איפה הילד, ההצגה, תיאטרון האינקובטור

כולם מציקים לך מתי תעשי כבר ילד? תשלחי אותם ל"איפה הילד"

"איפה הילד" של יעל טל, העולה בתיאטרון האינקובטור,  אינה מסתפקת בווידוי אישי על רווקות מאוחרת והתלבטות סביב אימהות, אלא מבצעת פירוק מדויק של מנגנון הלחץ החברתי שמופעל על גוף נשי ועל לוח הזמנים שלו.

נקודת המוצא מוכרת עד כאב. מורה לדרמה בתיכון, בשלהי שנות השלושים לחייה, רווקה. בכל חג משפחתי היא נשאלת אותה שאלה, בנוסח משתנה אך בכוונה דומה.

גם במרחב הדיגיטלי השיח אינו סלחני יותר. אלא שטל אינה מתעכבת על העלבון הגלוי, אלא על הדרך שבה הערות כאלה מחלחלות פנימה והופכות לקול פנימי. ההצגה אינה שואלת רק אם להביא ילד, אלא מי מרשה לעצמו לדרוש תשובה.

וידוי שמסרב להיות קורבן

השכבה הראשונה של ההצגה בנויה כסטנד אפ אישי מובהק. טל עומדת במרכז הבמה ומפרקת את הסאגה של רווקה מתבגרת שמחפשת זוגיות, שוקלת הורות יחידנית, ומתנדנדת בין קטבים. האם נכון לה להיות הורה גם ללא בן זוג. האם נכון לה להישאר לבד ולהגן על חירותה. התנודה הזו אינה דרמטיזציה מלאכותית אלא תיאור נאמן של תודעה במצב הכרעה.

הטקסט כתוב בשפה יומיומית אך ערוך בקפידה. יש בו הומור חד, מודעות עצמית, ולעיתים אירוניה דקה שמצילה אותו מסנטימנטליות.

במקביל, ישנם רגעים חשופים מאוד. השעון הביולוגי אינו מטפורה רומנטית אלא מנגנון חברתי שמייצר דחיפות. בדיקות רפואיות, שיחות עם חברים, עצות לא מבוקשות, הכול מצטבר ללחץ מתמשך.

בתוך המסע הזה משולבת גם הנסיעה להודו אל האם המחבקת. לא כפתרון ניו אייגי פשוט, אלא כעוד תחנה בניסיון לזקק תשובה פנימית. עצם ההודאה בחיפוש, בחוסר ודאות, מנוגדת לציפייה החברתית להכרעה מיידית וברורה. ההצגה אינה בנויה סביב גילוי או הסתרה. המתח הדרמטי אינו בתוצאה אלא בתהליך. במה שעובר על הגיבורה בדרך להכרעה.

האנסמבל ככוח מפרק

אל תוך הווידוי הזה נכנסים אילון פרבר, אתי וקנין סובר ונעמה רדלר. החיבור בינם לבין טל יוצר מבנה דו שכבתי. אם טל מציעה חשיפה אישית, האנסמבל מציע זווית חיצונית, סאטירית ולעיתים פרועה.

אילון פרבר מגלם אלוהים שהופך למעין מחזר. הדמות שלו אינה סמכות מרוחקת אלא ישות אנושית להפליא, עם נוכחות כמעט פלרטטנית. המהלך הזה מפרק היררכיות. גם מושג הגורל מתגלה כמשהו שניתן לערעור. שום דבר אינו קדוש, והכול נתון למשא ומתן.

אתי וקנין סובר, בתפקיד מנהלת בית הספר, מציגה דמות נלעגת במכוון. בתחילה היא מזדעזעת מהמילה אורגזמה, מציבה גבולות של תקינות, ובהמשך מאמצת את אותה מילה בהתלהבות כמעט אופנתית. זוהי סאטירה מדויקת על מוסדות שמעדכנים את מוסרם בהתאם לרוח הזמן.

נעמה רדלר נעה בין דמויות, מנגנת ורוקדת, ומוסיפה אנרגיה קצבית שמונעת מההצגה להפוך לווידוי כבד. המעברים החדים שלה מדגישים את התחושה שהעולם סביב הגיבורה רועש, משתנה, לא יציב.

הקומדיה כאן אינה הקלה אלא כלי ביקורתי. באמצעות הצחוק נחשף האבסורד שבשיח הציבורי סביב אימהות. החברה מפעילה לחץ, אך מתנערת מאחריות. היא מטיפה למימוש עצמי, אך קובעת מסלול ברור של פיקוח והפחתת ערך של מי שאינו הולך בתלם הרצוי.

תפאורה כזירה תודעתית

הבחירות הבימתיות משרתות את המהלך. על רקע מפוספס, כמעט קרקסי, ניצבים שני נמרים על גלגלים. הם ספק תפאורה ספק דמויות. הנוכחות שלהם מייצרת תחושה של מופע אילוף. הגיבורה מאלפת את פחדיה, או אולי הם מאלפים אותה.

הנמרים מתפקדים כדימוי לכוחות פראיים. תשוקה, חרדה, זמן. העובדה שהם על גלגלים מדגישה תנועה מתמדת. אין קרקע יציבה לחלוטין. הכול בתזוזה.

הרקע המפוספס מחדד את המתח בין בידור לחשיפה. בין מופע קליל לכאורה לבין עיסוק כבד משקל בזהות ובבחירה.

אופטימיות שנולדת מבחירה

הסיום אופטימי. יש בחירה ויש קבלה שלה. ההצגה אינה מטיפה ואינה מתנצלת. היא מתעקשת על ריבונות אישית.

במציאות תרבותית שבה נשים נשאלות שוב ושוב על תוכניותיהן הרבייתיות, עצם הדרישה לריבונות היא אקט משמעותי.

"איפה הילד" אינה מספקת תשובה אחידה, אלא מציעה מסע מורכב שבו הצחוק והכאב פועלים יחד.
החיבור בין טקסט אישי מדויק לבין אנסמבל קומי מיומן מייצר חוויה רב שכבתית. הקרקס והווידוי נפגשים. הקהל צוחק, אך גם נדרש לבחון את חלקו במנגנון השיפוט.

ואם שואלים אותך מתי כבר, ייתכן שהתשובה אינה תאריך אלא הזמנה לתיאטרון.

בימוי וכתיבה: יעל טל
עוזר במאית: איתי סלהוב
שחקנים: נעמה רדלר, אתי וקנין סובר, אילון פרבר, יעל טל
מוסיקה מקורית: נעמה רדלר
עיצוב תלבושות ותפאורה: אלונה רודנב
עיצוב תאורה: אדם רוטבליט
וידאו: לירון ברכט
דרמטורגיה: ענת דרימר

צילום סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי