אם הזרים במוזיאון תל אביב

אֵם הזרים: מסע רב־לשוני בלב תל־אביב־יפו

מוזיאון תל־אביב לאמנות הפך לאחרונה לזירה של מפגש בין עבר, הווה וחזון בעיר שמלאה שכבות של זהות וזיכרון.

המופע 'אֵם הזרים', של האמנים נטע וינר וסמירה סרייה, שיצרו ומבצעים יחד, הוא יצירה שמזמינה את הצופה למסע רב־ממדי: בין מילות שירה, קולות, זיכרונות והיסטוריה מורכבת וקונפליקטואלית של העיר, או של חלקה, יפו.

מהרגע הראשון ברור שמדובר בחוויה יוצאת דופן. הקהל אינו עומד בצד ומאזין בלבד, הוא חלק מהמסלול עצמו. המופע מחולק למספר תחנות בתוך המוזיאון, הליכה בין יצירות אמנות מתקופות שונות , שכל אחת מהן מהווה שכבה של סיפור, היסטוריה ורגש.

המסלול הדימיוני לוקח את הצופים למרקם העירוני של יפו, דרך מגדל השעון, הקישלה, שדרות ירושלים והשוק, ומציע חוויה המשלבת בין אירועי עבר לפוליטיקה עכשווית, בין זיכרון אישי לחוויה קולקטיבית.

בליל של שפות

אחת מנקודות החוזק המרכזיות של היצירה היא השפה. נטע וסמירה משתמשים בעברית, ערבית ויידיש, ובכך יוצרים מסע רב־לשוני שמייצג שכבות זהות שונות בעיר. השפה כאן אינה רק כלי תקשורת, היא ארכיאולוגיה של זיכרון ושל סיפור חיים. משפטים כמו “כל עוד בלבב אימא, תסלחי לי אמא, אני לא מתכוון לפגוע” או “לא משנה מאיפה הגעת, יש לך אמא מאמצת” מעצימים את תחושת השייכות ואת הרגש, ומובילים את הצופה לחשוב על המשמעות של מקום, שייכות, הורים, משפחה, זיכרון ואחריות קולקטיבית.

סמירה, בהופעתה הקולית, מצליחה לשלב בין שירה, ספוקן-וורד והבעה רגשית, כך שהקול שלה הופך לכלי שמחבר בין עבר להווה. נטע וינר, בתור יוצר, זמר, נגן אקורדיון ומלווה מוסיקלי בסגנון ההיפ הופ, משלים את החוויה המוזיקלית, יוצק קצב ותמיכה לפואטיקה של הטקסטים. יחד הם יוצרים סצנות שבהן הקהל מרגיש לא רק צופה, אלא משתתף פעיל במסע של גילוי.

שכבות של זמן

אחת התחושות החזקות במהלך המופע היא התחושה של שכבות זמן. יפו עצמה, עם ההיסטוריה הארוכה שלה, הופכת לחלק מהחוויה. במילים של האמנים: “בתל של יפו, המקורי, שכבה על שכבה, אמת על שקר, שיר על שיר. צריך להבין כל מה שלא נאמר”. כל מילה, כל משפט, כל שיר נושא את המשקל של זיכרון העיר, של טראומות, של מפגש בין תרבויות. פערים בין תרבויות, אי הבנות, קבלה וחוסר קבלה, מלחמה ואולי גם שלום.

נטע וינר מספר על ילדותו בגבעת חיים מאוחד, על המעבר ליפו בגיל 15 ועל חוויות בנמל. החיבור הזה בין סיפור אישי לבין ההיסטוריה העירונית מוסיף עומק ותחושת אותנטיות. סמירה סרייה משלימה את הסיפור עם פרספקטיבה אישית־משפחתית: ילדותה בחיפה, משפחתה הפלסטינית, שאביה הגדיר כערבית ישראלית, השאלות של מי אנחנו ומי הם, כל אלו הופכים את החוויה למרקם מורכב של זיכרון, זהות ושייכות. שניהם, איפוא, הגיעו ליפו ממקומות אחרים, והתחברו.

מתח אישי ופוליטי

המופע לא מסתפק בנרטיב אישי בלבד. הוא עוסק גם במתח הפוליטי בעיר. משפטים כמו “שדרות ירושלים, קודם קינג ג'ורג', אח"כ אל נוזהא"… הקישלה, בית הסוהר, שבסוף נמכר למלון בוטיק, ועד היום נשמר בו החדר בו אייכמן נכלא, מציבים את הצופה מול ההיסטוריה, מול השפעת הפוליטיקה על חיי היומיום, ומזכירים כמה העיר הזו היא סיפור רב־שכבתי של אנשים, זהויות וזמנים.

