מרץ 17, 2026
הקולנוע היפני ידע מאז ומתמיד להשתמש באיפוק כדי לזעזע, ובצבעוניות כדי להסוות ריקבון. בדרמה החדשה "אהבה במשפט" (Love on Trial), הבמאי קוג'י פוקאדה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים המנצנצים של תעשיית ה"איידולז" (Idols) – אותן להקות בנות שנבנות במעבדות שיווקיות כדי לספק צורך רגשי לקהל של גברים בודדים ומנוכרים ריגשית, וחושף כיצד המכונה הכלכלית הזו הופכת בני אדם למוצרים על מדף.
על פני השטח, בחלקים נרחבים ממנו, הסרט עלול להטעות את הצופה. לעיתים הוא נראה ומרגיש כמו דרמת נעורים טיפוסית; הצבעוניות רוויה, המוזיקה קצבית ופופית, והאסתטיקה הכללית משדרת חיוניות מתפרצת. אך ככל שהעלילה מתקדמת, הצופה מבין שזוהי מלכודת ויזואלית.
כשמבצעים "זום אאוט" מהפריים הצבעוני, מתגלה הביקורתיות הנוקבת והשיפוטיות של הבמאי על התופעה המנוכרת הזו. פוקאדה לא מתעניין רק בסיפור אהבה, אלא במנגנון הקפיטליסטי שפורט על מיתרי הרגש של אנשים בודדים בשביל שורת הרווח.
בלב הסיפור עומדת להקת בנות יפות. הכישרון המוזיקלי שלהן, היכולת לשיר או לרקוד בדיוק מושלם, הם משניים למטרה האמיתית: להניע קהל של מעריצים, רובם גברים בודדים, שבמקרה הגרוע הם גם מעורערים בנפשם. המעריצים הללו הופכים לשבויים של האשליה; הם קונים מאות תקליטים כדי להעלות את המותג בדירוגים, אך מפתחים פנטזיות מסוכנות של בעלות. הסרט מציג סצנות הזויות, שבהן בחורים שרוכשים כרטיס מיוחד מקבלים "זכות" לכמה רגעים של מגע עם הכוכבת שלהם: החזקת יד, וידוי אהבה וקרבה מדומיינת שנמכרת בכסף.
החוזה שמעל ללב
התפנית מגיעה בדמותה של מאי, חוליה פחות מצליחה בלהקה, שמוצאת אפשרות לאושר במערכת יחסים עם בחור פשוט. כשהיא בוחרת לעזוב במפתיע, היא מגלה שהחופש שלה אינו שלה. מסתבר שהיא חתומה על חוזה שבו היא מוותרת על הזכות לאהוב בתמורה להפיכתה לאיידול. הדמות שהיא מייצגת חייבת להיות סטרילית מינית ורגשית, כדי שכל מעריץ יוכל להרגיש שהיא "שלו". כאן נכנס הסרט לזירה המשפטית, והדיון הופך לקרב על הגדרת האנושיות מול דיני החוזים.
למרות העומק הרעיוני והביקורת החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפגמים המבניים ביצירה. "אהבה במשפט" הוא סרט ארוך מדי, ולא מספיק מהודק. עם קיצור של כחצי שעה, ניתן היה להביא יצירה עוצמתית וחדה הרבה יותר. האריכות הזו פוגמת לעיתים במסר וגורמת לסצנות מסוימות להרגיש חזרתיות. עם זאת, עבור מי שמחפש קולנוע עם אמירה נוקבת על הבדידות המודרנית, מדובר בצפייה ראויה שדורשת אורך רוח.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©