אמדאוס בבית ליסין

אמדאוס – בין מיתוס, היסטוריה וקנאה

הסיפור על יריבות בין וולפגנג אמדאוס מוצרט לבין אנטוניו סליירי מוכר בעיקר מהמחזה של פיטר שאפר ומהסרט של מילוש פורמן, אך המציאות הייתה מורכבת יותר.

שניהם פעלו בווינה של סוף המאה השמונה עשרה, סביבה תחרותית ומלאת אינטרסים, פטרונות, אינטימיות אצילית ומאבקי יוקרה. תחרות מקצועית הייתה עניין שבשגרה, ולשני המלחינים היה מקום של כבוד בקרב מעגלי החצר והאופרה.

מוצרט עצמו כתב במכתבים לאביו על תחושת חסימה מצד איטלקים בחצר, ולעיתים רמז לסליירי, אך אין ראיה לקנוניה עקבית או לעוינות אישית קיצונית. להפך, קיימות עדויות לשיתופי פעולה עקיפים ולכבוד הדדי.

סליירי ניצח על ביצוע יצירותיו של מוצרט לאחר מותו, ונחשב למלחין מצליח ולמורה חשוב, בין תלמידיו גם לודוויג ואן בטהובן.

ההשערות שהרעיל את מוצרט, שמקורן בשמועות מאוחרות ואף בהצהרות ספק אמינות של סליירי בשנותיו האחרונות, הן בראש ובראשונה מיתוס ספרותי, לא עובדה היסטורית.

ההיסטוריה הזו מעניקה פרספקטיבה קריטית על ההצגה: הקנאה של סליירי כפי שמוצגת היא רגש אנושי, מקצועי ואמנותי, ולא אקט אלים. המתח הפנימי של אדם מוכשר שנאלץ להשוות את עצמו לגאון אחר הוא הלב של הדרמה, וההפקה בוחרת להתרכז בו במדויק.

סליירי כאן אינו רשע אלא אדם שהגאונות של אחר מאלצת אותו להתמודד עם תחושת בינוניות ואובדן מקום מרכזי בעולמו.

ליאור אשכנזי – סליירי בוגר ומדויק

ליאור אשכנזי מהווה את הציר המרכזי של ההצגה. הוא מגלם את סליירי כדמות בוגרת ומודעת לעצמה, עם שליטה רגשית מלאה, שמעניקה לכל סצנה עומק נוסף.

אין באופיו קנאה סתם. זוהי קנאה מקצועית של אדם שהיה כוכב ופתאום מגיע גאון שמקטין אותו. אבל אשכנזי הוא לא כזה; נדיבותו הבימתית של הכוכב הזה, אשכנזי, מאפשרת לאנסמבל לזרוח לצידו, והמשחק שלו בונה מתח הדרגתי, מהערצה סמויה דרך תסכול ומרירות ועד ייאוש אישי כמעט קיומי. המעברים מהערצה סמויה לזעם מריר ולייאוש שמבוצעים בעדינות ובדיוק, תוך שמירה על טבעיות, ונותנים לצופה הזדמנות להזדהות עם הדמות.

חזרתו של אשכנזי לבמה לאחר תקופה ממושכת ניכרת באנרגיה מרוכזת ובמחויבות מלאה. הופעתו אינה רק הצגה של כישרון טכני אלא בניית דמות מלאה, חכמה ומורכבת, שמצליחה להעביר גם את הרגש האנושי הקטן לצד הדרמה הגדולה.

כל תנועה, כל מבט וכל הדגשת מילים ממלאים את הבמה באנרגיה הדרמטית, והקהל חש את המתח הפנימי של הדמות באופן מוחשי.

טל גרושקה ומוצרט – ילדותי, קפריזי ואנרגטי

טל גרושקה מציג את וולפגנג אמדאוס מוצרט כדמות ילדותית, קפריזית ולעיתים מטופשת. הבחירה הזו אינה מקרית: היא מדגישה את הפער הדרמטי מול סליירי הבוגר והרציני, ומעצימה את תחושת החוסר אונים והקנאה של הדמות המרכזית.

מוצרט כאן אינו רק גאון. הוא כוח בלתי צפוי, לעיתים מגוחך, שמעצים את הקונפליקט הדרמטי. האופי המוגזם אינו פוגע במורכבותו, אלא מוסיף רבדים למתח ולדינמיקה הבימתית.

אלינור זון, זמרת קלאסית, מוסיפה ממד מוזיקלי חשוב שמחבר את הדרמה לעולם האמנותי שבו מוצרט וסליירי פועלים.

הקול שלה מהדהד את האופרה בתוך ההצגה, מספק את הרקע הדרמטי ומחדד את המתח בין הדמויות. דרך הזמרה, הקהל חווה לא רק את הדיאלוגים, אלא גם את ההשפעה המוזיקלית של גאונותו של מוצרט על סליירי, רגעים שבהם השקט, הפסקה או תו אחד מספיקים כדי להעביר תחושות עמוקות של קנאה, הערצה ותסכול.

המוזיקה – כוח שמניע את הסיפור

המוזיקה בהצגה אינה רק תפאורה אלא שחקן מרכזי בעלילה. עיבודו המוזיקלי של דורי פרנס מצליח לשלב בין יצירות מקוריות של מוצרט לבין קטעי רקע שממחישים את הקונפליקט הפסיכולוגי של סליירי.

רגעי האופרה המשולבים בסצנות דרמטיות מדגישים את הפער בין גאונות לציפייה, והפסנתר, התזמורת והקולות חיים יוצרים שיחה פנימית של דמויות שמדברת אל הצופים מעבר למילים.

