בין נדודי שינה לזרם התודעה: “אינסומניה” בונה טקס של פירוק עצמי
בתחילת המופע “אינסומניה” ב־תיאטרון הבית מצאתי את עצמי חושבת על דבר פשוט ומערער: כולנו נשלטים על ידי זרם תודעה בלתי פוסק. מחשבות, חרדות, זיכרונות, אסוציאציות, קולות פנימיים.
אצל רוב בני האדם הזרם הזה מוסתר היטב מתחת לשגרת היומיום, לנימוסים ולתפקוד החברתי. אנחנו לומדים לשלוט בו, או לפחות להעמיד פנים שאנחנו שולטים בו.
אלא שנדמה כי רעי כגן מבקש לעשות את ההפך: לחשוף את המנגנון עצמו. הוא מציג אדם שכבר אינו מצליח לסגור את הברז הפנימי של התודעה. אדם שאינו מצליח לישון, שאינו מצליח להפסיק לדבר, ושאינו מצליח לבטא במילים את מה שהתרחש בתוכו.
עוד הוא לוקח את הקהל לתוך המופע, כשחלקו הופך למעין מקהלה. קולות חיצוניים שהוא שולט בהם אבל לא תמיד הוא עצמן מבין איך ולמה הם שם ואיך הם אמורים להביא אותו למטרה שהציב לעצמו.
בדיעבד, אחרי שקראתי את הדברים ששלח לי עמרי אריאב, הבמאי והצלם של העבודה, נדמה שהמופע כולו מקבל רובד נוסף. אריאב מתאר תהליך יצירה שנמשך שש שנים, שנולד בעקבות שתי אפיזודות מאניות שחווה רעי כגן, האחרונה שבהן לפני כשבע שנים.
לדבריו, העבודה היא בו זמנית ניסיון להמחיש חוויה מאנית וגם עיבוד מתמשך של התמודדות ארוכת שנים עם אובדן, שהוביל בהדרגה להפסקת השינה ולניתוק מהמציאות.
המידע הזה אינו הופך את “אינסומניה” ליצירה טיפולית או וידויית בלבד. להפך. הוא מדגיש עד כמה מדובר בניסיון אמנותי מודע ומעוצב מאוד לתרגם מצב נפשי לשפה בימתית. רעי אינו “מאבד שליטה” על הבמה. להפך. התחושה של התפרקות נוצרת מתוך שליטה אמנותית מדויקת ביותר.
אולי זאת הסיבה שהמופע מצליח לעורר הזדהות עמוקה גם אצל מי שמעולם לא חווה מאניה. משום שבבסיסו הוא אינו עוסק רק בקצה הנפשי החריג, אלא בשאלה אנושית הרבה יותר: מה קורה כשאדם מפסיק להסתיר את זרם התודעה שלו.
כולנו חיים בתוך מערכות פנימיות סוערות. רובנו פשוט למדנו לערוך אותן לפני שהן יוצאות החוצה. “אינסומניה” מבטל את העריכה הזאת. הוא נותן למחשבות, לדימויים, לפחדים ולזיכרונות להופיע באופן כמעט גולמי. ברגע הזה, האדם הופך לחריג בעיני החברה, לא משום שהתודעה שלו שונה לחלוטין משל אחרים, אלא משום שהוא מפסיק להסוות אותה.
זוהי אחת התובנות המעניינות במופע: הגבול בין “נורמלי” ל”לא נורמלי” אינו בהכרח הגבול בין סוגי מחשבות שונים, אלא בין מה שמותר לחשוף לבין מה שמצופה להסתיר.
לצדו של רעי נמצא אילון פרבר, שאינו רק פרטנר בימתי אלא מעין הד פנימי. השניים מייצרים לעיתים תחושה של אדם המשוחח עם עצמו, עם השתקפותו, או עם קול נוסף בתוך הראש שאינו מרפה.
הנוכחות הכפולה הזאת מעניקה למופע איכות כמעט טקסית, כאילו אנחנו צופים בפולחן תודעתי שבו האדם מפרק את עצמו לגורמים.
מי שמחזיק בפועל את השפה החזותית של “אינסומניה” הוא עמרי אריאב, המשמש גם כבמאי וגם כצלם. ונדמה שהוא מביים כאן בשני מישורים במקביל: פעם אחת דרך המבט הכולל של הבמאי, ופעם נוספת דרך עדשת המצלמה.
המצלמה במופע אינה רק אמצעי תיעוד. היא מכשיר שבורא מציאות. לעיתים היא מגדילה את הדמות לממדים מונומנטליים, כמעט מיתולוגיים, ולעיתים היא כולאת אותה בתוך עולם זעיר וחנוק.
