריאל נ. וולף
עיצוב פסקול: נעם הלפר
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
עיצוב תלבושות: ענבל בן-זקן
הפקה: אריאלה בן-דב
צילום סטילס: אפרת מזור
צילום וידאו: יקיר מאיר פרץ
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©