הדיאלוג המוזיקלי בין סליירי למוצרט מאפשר לקהל לחוות את הקנאה ככוח שמניע את העלילה: כאשר מוצרט מנגן או שר תו או קטע מורכב, סליירי שותף לתחושות העזות של הערצה, תסכול וחוסר אונים.

כל רגע מוזיקלי מחזק את הדרמה הרגשית ומספק נקודת מבט על עוצמת הקנאה האנושית, על החיבור בין מקצוענות ליצירה, ועל הדרמה שבחיים של אדם רגיל מול גאון.

הבימוי של רוני ברודצקי – הומור וחדות דרמטית

רוני ברודצקי מביאה את ההצגה לשיא חיותה עם בימוי ייחודי מזוויות אחרות, כפי שהיא יודעת. הבימוי שלה משתמש לא מעט בהומור, שמאזן בין סלפסטיק בוטה להומור דק ומושחז.

ההומור הוא כלי דרמטי שמחדד את האבסורד שבפער בין גאון אלוהי למקצוען מצוין. הברק הקומי, השילוב בין הגסות של מוצרט לרצינות של סליירי, והפרטים הקטנים שמעשירים כל סצנה עושים את ההצגה מרתקת הן מבחינה רגשית והן מבחינה אינטלקטואלית.

הבימוי שומר על קצב לאורך כל המחזה, עם דגש על המעברים בין קלילות לרצינות. הוא מצליח לאזן בין דרמה פסיכולוגית לבין רגעי הומור ויזואליים, ובכך נותן מקום לכל השחקנים לזרוח. הקהל אינו רק צופה, הוא חלק מהחיבור הרגשי והפסיכולוגי למתח, לקנאה ולגאונות. בסוף ההצגה ליאור אשכנזי שובר את הקיר הרביעי ומשמיע את דעתו, כסליירי, על האנושות. זהו רגע חזק במיוחד.

תפאורה ותלבושות – עולם פיזי שמשרת את העלילה

התפאורה של כנרת קיש מספקת מרחב שמזכיר את וינה ההיסטורית אך גם את התודעה הפנימית של סליירי. החללים, הרהיטים והקירות הם חלק מהנרטיב הפסיכולוגי, מחזקים את תחושת העוול, הקנאה והבידוד הפנימי של הדמות.

התלבושות של שירה וייז, במיוחד התחפושות המוגזמות והצבעוניות של הנשפים, מוסיפות שכבה חזותית קומית ומחייה את ההצגה.

התחפושות מצחיקות, מרובות פרטים, ומאפשרות לשחקנים להדגיש את ההומור הקומי מבלי לאבד את רצינות הדרמה. יחד עם התאורה של קרן גרנק והתנועה של ליאור תבורי, הן הופכות את הבמה לחיה, פעילה ומוחשית, ומעצימות את הקשר בין הדמויות לבין הקהל.

קנאה – לב הטרגדיה

הקנאה היא הליבה האנושית של ההצגה. סליירי אינו מוצג כרוצח אלא כאדם שחווה את הפער בין עצמו לבין מוצרט. תחושת הבינוניות מול גאונות מוחלטת היא האנרגיה שמניעה את כל העלילה. היא דרך להאיר את הקונפליקטים הפנימיים שמלווים כל אמן מול כישרון שאין לו שליטה עליו.

ליאור אשכנזי מצליח להפוך את הקנאה למורכבת, אנושית ומובנת, מבלי לפשט אותה למלחמה סמלית או לרוע טהור. הסיפור ההיסטורי, שאינו כולל הרעלה או יריבות קטלנית אמיתית, משמש את ההבנה הזו ומאפשר לצופה לראות את סליירי כאיש של טרגדיה אנושית של ממש, לא כנבל קלאסי.

הקהל חווה את תחושת הפער, התסכול והייאוש של דמות המהלך בעולם שבו הכישרון של אחר בלתי ניתן להכחשה, וההצגה מצליחה להעביר זאת בלי פומפוזיות או דרמטיזציה מופרזת.

בשורה התחתונה

ההפקה של אמדאוס בתיאטרון בית ליסין משלבת עומק, הומור, משחק, מוזיקה ועיצוב במה לתמונה מלאה ומורכבת. המשחק של אשכנזי וגרושקה, הבימוי המדויק של ברודצקי, הקול החי של זון, יחד עם תפאורה ותלבושות שמעשירות את הסיפור ומחזיקות את הקצב, יוצרים חוויה תיאטרלית מלאה ומורכבת.

הצגה זו מצליחה להעביר את הטרגדיה של סליירי, הקנאה האנושית והגאונות של מוצרט בלי ליפול לפומפוזיות או להשטחה, ומזכירה עד כמה כל פרט קטן על הבמה יכול להאיר את עומק הדמויות והקונפליקט.

מחזה: פיטר שאפר
תרגום ועיבוד מוזיקלי: דורי פרנס
בימוי: רוני ברודצקי
סליירי: ליאור אשכנזי
מוצרט: טל גרושקה
זמרת אופרה: אלינור זון
בהשתתפות: מייק אלישקוב, אבירם אביטן, בני אלדר, טל דנינו, עדי קורן, ערן שראל, יעל שטולמן
תפאורה: כנרת קיש
תלבושות: שירה וייז
תאורה: קרן גרנק
תנועה: ליאור תבורי
עוזרת במאית: שגה דובדבני
משך ההצגה: כ‑110 דקות

צילום סטילס: יוסי צבקר

טריילר: רדי רובינשטיין