יש משהו בצבעוניות של המופע שיוצר הנגדה בין החושך בו נמצאת דמותו של רעי, שככל שהיא מתחבטת יותר כך הכל סביבה נעשה צבעוני, רועש ומציף יותר. ואולי זהו הצד המאני שמתפרץ ומאבד שליטה.
המעברים בין הגדלים והפרופורציות יוצרים תחושה מתמדת של חוסר יציבות, כאילו גם חוקי החלל עצמם מתפרקים.
יש כאן עבודת אמנות רב שכבתית ומרשימה מאוד מבחינה טכנית. צילום, הקרנות, תלת מימד, תיאטרון בובות, פיסול בחול, תאורה מורכבת וסאונד חי משתלבים יחד למבנה אחד. לא מדובר באפקטים לשם אפקטים. כל אלמנט נועד לבנות חוויה תודעתית.
אלמנט פיסול החול הוא אולי הדימוי החזק ביותר במופע. דמויות נבנות ונמחקות שוב ושוב, כמו זיכרונות שאינם מצליחים להתקבע. המחיקה הזאת אינה רק אסתטית אלא רגשית מאוד. המופע מוחק שכבות של זהות ובו בזמן בונה אחרות תחתיהן.
עבודת התאורה של יוסף משיח מדגישה עוד יותר את התחושה הזאת. האור כאן אינו מאיר את הפעולה אלא יוצר אותה מחדש בכל רגע. לעיתים הדמויות נעלמות כמעט לגמרי, ולעיתים הן נחשפות באופן כמעט אלים.
“אינסומניה” עובד במקביל על שתי רמות: קוגניטיבית ורגשית. מצד אחד, מדובר ביצירה אינטלקטואלית מאוד, שעוסקת בתודעה, בזמן, בזיכרון ובגבולות המציאות. מצד שני, היא פועלת באופן רגשי עמוק דווקא משום שאינה מנסה להסביר הכול.
המופע אינו בנוי כעלילה לינארית אלא כזרם אסוציאטיבי. לכן הוא פועל על הצופה דרך תחושות וזיכרונות אישיים שהוא עצמו משליך לתוכו. ברגעים רבים הרגשתי שאני אינה רק מתבוננת ביצירה אלא משוטטת בתוך תודעה של אדם אחר.
לקראת סוף המופע, כאשר רעי מזכיר את איינשטיין, מצאתי את עצמי חושבת בכלל על אבי ז"ל, שהיה פרופסור לפילוסופיה ופילוסוף. פתאום המופע הפך עבורי לשאלה אישית מאוד: לאן הולכת כל הגאונות הזאת אחרי המוות? מה קורה לכל הידע, המחשבות, הרעיונות והעולמות הפנימיים שאדם בונה במשך חיים שלמים?
זה אולי הרגע שבו “אינסומניה” הצליח באמת, עבורי, לפרוץ מעבר לסיפור הפרטי של יוצריו. הוא יוצר חלל שבו כל צופה עשוי לפגוש את האובדן הפרטי שלו עצמו.
“אינסומניה” אינו מופע קל לעיכול. הוא אינו מחפש לרכך את החוויה או לספק קתרזיס מסודר. אין כאן מסר אופטימי של ריפוי והתגברות. להפך. הוא מוכן להישאר בתוך אזורי אי הנוחות, בתוך חוסר השינה, בתוך עודף המחשבה, בתוך הפחד מהתפרקות.
אבל דווקא משום כך יש בו כוח אמנותי שונה. בעולם תרבותי שבו יצירות רבות ממהרות להסביר את עצמן ולמסגר רגשות באופן נגיש ומיידי, “אינסומניה” בוחר להישאר חידתי, פרום, לא פתור.
זוהי יצירה על אובדן של שינה ושל אחיזה במציאות, אבל גם על הניסיון הנואש לתת צורה למה שאי אפשר באמת לבטא במילים. ובסופו של דבר, אולי זה הדבר שהופך אותה לחוויה כה חזקה: הידיעה שמתחת לכל המנגנונים האסתטיים המרשימים, מתחת להקרנות, לחול, לאור ולצליל, מסתתר אדם שמנסה עדיין להבין כיצד ממשיכים לחיות עם זרם תודעה שאינו מפסיק לרגע.
יצירה, כתיבה ומשחק: רעי כגן
בימוי, יצירה וצילום: עמרי אריאב
שחקן שותף ליצירה: אילון פרבר
מוזיקה: אברהם קובר
עיצוב חלל: יסמין שטיינמץ
עיצוב וידאו ותאורה: יוסף משיח
תלת מימד: רותם מאיר
עיצוב בובות: רעי כגן
עיצוב מודל: עפרי אלישע
ניהול הצגה: גל לוינסון
ליווי אמנותי: ארי טפרברג, עלית קרייז, ג׳ייסון דנינו הולט.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
