דצמבר 14, 2025
תערוכתה החדשה של יערה זקס מציעה למבקרים מפגש עם יצירות עכשוויות ואינטראקטיביות, המבקשות להתמודד עם נושאים כבדי משקל: משבר, זיכרון קולקטיבי, ושאלת ההתמודדות עם מלחמה ופוסט-טראומה. המתחם, על אף היותו מצומצם יחסית, טוען לשאיפה גדולה: ליצור חוויה רב-חושית כוללת, מעין מסע פנימי המתרחש במרחב אדריכלי ייחודי. זקס, אמנית ששמה הולך לפניה בתחום המיצבים החלליים, מבקשת להפוך את המבנה עצמו לקנבס חי ונושם.
אך כבר בצעד הראשון לתוך חללי התצוגה, בולט לעין פער מורכב: הציפיות הגבוהות, המגולמות במחיר הכניסה ובנרטיב המלווה, אינן תמיד מתממשות באופן עקבי. בעוד שישנם מיצבים המצליחים לחולל חוויה רגשית אינטימית ובלתי נשכחת, אחרים נתפסים כמאולצים או מודבקים לנושאים הכבדים, והמבקר נותר עם תחושת חוסר אחידות, פיצול בין הכוונה המוצהרת לבין הדימוי החזותי הקיים בפועל.
יערה זקס נחשבת כבר שנים לאחת הדמויות המעניינות בנוף האמנות הישראלי, בעיקר בשל פורמט העבודה הייחודי שלה: תערוכות פופ-אפ זמניות. תחילת דרכה בתחום הייתה כמעט כמעשה אמנות "גרילה", שימוש בבניינים נטושים, חללי תעשייה מוזנחים או משרדים שעמדו לפני הריסה. אז, המבקרים הוזמנו להיכנס ללא תשלום, לשוטט בחופשיות ולהפוך לחלק אינטגרלי מהיצירה המתפתחת.
הקסם של אותן תערוכות מוקדמות נבע מנגישותו, מהתחושה האותנטית של ה"כאן ועכשיו" ומהדיאלוג הישיר עם ההיסטוריה של המקום. מסדרונות מאובקים, חדרי מדרגות חשוכים או עמדות עבודה ישנות הפכו לחומר גלם. התחושה הייתה של התרחשות אמיתית, של אמנות שצומחת מתוך ההריסות, והיא הייתה נגישה לכל שכבות הציבור. זה היה שובר מוסכמות אמיתי. אמנות עכשווית מחוץ למוזיאונים הממוסדים וגלריות הבוטיק.
עם השנים, חלה תפנית משמעותית. הפופ-אפים של זקס הפכו מאירועי "גרילה" לאירועי תרבות מתוזמנים היטב, עתירי השקעה ותקשורת, והמחיר למבקר הלך והאמיר. תערוכות כמו זו שמוצגת במבנה טרה הישן הדגימו את המעבר הזה: חוויה מעוצבת, מנוהלת היטב, אך שהכניסה אליה כבר דורשת מחיר גבוה יחסית להיקף התצוגה.
המחיר הגבוה מעלה שאלות מהותיות על תפקידה של אמנות הפופ-אפ: האם מטרתה היא ליצור חוויה אקסקלוסיבית לאניני טעם, או חוויה נגישה שמשנה את פני המרחב העירוני לכלל? במקרה הנוכחי, המחיר נותן תחושה של יומרה אמנותית, הבטחה לחוויה כוללת ומהפכנית שמצדיקה את התשלום, אך היקף העבודות והחלל הנתון לא תמיד מצליחים לעמוד בציפיות הללו. נוצר כשל של תמורה מול עלות, אשר מחייב את המבקר להצדיק לעצמו את ההשקעה.
ועכשיו, לתערוכה עצמה. המאפיין החזק ביותר של סגנון זקס הוא הטיפול בחומר ובמרחב כשותפים שווים ליצירה. זקס משלבת מיצבי וידאו, סאונד, פסלים קינטיים ותאורה, כאשר המכנה המשותף הוא הפרת הרגלי התנועה והצפייה המקובלים. הצופה אינו עומד מול תמונה; הוא מוזמן לחיות בתוכה, לנוע בין קומות, להיכנס ולצאת מחדרים, כשהוא מובל על ידי קצב ויזואלי וקולי.
חלק מהמיצגים הם יפים מאוד ואסתטיים לעין, חלקם מעוררים עניין ומחשבה, אחרים קשים לעיכול, ריגשי או שכלי. חלק מהמיצגים הם דיגיטליים, יש כאלה שהם מכניים, יש מיצגי וידיאו מעניינים לעומת יצירות אמנות מהסוג הקלאסי יותר, ויש אפילו מטבח אחד, מזן הפופ-אפים שהכרנו בבתים שיועדו להריסה. האמנים, חלקם צעירים ומוכרים פחות, מקבלים פה חשיפה.
