בחזרה לאטלנטיס, להקת המחול הקיבוצית

בין קיבוץ למיתוס אבוד: הכיוונים האמנותיים של להקת המחול הקיבוצית

להקת המחול הקיבוצית ניצבת כבר יותר מחמישה עשורים כאחת הלהקות המרכזיות והמשפיעות במחול הישראלי. היא נוסדה בשנת 1970 בידי יהודית ארנון בקיבוץ געתון, מתוך חזון ששילב בין אמנות, חיי קהילה ומשמעת גופנית כמעט אידאולוגית.

בניגוד ללהקות שנולדו מתוך מרכזי התרבות עירוניים, הלהקה התפתחה בפריפריה הצפונית, והמרחק מן המרכז הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות האמנותית שלה. במשך השנים נבנתה סביבה הילה של "קיבוץ מחולי": מקום שבו החיים והאמנות מתערבבים זה בזה, והגוף הקולקטיבי חשוב לא פחות מן האינדיבידואל.

בשנותיה הראשונות פעלה הלהקה מתוך תפיסה מודרניסטית מובהקת. השפה התנועתית שלה התבססה על אנרגיה קבוצתית, סינכרון מדויק, גופניות חדה ולעיתים כמעט טקסית.

היה בה משהו שנע בין חלוציות לבין משמעת, בין חופש תנועתי לבין ארגון קפדני של הגוף במרחב. זו הייתה אסתטיקה שזוהתה מאוד עם המיתוס הקיבוצי הישראלי: קהילה מגויסת, גוף עובד, תחושת שליחות.

אלא שהזהות המזוהה ביותר עם הלהקה התגבשה עם כניסתו של רמי באר לתפקיד המנהל האמנותי בשנות התשעים.

באר עיצב שפה בימתית עוצמתית, טעונה ואפלה יותר. תחת הנהגתו הפכה הלהקה לגוף מחול בינלאומי בעל חתימה ברורה מאוד: תנועה מתפרצת, מתח פיזי בלתי פוסק, דימויים של קונפליקט, הישרדות, טראומה קולקטיבית ולעיתים גם ביקורת חברתית ופוליטית מרומזת.

בין קיבוץ למיתוס אבוד: השינוי האמנותי של להקת המחול הקיבוצית 2

אחד ההיבטים החשובים ביותר ב"בחזרה לאטלנטיס" הוא העובדה שלא מדובר ביצירה של הלהקה הבוגרת אלא של להקת המחול הקיבוצית 2, להקת הדור הצעיר של להקת המחול הקיבוצית.

זהו פרט מהותי להבנת היצירה, משום שהקיבוצית 2 איננה רק "שלב מעבר" עבור רקדנים צעירים, אלא מעבדה אמנותית שבה מתעצבת הזהות העתידית של הלהקה כולה.
הקיבוצית 2 הוקמה מתוך צורך לייצר מסגרת שבה רקדנים בראשית דרכם יוכלו לפתח שפה בימתית, נוכחות אישית ועצמאות יצירתית, לפני הכניסה למערכת הגדולה והמזוהה מאוד של הלהקה האם.

לאורך השנים פעלה הלהקה הצעירה במרחב כפול: מצד אחד היא ממשיכה את ה DNA הפיזי והמשמעתי של הלהקה המרכזית, ומצד שני היא מאפשרת ניסוי, גמישות וחיפוש אחר כיוונים חדשים.

דווקא משום כך "בחזרה לאטלנטיס" מקבלת משמעות רחבה יותר. זוהי לא רק יצירה נוספת ברפרטואר, אלא מעין הצהרה על הכיוון שאליו אולי עשוי המחול של הקיבוצית להתפתח בשנים הקרובות.

בניגוד לעוצמה הדרמטית והמונומנטלית המזוהה עם רמי באר, כאן מופיעה שפה אחרת: אינטימית יותר, רכה יותר ופחות היררכית.