רגעים ורגשות

יש רגעים שמציפים רגשות עזים: געגוע, תסכול, תקווה. הטקסטים מתארים גם את המציאות של העיר החדשה, עם שכונות בהן חיים אלפי תושבים שחלקם מגדירים עצמם פלסטינים ואחרים ערבים ישראלים, וגם את הזיכרון של העיר הלבנה כפי שנכתבה בידי נעמי שמר.

“תל אביב היא העיר היחידה בעולם שהייתה סיפור לפני שהפכה לעיר”, שר נטע. זהו קריאה להתבוננות חדשה על העיר, על המרחב, על האנשים שחיים בה ועל ההיסטוריה שמעצבת את חיי היומיום שלנו.

מגע במרחב

אחת החוויות המרגשות ביותר היא התחושה שהמוזיאון עצמו הוא חלק מהיצירה. הצופה מטפס במדרגות, עובר מתחנה לתחנה, מרגיש את הקירות, את החללים, את הקומות. כל צעד, כל מעבר, כל מגע עם המרחב הפיזי מוסיף לממד האינטימי של החוויה. זהו מופע שבו הגוף הוא חלק מהסיפור, שבו הפיזיות הופכת למרחב של גילוי והשתתפות.

לצד עוצמתו, המופע אינו תמיד פשוט. הקהל נדרש למאמץ פיזי, הליכה בין תחנות, עליה במדרגות, וכן, במקביל, למאמץ קוגניטיבי והקשבה: המופע רב־לשוני ומלא שכבות של טקסטים, היסטוריה וזיכרון. יש בו אתגר לא פשוט לתפיסות שלנו, צורך להזדהות עם האחר, עם הצד שהוא כביכול הצד שכנגד, להסתכל כיהודי על הזווית הערבית, ולהיפך.

רבדים של נרטיבים

מעניין לציין, שבעוד שהמופע, ברמה המילולית שלו, מביא נרטיבים פלסטינים, ברמה הויזואלית יש רבדים שונים לחלוטין. כשנטע נכנס, סמירה לצידו, הוא רוכן לפסלו של הרצל ונושק לו. לאחר מכן צועדים השניים על שביל הפרצופים של קדישמן, שהוצב שם לציון עשור למותו של קדישמן. זהו שביל דומה לזה שהוצב במוזיאון היהודי בברלין, שממחיש את סבל העם היהודי בשואה ובמהלך השנים.

הנרטיבים, היהודי והערבי, מוצגים פה שניהם, כאשר יש קונפליקט ביניהם, אבל יש גם מעט אופטימיות. אולי בכל זאת הסיפור שאנו מספרים ישתנה.

מסע של גילוי

“אֵם הזרים” הוא גם מסע של גילוי אישי. המשפטים “אולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון לחצי אושר שמתגנב אל החלון” או “כל זה כבר היה כתוב, ומי יודע אם בעוד מאה שנה, לעיר הזו אין שום סיפור, זה הסיפור שיש לו עיר” משרים תחושת פליאה, התבוננות פנימית וקריאה להשתתף במסע של הזיכרון והקיום בעיר.

היצירה מזמינה לחשוב על השייכות שלנו למקום, על ההיסטוריה שלנו ועל האחרות שמקיפה אותנו. היא מחברת בין אישי לקולקטיבי, בין עבר להווה, בין זיכרון לטראומה, ובסופו של דבר מציעה מסע של ריפוי, הבנה והקשבה.

בשורה התחתונה

“אֵם הזרים” הוא מופע שמרחיב את גבולות המוזיאון, את גבולות השפה ואת גבולות החוויה האנושית. נטע וינר וסמירה סרייה מצליחים ליצור חוויה שבה כל צעד, כל מילה וכל קול מספר סיפור: סיפור על עיר, על אנשים, על זיכרון וזהות. זהו מסע של גילוי, התבוננות והשתתפות פעילה, מסע שבו כל צופה הופך לחלק מהסיפור, לחלק מהעיר, לחלק מהזיכרון.

מי שמחפש חוויה אמנותית ייחודית, שמחברת בין עבר להווה, בין פוליטיקה לרגש, ובין המוזיאון לקהל, מי שפתוח לנרטיבים שונים משלו, ימצא ב'אם הזרים' יצירה מרתקת, מורכבת, מעוררת למחשבות ומרגשת.

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים ומועדים נוספים: אֵם הזרים – מסע רב־לשוני תלוי מקום / מוזיאון תל אביב לאמנות