החומריות של העבודות, המשלבת עץ, מתכת, טקסטיל גס ושלל חומרים יומיומיים ממוחזרים, נועדה לעורר זיכרון קדום. כל אובייקט מעיד על שימושים קודמים, על היסטוריה פנימית של המקום, ועל רצון לנהל דיאלוג עם חלל. מיצב וידאו מוקרן על קיר מתפורר, ערימת בגדים מוצבת בתוך כוך אדריכלי, או גופי תאורה מעוותים שמבקשים לשנות את תפיסת המימד. כל אלה הן טקטיקות חלליות שזקס מפעילה.
אך כוחה של האמנות הוא גם חולשתה: כאשר הדיאלוג הזה מצליח, המבקר חש שהוא נשאב לתוך עולם פנימי שלם. אולם, ישנן יצירות שבהן החיבור הזה אינו מוצלח, והאובייקט האמנותי נותר מנותק. נוצר פער בין כוונת האמנית, המשתקפת בטקסטים המלווים, לבין המציאות הפיזית. הדיבורים על "זיכרון" ו"שבר" נשארים בגדר מילים, ולא מצליחים להפוך לחוויה גולמית. הציפייה ליצירה שתדבר בעד עצמה, ללא צורך בהסבר מפורט, אינה תמיד מתממשת.
אחד הנושאים המרכזיים של התערוכה הוא הניסיון לקשר בין האובייקטים המוצבים לבין רגעי משבר אקטואליים או היסטוריים. זקס מנסה להשתמש בחללים ובחומרים כמעוררי זיכרון קולקטיבי, המציפים שאלות על פגיעות, אובדן ושיקום.
לצערנו, לעיתים נדמה שהקשר הזה נוצר בכוח. המיצגים, בחלקם, אינם מתחברים לנושא באופן אינטואיטיבי, אלא דורשים מהמבקר "לקרוא" אותם דרך פרשנות כתובה מראש, הנמצאת לצד היצירה או בחוברת המלווה. כאשר הקשר בין עבודת אמנות לנושאים כה טעונים אינו מיידי, אלא דורש תיווך מילולי, הוא עלול לאבד מכוחו. הפער בין הרעיון הנשגב המוצהר לבין המימוש הפיזי המוגבל בולט ומעלה שאלה: האם יצירה צריכה להיות פונקציה של הנושא שאליו היא מכוונת, או שהנושא צריך לנבוע באופן טבעי מהחוויה האמנותית? התערוכה הנוכחית משאירה את המבקר עם שאלות אלה פתוחות.
מי שמגיע בציפייה לחוויה סוחפת, רחבת היקף וממושכת, עלול למצוא את עצמו יוצא מהתערוכה תוך זמן קצר יחסית ותחושה של "זה הכל?"
המחיר הגבוה אינו רק עניין כלכלי; הוא הצהרה. הוא משדר סף כניסה, הממקם את התערוכה בטריטוריה של אירועי פרימיום. השוואה בלתי נמנעת נוצרת מול מוזיאונים גדולים או אירועי תרבות נגישים וחינמיים יותר, שמציעים היקף רחב בהרבה. הדיכוטומיה הזו מעלה שאלות נוספות על מידת המחויבות של האמנות העכשווית לנגישות ולקהל רחב.
למרות המורכבות, התערוכה של יערה זקס אינה מיועדת לביטול. היא מציעה חוויה ייחודית למי שמכיר את עבודותיה הקודמות, מעריך את סגנון הטיפול שלה בחלל ובחומר, ומוכן להיכנס לתוך משחק של שוטטות והתבוננות. היא מיועדת לאנשים שמוכנים להשקיע לא רק כסף אלא גם אנרגיה פרשנית.
אך למי שמחפש חוויה רחבה, נגישה ומשתלמת יותר, שמתאימה לקהל מגוון ורחב, כדאי לשקול חלופות.
כנגד חווית הפופ-אפ האקסקלוסיבית והיקרה של זקס, נפתחת בשבוע הקרוב בתל אביב תערוכה המציעה מודל הפוך: “המבנה”. מדובר בפרויקט אמנותי זמני, שיימשך חמישה ימים בלבד, המשתרע על פני שטח ענק של כ-2,200 מ"ר בתוך מבנה משרדים נטוש.
תחת הקורת גג הזו, יוצגו עבודות של 21 אמניות ואמנים, שכל אחד מהם משתמש במבנה הארעי כחומר גלם. התערוכה מבטיחה שילוב של מיצבי וידאו, סאונד, עבודות חלל, ואף מופעי אור המנצלים את הפורמט הנטוש.
הקהל מוזמן לשוטט באופן חופשי בין הקומות, המסדרונות והחדרים – בדיוק כפי שהיה בגלגול המוקדם והחינמי של הפופ-אפים של זקס. זוהי הזדמנות לחוות אמנות רב-חושית, שבה החלל הנטוש והזמניות של המיצג מתמזגים ליחידה אחת.
הכניסה ל"המבנה" היא חינמית לחלוטין, אם כי מותנית בהרשמה מראש בשל מגבלת מקום.
אחוזת בית 6, תל אביב. פרטים בלינק הבא:
https://hamivne.mivnegroup.co.il/
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©