גוף שוקע, גוף נזכר: השפה התנועתית של "בחזרה לאטלנטיס"

יצירתו של לטם רגב אינה מנסה לחקות את האסתטיקה הגדולה והמזוהה של הלהקה האם. להפך. היא נשענת דווקא על היתרון של להקה צעירה: גמישות, פגיעות ותחושת חיפוש. כבר בשם היצירה טמון המפתח להבנתה. אטלנטיס איננה כאן רק עיר מיתולוגית אבודה אלא רעיון. היא מייצגת כמיהה למקום אנושי קדום ושלם יותר, מרחב שבו היחסים בין בני אדם ובין האדם לעולם טרם נשברו.

מדובר פחות בזיכרון היסטורי ויותר בפנטזיה רוחנית. המופע מדבר על "זיכרון של עתיד", ניסוח פרדוקסלי שמבטא היטב את טבעו: געגוע למשהו שמעולם לא התקיים באמת. מבחינה תנועתית, היצירה מסמנת התרחקות מן האינטנסיביות המזוהה עם הקיבוצית הבוגרת. במקום התפרצויות ותנועה חדה, רגב בונה שפה זורמת יותר.

הרקדנים נעים בגלים, מחליקים זה לצד זה, מתקרבים ומתרחקים בתנועה שנראית לעיתים כמעט נוזלית. יש פחות תחושת מתקפה ויותר תחושת ציפה.

מחול של ריפוי

המעבר אל יצירה של דור צעיר יותר מורגש היטב. במשך שנים המחול של הקיבוצית פעל מתוך מתח מתמיד: מאבק בין יחיד לקבוצה, בין גוף לכוח, בין הישרדות לקריסה. ב"בחזרה לאטלנטיס" המתח הזה מתחלף בניסיון לייצר הקשבה.

אחד הדימויים החזקים ביצירה הוא התחושה התת מימית שלה. גם ללא תפאורה מפורשת של ים או מים, הכול במופע מרמז על שקיעה, ציפה ואיטיות. הרקדנים נעים כאילו הם לכודים בתוך חומר סמיך שמאט אותם. לעיתים נדמה שהם מנסים להגיע זה לזה אך כוח בלתי נראה מעכב אותם.

העבודה הקבוצתית בולטת במיוחד. אצל הקיבוצית 2, הקבוצה אינה נראית כמכונה משומנת אלא כאורגניזם חי ומתהווה. יש מקום להססנות, לפגיעות, לניסיון ליצור קשר. דווקא משום שמדובר ברקדנים צעירים, נוצרת תחושה של חיפוש אמיתי ולא של שלמות טכנית בלבד.

אטלנטיס כמשל תרבותי: געגוע לעולם שלא התקיים מעולם

המוזיקה המקורית של ליאון פרימן ממלאת תפקיד מרכזי בבניית האווירה המדיטטיבית של היצירה. הצלילים אינם מובילים לשיאים דרמטיים אלא יוצרים תחושת ריחוף מתמשכת. גם עיצוב התאורה והתלבושות תורם לתחושה של עולם חצי שקוע, חצי חלומי.

הבחירה במיתוס של אטלנטיס איננה מקרית. מאז שתיאר אותה אפלטון כציוויליזציה מפוארת שנחרבה בשל היבריס ואובדן מוסרי, הפכה אטלנטיס לסמל תרבותי כפול: גם חלום על עולם הרמוני ומתקדם, וגם אזהרה מפני קריסה אנושית. בתקופה עכשווית רוויית חרדה, מהירות ומשברים, המיתוס הזה מקבל משמעות חדשה. אטלנטיס הופכת לפנטזיה על מקום שבו הקיום האנושי היה שלם יותר, קשוב יותר, אולי איטי יותר.

במובן הזה, היצירה אינה עוסקת באמת בעיר אבודה אלא בשאלה אנושית מאוד עכשווית: האם אפשר לברוח מן הקצב ההרסני של העולם המודרני ולמצוא דרך קיום אחרת.

מרוץ החיים והכניסה אל אטלנטיס

היצירה נפתחת באנרגיה מפתיעה בעוצמתה. קבוצת הרקדנים פורצת לבמה בריצה רציפה, תזזיתית, כמעט חסרת מנוחה. זהו אינו עולם חלומי אלא עולם של דחיפות. הגוף רודף ללא הרף, כאילו הוא מחפש דבר מה שאינו מצליח להשיג. הרגעים הראשונים של היצירה מייצרים תחושה של חיים מודרניים במלוא הלחץ שלהם: תנועה בלתי פוסקת, קצב מהיר, הצפה חושית.

אבל כבר מתוך הריצה מתחילים להופיע סולואים. כל רקדן מביא איכות אחרת: תנועה אחרת, קצב אחר, טמפרמנט אחר. אף שהשפה הכוריאוגרפית אחידה, הזהויות אינן נעלמות בתוך הקבוצה. כאן ניכרת אחת החוזקות של הקיבוצית 2: היכולת לשלב בין כוח אנסמבלי לבין נוכחות אישית.

רגע המעבר אל אטלנטיס משנה את הטון כולו. הקצב מתרכך. התנועה נעשית זורמת יותר, פחות חדה ופחות תוקפנית. כאן נכנסת גם הדמות הנשית המרכזית, מעין גיבורה שמובילה את המסע אל העולם האחר. השיר המלווה את כניסתה מדגיש שהיא אינה מפחדת, שהיא מוכנה להשאיר מאחור את אורח חייה הקודם ולהיכנס אל הלא מוכר.

זהו רגע של חציית סף. אטלנטיס אינה מוצגת כמקום גיאוגרפי אלא כמצב תודעתי. המעבר אליה מסמן ויתור על הדחיפות של העולם החיצוני לטובת אפשרות אחרת של קיום.

הרפרנס המוזיקלי “Try to remember the time of September when life was mellow” מעמיק עוד יותר את תחושת הנוסטלגיה. לא נוסטלגיה לעבר ממשי אלא געגוע למצב אנושי פשוט ורך יותר.

אטלנטיס כגוף קולקטיבי חדש

בתוך אטלנטיס העולם הבימתי משתנה. היחסים בין הרקדנים נעשים אינטימיים יותר. מופיעות זוגיויות, אינטראקציות, מגע ותמיכה הדדית. הגוף כבר אינו נע מתוך הישרדות אלא מתוך הקשבה לאחר. הקבוצה אינה מוחקת את היחיד אלא מנסה להכיל אותו.

גם מבחינה תנועתית מורגש שינוי ברור. התנועה נעשית מעגלית יותר, נוזלית יותר, לעיתים כמעט תת מימית. נדמה שהרקדנים נעים בתוך חומר סמיך שמאט אותם ומכריח אותם להקשיב זה לזה.

המוזיקה של ליאון פרימן מחזקת את התחושה הזו באמצעות מעטפת צלילית אטמוספרית ורכה.
אבל היצירה אינה נשארת באידיליה הזאת לאורך זמן.

בהדרגה התאורה מתחממת. צבעים חמים משתלטים על הבמה. הלמות תופים מתחילה להטעין מחדש את הגוף באנרגיה יצרית. הרכות של אטלנטיס נסדקת מבפנים.

מה שנוצר הוא מעין ג'ונגל תנועתי ורגשי. הגוף חוזר להיות אינסטינקטיבי, צפוף, טעון. גם בתוך העולם האוטופי לכאורה מתגלים תשוקה, כוח, כאוס ואי שקט.

כאן היצירה חושפת תובנה מורכבת יותר: אי אפשר באמת לברוח מן הטבע האנושי. אפילו באטלנטיס נשארים מאבק ודחף.

הסולו האחרון והמשמעות של אטלנטיס כיום

לאחר ההתפרצות הקבוצתית מגיע רגע הסיום, והוא אחד הרגעים היפים והחכמים ביצירה. "בחזרה לאטלנטיס" מסתיימת דווקא בסולו של אותה גיבורה שהובילה קודם את הכניסה אל העולם האחר.

הבחירה הזו מחזירה את המבט מן הקולקטיב אל היחיד. אחרי המסע דרך הקבוצה, דרך החיפוש אחר הרמוניה ושייכות, נשארת שוב דמות אחת לבדה על הבמה. הסולו אינו מציע פתרון מוחלט. אין כאן גאולה או שלווה סופית. להפך. נדמה שכל המסע אל אטלנטיס התרחש גם בתוך נפשה של הדמות עצמה.

כאן מתגלה אולי משמעותה העמוקה ביותר של היצירה. אטלנטיס איננה מקום שאפשר להגיע אליו באמת. היא רעיון אנושי שחוזר שוב ושוב בתקופות של משבר. מאז אפלטון, המיתוס על העיר האבודה שימש גם כאזהרה מפני קריסת תרבויות וגם כפנטזיה על עולם אחר, טוב והרמוני יותר.

במחול, המיתוס הזה מקבל כוח מיוחד משום שהגוף עצמו הופך לזיכרון. הרקדנים ב"בחזרה לאטלנטיס" אינם מייצגים רק דמויות אלא מצבים אנושיים: חרדה, כמיהה, תשוקה, עייפות ורצון להתחבר מחדש.

זו אינה יצירה שמציעה אוטופיה פשוטה. להפך. היא מבהירה שגם בעולם הרך והחלומי ביותר ימשיכו להתקיים כאב, דחף וחוסר מנוחה. אבל דווקא בתוך ההכרה הזאת טמון כוחה. "בחזרה לאטלנטיס" אינה מבטיחה גאולה, אלא מציעה רגע נדיר של האטה והתבוננות בעולם שנע מהר מדי.

מחול נגד הזמן: כיצד "בחזרה לאטלנטיס" מסמנת את עתיד הקיבוצית

המשמעות האמיתית של "בחזרה לאטלנטיס" טמונה אולי במה שהיא מסמנת לגבי עתיד להקת המחול הקיבוצית. הקיבוצית 2 אינה רק חממה לרקדנים צעירים אלא זירה שבה הלהקה בוחנת אפשרויות חדשות של שפה ותודעה.

ההישג הגדול של היצירה הוא בכך שהיא מצליחה לשמר את האיכות הפיזית הגבוהה המזוהה עם הקיבוצית, אך להפנות אותה למקום אחר. הרקדנים עדיין מדויקים מאוד, בעלי נוכחות בימתית חזקה ומשמעת גופנית מרשימה, אך האנרגיה שלהם מופנית לעבר רגישות.

בסופו של דבר, "בחזרה לאטלנטיס" היא יצירה על דור צעיר שמבקש להגדיר מחדש מהו גוף קולקטיבי. לא גוף מגויס ולוחם, אלא גוף שמנסה להיזכר איך להיות אנושי. במובן הזה, האטלנטיס האבודה של היצירה איננה רק מיתוס עתיק אלא אולי גם דימוי לעולם שהדור החדש עדיין מקווה שאפשר להציל.

הרקדנים נעים בגלים, מחליקים זה לצד זה, מתקרבים ומתרחקים בתנועה שנראית לעיתים כמעט נוזלית. יש פחות תחושת מתקפה ויותר תחושת ציפה. הגוף כאן אינו כלי מלחמה אלא אמצעי חיבור.

אטלנטיס איננה יעד גיאוגרפי אלא מצב תודעתי. לכן היצירה אינה שואלת באמת איפה נמצאת העיר האבודה, אלא האם בני האדם עדיין מסוגלים לדמיין עולם אחר.

מנהל אמנותי – רמי באר

כוריאוגרפיה: לטם רגב | מבצעים ושותפים ליצירה: רקדני קיבוצית 2

ניהול הצגה: דני אשל | מוסיקה מקורית ועיצוב סאונד – ליאון פרימן | קולות: אודלי , שחף רגב

תופים: שיר באר |   מוזיקה:  Dy Kamylle, David Abramsky, The Singers Unlimited, Carmina XVII feat. Tarta Relena, John Frusciante, DJ Gigola, Tom Middleton, Kurtlar Vadisi

עיצוב תאורה: ליאור כהן, לטם רגב | עיצוב תלבושות: לטם רגב, אביה ויטנר | מנהלי קיבוצית 2 – דני אשל, לטם רגב | וידאו: רותם וינר צ'ייקובסקי | סטילס: גרייס גריי וורד

טריילר: Back to Atlantis.mov